"מקווה להיכלל בעסקת שחרור מחבלים"
חמש שנים אחרי שניסה לבצע פיגוע בבי"ס במזרח י-ם, שלומי דביר ממחתרת בת-עין מתחרט. לא על המהות, על הדרך. 'לפעולה כזו צריך את יחידה 101'
רבע מתקופת מאסרו חלף אמנם לפני יותר משנה, אבל כדי לראות את ילדיו מחוץ לחומות הכלא, צריך שלומי דביר לשלם מחיר גבוה. אולי אפילו מופרז מבחינתו. על פרטי העסקה חושש דביר לספר. שום תועלת לא תצמח מזה, ואולי אפילו נזק, הוא אומר. אבל גורמים המצויים בפרשה טוענים כי בשב"כ סבורים שהחקירה סביב ההתארגנות החשאית עדיין לא מוצתה עד תום. אם דביר יעזור להם, הם יעזרו לו.
פעמיים ביקרו אצלו נציגי החטיבה היהודית, בתיווך הרב הצבאי הראשי, תא"ל אבי רונצקי, והציעו לו את הדיל. הם עדיין ממתינים לתשובה חיובית. "המגעים מצדם לא נעשו בכנות", הוא אומר אחרי מחשבה ארוכה. "הנושא של חרטה פומבית מצדי עלה רק בשני משפטים, אבל ראיתי שלא השתנה כלום מצדם, והם עדיין טוענים שאני מסוכן. הם לא כנים איתי". גורם המקורב לדביר ולחבורתו טוען כי "מדובר בהתעללות של השב"כ. שום מידע שהיה ברשותו, אם היה כזה ולא נחשף, כבר לא רלוונטי אחרי חמש שנים".
שלושה מתוך ששת ילדיו נולדו כשהיה מאחורי הסורגים. הקטנה בת שלושה שבועות. פעם בשבוע הם באים לביקור. "זה קושי יומיומי, לי ולהם", מספר דביר בריאיון. "אין אבא בבית, וזה מתבטא בכל דבר. אשתי לא יודעת להחליף נורה, והילדים גדלים בלי אבא".
ב-29 באפריל 2002, בשעה שלוש לפנות בוקר, נעצר שלומי דביר יחד עם ירדן מורג. כמה דקות לפני כן, הניחו השניים עגלת תופת סמוך לבית ספר לבנות במזרח-ירושלים. אחרי שנסעו 200 מטר נזכרו ששכחו לנקב את צמיגי העגלה כדי שאיש לא ינסה לגרור אותה. הם נסעו לאחור, ובכך עוררו את חשדם של שני שוטרי סיור.
דביר הסביר לשוטרים שיש להם תקר באחד מגלגלי העגלה, ולכן נעצרו עם הרכב. השוטרים ראו שכל הצמיגים שלמים וביקשו לפתוח את העגלה, אך נענו בסירוב, בנימוק שאין למורג ודביר מפתח. שני השוטרים
"באותו רגע כבר הבנתי שאני הולך לשבת שנים בכלא", משחזר דביר בשיחה שנערכה השבוע בכלא איילון. "חקירות השב"כ היו קשות מאוד במישור הנפשי. מכניסים אותך לאי ידיעה, חוקרים אותך יום ולילה ברצף ולא נותנים לך להיפגש עם עורך דין". בספטמבר 2003 הורשע דביר בניסיון לרצח ונשפט ל-15 שנות מאסר בפועל, אותן הוא מרצה בכלא איילון, "אוז" של בתי הסוהר.
איך הגעת למצב כזה, שבו אתה מחליט לרצוח ילדות חפות מפשע?
"המצב הביטחוני היה כל כך בלתי נסבל. אני יודע שיש אנשים שמפצחים גרעינים מול הטלוויזיה, אבל עליי זה השפיע יותר. זאת היתה תקופה עם הרבה פיגועים. אצלי זה התחיל אחרי חדירה לבת-עין. זה היה בשבת, ובאותו מוצאי שבת היה כינוס של תושבים בנושא. בכפר שממנו יצאה החדירה לא נשאר דוד מים אחד שלם בסוף אותו לילה.
"שוחחתי על נושא ההרתעה עם ירדן מורג, והוא זרק לי שצריך לפוצץ להם בית. הדיבור הזה הדהים אותי. מה זה לפוצץ? איך מפוצצים? אין לי קשר לדברים כאלה. הנחתי שכנראה יש לו פצצות או מטעני חבלה והוא יודע לעשות את זה. ככה זה התגלגל. לא מדובר בהחלטה של רגע. מדובר בתקופה של חודשיים הכנות. יחסית לגודל העניין, ההכנות היו לא רציניות מכל בחינה והכל היה די שלומפרי".
