שנה לבחירות: שברי המפץ הגדול
המלחמה ריסקה את האג'נדות, הציבור איבד האמון וכולם מחכים לוינוגרד. שנה אחרי הבחירות, סיכום ביניים של חלומות קרועים. אנחנו בדרך למפץ הבא?
במערכת הבחירות האחרונה נלחמו ראש בראש שתי אג'נדות: הכלכלית-חברתית שהוביל עמיר פרץ, והמדינית של אהוד אולמרט, שהציג את "תוכנית ההתכנסות". מה נותר משתי האג'נדות האלה? מנהיג הפועלים הפך לגנרל ובתום קיץ אחד נותר קירח מכאן ומכאן, ותוכנית ההתכנסות נזנחה באותה מהירות שבה נהגתה.
לפני שנה, ערב בחירות 2006, הגנרלים הפכו לחברתיים ("אצלנו חתכו את הלחם עבה ומרחו דק", אמר אז שאול מופז), ולרגע נדמה היה שאנחנו בדרך למציאות פוליטית חדשה, ראשית עידן המנהיגות האזרחית.
במערכת הבחירות האחרונה פנטזו בקדימה על 40 מנדטים. אבל המפלגה הטרייה קיבלה רק 29 מנדטים, ובאותו רגע הפכה לארגון בעל חרדה קיומית תמידית. תוצאות הבחירות אילצו את ראש הממשלה לצרף את העבודה לקואליציה במחיר גבוה - תיק הביטחון היוקרתי הופקד בידיו של פרץ. לתפקיד שר האוצר מינה אולמרט את מקורבו אברהם הירשזון, שנחקר היום בחשד לפלילים. שני המינויים הללו - פרץ והירשזון - נבעו משיקולים אישיים ולא ענייניים. אולמרט משלם עליהם היום מחיר יקר.
שלושה חודשים בלבד לאחר שקמה ממשלת אולמרט החליטו קברניטיה האזרחיים אולמרט ופרץ לטלטל את הספינה ויצאו להרפתקה צבאית בדרום לבנון. מאותו
למסקנות וינוגרד על מלחמת לבנון השנייה יהיו השלכות מרחיקות לכת על עתיד המערכת הפוליטית. המלחמה היא אחת הסיבות לכך שהיום מדברים על ה"אפטר אפקט": האפשרות שהמפה החדשה ששורטטה בעקבות הדרמות של המפץ הגדול תושלך לפח והפוליטיקה תשוב למבנה הישן, המוכר, של שני גושים. וכן, המלחמה עשויה להמליך מחדש את הגנרלים ולחסל את הקריירה של "האזרחיים". אז איך השפיעה המלחמה על המערכת הפוליטית?
ההבטחות: "בעוד ארבע שנים ישראל תהיה מנותקת מהרוב המכריע של האוכלוסייה הפלשתינית, בגבולות חדשים, ותוואי הגדר יותאם למתווה החדש של גבולות הקבע"; "ישראל תהיה מדינה שכיף לחיות בה" (אהוד אולמרט ערב הבחירות).
אחרי שנה: ההתכנסות עלתה בלהבות במלחמת לבנון השנייה. הציבור לא קונה עוד נסיגות חד-צדדיות. ואזרחי הצפון חיפשו במשך חודש לוהט וקטלני את המדינה שכיף לחיות בה.
מילה טובה: שנה של צמיחה כלכלית חסרת תקדים (5.1 אחוזים), האבטלה ירדה לשיעור הנמוך ביותר זה עשר שנים - 7.6 אחוזים; ורמת החיים עוד צפויה לעלות. מצד שני, שר האוצר לשעבר בנימין נתניהו עדיין טוען שהקרדיט שייך דווקא לו.
הטרגדיה: אם תשאלו את אולמרט הוא בוודאי יגיד שהחטא הקדמון היה מינויו של עמיר פרץ לשר הביטחון. הציבור, אגב, מסכים איתו. כבר בימיה הראשונים של המלחמה הבין אולמרט את גודל הפארסה ורצה להדיח את פרץ מהביטחון ולמנות במקומו את אהוד ברק. באשר להחלטה לצאת למלחמה, אולמרט אינו מתחרט עליה ("המהלכים הגדולים היסודיים של המלחמה היו מהלכים נכונים. בגדול ההחלטה היתה נכונה", אמר בראש השנה). בתצלומים שליוו את ראיונות החג בספטמבר נראה אולמרט בג'ינס, יושב מחויך ליד הפסנתר.
התמונות ביקשו לשדר נונשלנטיות וביטחון. הציבור כמעט השתכנע, אבל אז טען אולמרט שראש ממשלה לא צריך אג'נדה והרס את התפאורה ("ראש ממשלה צריך לנהל מדינה. הוא לא חייב להתעורר כל בוקר עם אג'נדה"). הציבור מעוניין כנראה באופק מדיני וחברתי. אולמרט, שבימים ההם מצבו היה עוד טוב יחסית (שבעה אחוזי תמיכה מול שלושה בלבד היום) היה צריך להיות קצת פחות זחוח אז.
קלפים מנצחים: בניגוד גמור למעמדו האישי המעורער הקואליציה של אולמרט יציבה. ישראל ביתנו העניקה לו שקט קואליציוני. אבל גם היציבות הזאת יכולה להתפוגג. אולמרט כוסס ציפורניים לקראת הפריימריס בעבודה. הוא מעוניין בניצחונו של ברק. אם ברק אכן ינצח, הוא יחליק בטבעיות למשרד הביטחון וישאיר את העבודה בממשלה. לפי שעה, גם עמי אילון משדר שאם ינצח לא יערער את היציבות השלטונית. אבל אולמרט חושש שאילון יעדיף להוציא את העבודה לאופוזיציה כדי להוות אלטרנטיבה שלטונית.
כוכבים עולים: שרת החוץ ציפי לבני. אולי היחידה במשולש המדיני הבכיר שתפיק מרגליות פוליטיות מהמלחמה. עם זאת, התרחקותה מהמים העכורים של הפוליטיקה העסקנית מעוררת חשד שאינה בשלה עדיין להנהיג מפלגה.
כוכבים צונחים: לאחר שבמשך שנים אורו דעך במסדרונות הפוליטיקה הקטנה של העבודה רקח רמון את המפץ הגדול. כשהמהלך הזה הצליח חזר הסומק ללחייו. היום מסתמן שהפוליטיקאי המבריק רמון חיסל בנשיקה אחת קריירה פוליטית מרשימה. גם הרכש החדש של שרון ראש השב"כ לשעבר והיום השר לביטחון פנים אבי דיכטר ספג מכה קשה כאשר מיהר למנות את יעקב גנות למפכ"ל. פרופ' אוריאל רייכמן לא קיבל את תיק החינוך וחזר ממורמר למכללה הבינתחומית בהרצליה. רונית תירוש, שהיתה מנכ"לית צבעונית ודומיננטית במשרד החינוך, הפכה לעוד חברת כנסת אפורה.
בפרק הבא: האם וינוגרד יציל את אולמרט? האם החקירות נגדו יעלו חרס? האם ראש הממשלה יפתיע ויפתח במשא ומתן מדיני? בינתיים מופז, שטרית, דיכטר ולבני נערכים לקרב הירושה, והמערכת הפוליטית כבר רוקחת בלהט את המפץ הפוליטי הבא - הקמתה של מפלגת מרכז חדשה.
ההבטחות: "אני רוצה לקבוע כאן מהו מעגל החיים החדש שעליו אנחנו מתכוונים להילחם: כלכלה בשירות האדם, אדם בשירות השלום, שלום בשירות הכלכלה - וחוזר חלילה" (פרץ בפתיחת מערכת הבחירות).
אחרי שנה: לא מהפכה חברתית ולא נעליים. אין שלום, אין מדיניות רווחה, והאג'נדה החברתית טבעה בבוץ הלבנוני ונחנקה תחת כובד תקציב הביטחון. תושבי הצפון הופקרו בלי מל"ח, משק לשעת חירום, ומצביעי העבודה חשו שרימו אותם.