למה בית ספר לבנות? למה לא מטרה ללא חפים מפשע?
"פשוט ידענו שאם זה יהיה סמוך ליישוב תהיה חקירה וחיפושים בבתים, אז החלטנו לחשוב על מקומות רחוקים יותר. היו המון פיגועים בירושלים, ומזרח העיר זה מקום שאפשר להיכנס אליו בקלות עם לוחית זיהוי צהובה. הנקודה לא היתה דווקא בית ספר. זה פשוט מקום נוח. העניין היה שמכיוון שפוגעים ביהודים חפים מפשע באופן יומיומי ולא רואים תגובה, והתחושה היא של חוסר אונים, אז צריך להחזיר להם באותו מטבע. ברור שהכל נובע מעצבים וממחשבה מהבטן ולא מהראש.
"אותו לילה יצאנו ירדן ואני מבת-עין בערך בשעה אחת. חשבנו להשאיר הודעה לעיתונות שזה נקמה על הפיגוע באדורה שהיה יומיים לפני כן (חדירה ליישוב שבה נרצחו ארבעה תושבים-ר"ש). התכנון היה שהוא מניח את המטען ואני מאיר לו בפנס. את המטען הכינו ירדן ועופר גמד ליאל. אני רק מספר את הפרטים, לא מנסה לטעון שאני פחות אשם מהם".
רציתם לנקום את מותם של יהודים על ידי הרג חפים מפשע?
"המטרה היתה לנקום ולהרתיע. המחשבה היתה שצה"ל צריך לעשות פעולה כזאת, אבל מכיוון שהוא לא עושה את זה, אנחנו נעשה במקומו".
ואחרי חמש שנים, מה אתה חושב על פעולות כאלה?
"ככל שהזמן עובר אני מבין שזאת היתה טעות. אני עדיין חושב שצריך לפעול, אבל פעולה כזאת צה"ל צריך לעשות. מהלך כזה ללא גיבוי של המדינה ועם ישראל הוא טעות. היינו חלוצים שהולכים לפני המחנה, אבל שאף אחד לא שלח אותם. אני יודע שהלכנו להרוג חפים מפשע, אבל זה בא בתגובה להרג חפים מפשע, והרעיון היה עין תחת עין. פעולה כזאת חייבת לבוא עם גיבוי מלא של מדינת ישראל. אחרת, אתה נזרק כמו כלב, אף אחד לא מתעניין בך, ואין לזה שום אפקט".
ואם הייתם מצליחים והמטען היה מתפוצץ?
"היום אני יודע שגם במקרה כזה אין לזה אפקט, כי לצעד שנעשה באופן פרטיזני אין הרתעה. הערבים היו נרתעים רק אם היו יודעים שזה קו נחוש ומערכתי".
"נזרק כמו כלב", זה אומר שאתה מאוכזב?
"ידעתי שלא תהיה תמיכה למעשה כזה. אבל אז חשבתי שאין לי צורך בזה. חשבתי שמכיוון שצה"ל לא עושה כלום, ולמרות שאיש לא שלח אותי, אני יכול לקחת את התפקיד".
ציפית לקבל תמיכה ממחנה הימין?
"כשפעלתי לא חשבתי שאני איעצר".
אבל אם הייתם מצליחים, ציפית שהמעשה יקבל תמיכה מצד הימין?
"כן. בדיוק חודש לפני שנעצרנו פורסם מאמר של הרב ישראל רוזן, אדם ממרכז התלם, שקרא למדינה להקים מיליציות של עין תחת עין. הוא כמובן התנה את זה בגיבוי של מדינת ישראל. אני חושב שיחידה כמו יחידה 101 חסרה היום. אבל זה חייב להיות יחידה 101, ולא כמה חבר'ה שיעשו מה שיעשו ואחר כך יירקבו בכלא.
"אני לא מדבר רק על העונש האישי, שזה הרסני למשפחה ולאדם באופן אישי, ואין שולחן שבת ואין קידוש ואין ליל הסדר ואין שום דבר. גם במבחינה ציבורית אני בטוח שזה לא הכיוון הנכון. אין טעם להקים מחתרת. לשי דרומי, לדוגמה, שהרג פורצים, יש גיבוי אדיר גם מחברי כנסת, גם מחבריו וגם מהתקשורת. זה משהו אחר. הוא לא ירגיש מה שאני מרגיש".