הטרגדיה: פרץ, המרוקאי משדרות, המהפכן החברתי, ענד דרגות גנרל וצעד למשרד הביטחון, נאבק להגדלת תקציב הביטחון לממדים חסרי תקדים וירק לאג'נדה החברתית בפרצוף. ספק אם למהפכה החברתית תהיה תקומה. הציבור שבחר בו לא סולח לו, משאיר אותו הרחק מאחורי ברק ואילון במירוץ לראשות העבודה. ומאז פשט מעליו את נוצות יונת השלום, הסתער על דרום לבנון והפציץ אזרחים, גם בוחריו בקרב השמאל מפנים לו עורף. אם האגו שלו לא היה חזק ממנו, היה מנצל את ההזדמנויות שהעניק לו אולמרט, נוטש את הביטחון, מתסער על הרווחה ומנסה לשקם את אמון הציבור בו.
הקומדיה: תקרית המשקפת.
כוכבים עולים: חברת הכנסת שלי יחימוביץ' - בניגוד לפרץ היא שורפת שעות ארוכות בוועדת הכספים, נלחמת נגד ההפרטה ובעד זכויות העובדים, ולאחרונה אף הקימה חוג סוציאל-דמוקרטי במפלגה שהעביר מסר ברור: האג'נדה החברתית תחיה גם אחרי לכתו של פרץ; אופיר פינס - בלט לרגע כשהוכיח שהוא עומד מאחורי הבטחותיו ופרש מהממשלה בעקבות צירופו של ליברמן; עמי אילון - חסר ניסיון פוליטי, אבל ממוקד מטרה. לפי שעה ולפי הסקרים הוא היחיד שיכול להביס את נתניהו.
כוכבים צונחים: שרת החינוך יולי תמיר, יונה צחורה ממייסדות שלום עכשיו, הפתיעה כשאמרה שצריך להמשיך בלחימה בלבנון עד להשגת היעדים. עכשיו היא שקועה במשרד החינוך, זונחת כמעט לחלוטין את פעילותה המדינית והפוליטית. בעבודה מעריכים: היא לא תתמודד שוב בבחירות הבאות. פרופ' אבישי ברוורמן הכריז "באתי בגלל פרץ", אבל בשנה הזו הוברר שזה היה רק גימיק. פרץ לא מינה את הפרופסור בעל השם העולמי לשר, וכישוריו וקשריו הכלכליים חובקי העולם מעולם לא נוצלו. עכשיו הוא עם עמי אילון, בתקווה שבממשלה הבאה יקבל סוף סוף תיק כלכלי בכיר.
בפרק הבא: מי ינצח בפריימריס לראשות העבודה - ברק או אילון? במי יתמוך אופיר פינס? האם משרד הביטחון חיסל את הקריירה של פרץ? האם ציבור השמאל-מרכז שהתאכזב מקדימה וחושש משובו של ביבי יצביע לעבודה? האם העבודה וקדימה ישלבו ידיים כדי לבלום את נתניהו?
ההבטחות: "איראן פצצה מתקתקת שמטרתה השמדת ישראל"; "החמאס והחיזבאללה, שלוחות של איראן, מאיימות לסגור על ישראל"; וגם "איראן חמש דקות מכפר סבא. אולמרט עיוור לסכנה, אסור לתת לו מדינה" ("קמפיין ההפחדה" של הליכוד).
אחרי שנה: אולמרט הודה בביקורו בסין שרעיון הנסיגה החד-צדדית אינו מושלם, ולבני הודתה שההתנתקות היתה טעות. צמד המילים "ציר הרשע" נכנסו ללקסיקון המדיני-פוליטי, והמלחמה הוכיחה שהיינו צריכים להיות מודאגים: במימון איראן צבר החיזבאללה עוצמה בגבול, צה"ל לא חידש את הימ"חים ולא אימן את חיילי המילואים. בבחירות, אגב, הליכוד קיבל 12 מנדטים. היום הסקרים מנבאים לו 30.
הטרגדיה: הפחדה לבדה אינה מייצרת מנדטים. הליכוד לא השכיל לתת לציבור גם תקווה ואופק מדיני. גם היום נתניהו אינו מספק את הסחורה, ונאומיו מפזרים בעיקר פחד ואימה. בסוף הוא עוד עלול לגלות שאת המענה לחרדותיהם יחפשו אזרחי ישראל בקדימה או בעבודה.
הקומדיה: הצירוף בדיעבד של גנדי ז"ל לממשלתו; נטילת הקרדיט על מתן האזרחות הישראלית ליונתן פולארד (זה קרה דווקא בממשלת העבודה כאשר רמון היה שר הפנים); והחיילים הבריטים שראה ברחוב הילד שנולד ב-1949 (היה תיקון).
קלפים מנצחים: נתניהו מתאפק. שנה באופוזיציה מאז הבחירות, והביבי לא פורץ מהנתניהו. הליכוד, בניגוד לעבודה, נשאר באופוזיציה והצליח להיבנות מחדש. בזמן המלחמה נקט נתניהו, לפי עצת גדעון סער, קו ממלכתי, נתן גיבוי לממשלה ולא התלהם. התוצאה: הליכוד חזר להיות שחקן מוביל בזירה הפוליטית.
כוכבים עולים: גדעון סער מצטייר בעיני רבים כפני העתיד של הליכוד. חרוץ, שקול, רבב לא דבק בו, פמיניסט ואהוד לא רק על בוחרים מהימין. לא רחוק ממנו צומח לו מתחרה: חבר הכנסת גלעד ארדן, שמוכיח עצמו כפרלמנטר לא פחות חרוץ ומוביל מאבקים בתאונות הדרכים ובמערכת המשפט.
כוכבים צונחים: האישה היחידה היום בליכוד שרת החינוך לשעבר לימור לבנת, שרבים ראו בה בעבר מועמדת ראויה לראשות התנועה, משתעממת ודועכת בספסלי האופוזיציה. ודני נוה קודם נעלם, ואחר כך הלך לעסקים.
בפרק הבא: האם סילבן יתמודד מול נתניהו? האם לבנת תישאר בפוליטיקה? האם יצליח נתניהו לגייס עשרה חברי כנסת מקדימה ולהיות ראש ממשלה בלי בחירות? האם הקואליציה תשרוד עוד שנתיים, ונתניהו יאבד את המומנטום ויתייבש באופוזיציה?
הבטחות: "ילד רעב לא לומד - נלחמים על קצבאות הילדים"; "והדרת פני זקן - נלחמים על קצבאות הזיקנה"; "חיים בכבוד - מגדילים את שכר המינימום".
אחרי שנה: מאות אלפי ילדים עדיין רעבים, וקצבאות הילדים נשחקו שחיקה נוספת. קצבאות הזיקנה עודכנו באחוז אחד בלבד, וגם את ההישג הזה יש לזקוף לזכות העבודה. אף על פי שכמעט דבר מהבטחותיה לא מומש, הצליחה ש"ס להתחמק מלשאת באחריות. את הביקורת על זניחת הנושא החברתי סופג במקומם עמיר פרץ.
כוכבים עולים: הוא למד בישיבות ליטאיות, הוא מבין יידיש, הוא נחבא אל הכלים, והוא נחוש בדעתו להתקדם לאט. בתוך שנים מועטות הצליח אריאל אטיאס לכבוש את לבו של מנהיג ש"ס הרב עובדיה יוסף. כתוצאה מכך, הפך לאיש השני בחשיבותו בש"ס וקיבל לידיו את תיק התקשורת. בש"ס אומרים שזו רק שאלה של זמן עד שהוא ייכנס לנעלי יושב ראש המפלגה. בינתיים הוא מנהל בשם הצרכנים מלחמות חורמה בתעריפי החברות הסלולריות.
כוכבים צונחים: רבים זוכרים כמה עוצמה היתה בתמונה של אריה דרעי ושלמה בניזרי צועדים יחד במסדרונות הכנסת. זו היתה שעתו הטובה של בניזרי, ואילו היום הוא נראה אפור ועייף. בתחילת 2006 הוגש נגדו כתב אישום בגין עבירות שוחד, שביצע לפי החשד בעת שכיהן כשר העבודה.