בחודשים הראשונים למאסר חש דביר אכזבה. חוסר התמיכה למעשה מצד המחנה הכתום הפתיע אותו. בסופי שבוע מצא את עצמו מדפדף בעיתוני הימין. מחפש רסיסים של תמיכה. "היום", הוא אומר, "אני מבין שזו היתה טעות מוחלטת. דווקא חוסר הגיבוי גרם לי להבין את הטעות. גם אשר ויזגן ניסה לעצור את ההתנתקות כשרצח ארבעה ערבים, ואיש לא תמך בו, כי איש לא חשב שככה אפשר לעצור את ההתנתקות".
והוא הופתע כשלא קיבל תמיכה?
"ויזגן היה איתי בחדר. אני זוכר שהוא אכל את הלב על זה שאין תמיכה מהימין. אני זוכר שהוא היה מחפש בעיתון 'בשבע' וב'מקור ראשון' איזו התייחסות אליו, אבל הוא ראה שאין. אף אחד לא עמד מאחוריו. הוא היה לגמרי מחוץ לגדר. זה שבר אותו, ואין ספק שגם בגלל זה הוא התאבד".
חמש שנים מתגורר דביר באגף התורני של הכלא. קם בחמש בבוקר, מתפלל עם הנץ החמה, אוכל, לומד תורה, נספר שלוש פעמים ביום ומדבר חצי שעה בטלפון. את העדכונים על המתרחש בארץ הוא מקבל מהאזנה לרדיו, גלי צה"ל והתחנה החרדית רדיו קול חי.
הדיווחים על עסקת שחרור אסירים, שנרקמת בימים אלה, מפיחה אצלו תקווה. "אם ישחררו מחבלים, אני מצפה להיכלל בעסקה", אומר דביר. "אומרים שברגותי, עם חמישה מעשי רצח, ישוחרר כי הוא יכול להרגיע את הרחוב הפלשתיני? גם אנחנו יכולים להרגיע את השטח, ואנחנו שפוטים לתקופה יותר קצרה. אין סיבה שמחבלים עם דם על הידיים ישוחררו ואנחנו נישאר בכלא".
דביר מתבסס על שחרור אסירים יהודים בשנת 1999. בעקבות שחרור אסירים פלשת תינים במסגרת הסכמי וואי, החליט הנשיא דאז עזר ויצמן לקצר את עונשם של 14 אסירים על רקע אידיאולוגי. אחד מהם היה יורם שקולניק, שהורשע ברצח מחבל כפות. בשבוע הבא, אגב, תונח הצעת חוק שיזם חבר הכנסת דוד אזולאי מש"ס, שלפיה במקרה של שחרור אסירים פלשת תינים ישוחררו במקביל גם אסירים יהודים.
כמה שבועות לפני שנעצר, פגש דביר את ארז לבנון ז"ל, שנרצח לפני שבועיים סמוך לבת-עין. "היה לי דיבור טוב איתו", הוא נזכר. "שוחחתי איתו על התחושות שלי בלי לגלות לו את הכוונות. אמרתי לו שמפריע לי שאנשים אדישים לפיגועים. הוא אמר לי:'אל תטעה לחשוב שפעולה כזאת תשנה משהו. רק תפילות לשם'. הוא היה אוהב אדם, דמות שאחרי שאשתחרר הייתי רוצה לחקות".
יום אחרי שנרצח לבנון שלח דביר מכתב לתושבי בת-עין ובו קרא להם להימנע מפעולת תגמול. "בגלל שידעתי שזו דעתו, הרגשתי נוח לפרסם כזו קריאה. הפנייה באה מיוזמתי, ורכז הביטחון הקריא אותה לנוער היישוב. אולי זה גרם להם לא לפעול בצורה לא חוקית".
"לא שהפכתי לשמאלני בכלא", מדגיש דביר. "אני מתחרט במיליון אחוז מהסיבות שהזכרתי. זה פשוט לא היה משיג כלום. מוסרית גם יחידה 101 הרגה חפים מפשע, אבל בזכות הגיבוי המערכתי היתה לזה תועלת. כאשר עם ישראל לא מאחוריך, גם הקב"ה לא איתך. הבנתי שהטעות היא שלא עבדתי עם גיבוי של עם ישראל. מהשמים שלחו את הניידת הזאת".
נא להמתין לטעינת התגובות