הפרק הבא: האם אכן תשמור ש"ס על מעמדה כמפלגת הקואליציה היחידה ששרדה ללא פגע את המלחמה ותצליח לשמור על יציבותה במציאות כמו בסקרים?
ההבטחות: "מי מבטיח ומקיים? אולמרט - נייט, ביבי - נייט, ליברמן - דה"; "מי יילחם בפשע? אולמרט - נייט, ביבי - נייט, ליברמן - דה" (תעמולת הבחירות של המפלגה)
אחרי שנה: יושב ראש ישראל ביתנו דחה את החיזורים של אולמרט להצטרף לממשלה לאחר הבחירות, והמניות שלו בציבור נסקו. הוא דמיין כיצד הוא משתלט על הליכוד ותופס את מקומו של נתניהו בראש מפלגת ימין-מרכז. אבל אז באה המלחמה וטרפה לליברמן את הקלפים: נתניהו התחזק. מנהיג ישראל ביתנו החליט להצטרף לממשלה, לחזק את הקואליציה ולהעניק לה אריכות חיים. כך, סבר, יינמק נתניהו באופוזיציה.
הטרגדיה: ליברמן, שנתפס כמנהיג חזק, התגלה בשנה האחרונה כבעל ביטחון עצמי נמוך. הוא דילג על ישראל חסון, מנהיג כריזמטי בזכות עצמו, והעדיף למנות את אסתרינה טרטרמן לשרה על פניו. השיקולים של ליברמן לא היו ענייניים, אולי אפילו אישיים, ועד מהרה התפוצץ המינוי בפרצופו. נראה שליבמן ביקש לבלום תחרות בתוך מפלגתו, אך הסתבך ברשת הסיפורים של טרטמן.
הקומדיה: בתוך ארבעה ימים הפך ליברמן ממנהיג קשוח לפוליטיקאי חיוור ושפוף. מיד לאחר שהודיע שהוחלט פה אחד ובאופן דמוקרטי, אך ללא הצבעה, כי טרטרמן תצטרף לממשלה, החל פיאסקו התארים וההסברים, שהסתיים במופע האימים של טרטרמן נגד התקשורת. ליברמן ישב לצדה מבויש, מבועת ומובס.
כוכבים עולים: ישראל חסון, סגן ראש השב"כ לשעבר, סדק את שריון הפלדה של ליברמן כאשר לראשונה בתולדות המפלגה מתח ביקורת חריפה על התנהלותו. חסון אמנם לא זכה בתיק, אבל הוכיח שלפחות יש לו עמוד שדרה, וזכה אגב כך להצעות עבודה ממפלגות אחרות, כמו הליכוד.
ההבטחות: "ביבי מחק אותנו. אולמרט זרק אותנו. פרץ הפקיר אותנו. הפעם דואגים לעצמנו - מפלגת הגמלאים" (תשדירי הבחירות)
אחרי שנה: בכנסת מצטיירת הסיעה כקבוצה סהרורית ומסוכסכת. אנשיה מהלכים אבודים במשכן וסועדים במזנון בשעה קבועה את ארוחת הצהריים. בשאר שעות היום הם בלשכותיהם הפרלמנטריות בדלתות פתוחות, בתקווה שמישהו יבחין בהם.
הטרגדיה: היום ברור לכל מצביעי הגמלאים - צעירים וקשישים שבחרו "גיל" כי מאסו בפוליטיקה ובשחיתות השלטונית - שהמחאה חזרה אליהם כבומרנג. לא היה להם מושג ירוק מי עומד בראש הרשימה, את מי הם הכניסו למשכן המחוקקים, האם הם בימין או בשמאל, ולא מה הם חושבים על המצב המדיני.
הקומדיה: המתחרה הגדול של יוסף בא-גד. יושב ראש סיעת הגמלאים משה שרוני אינו שולט בלשונו והוא קשישוביניסט ("אם מישהי נאנסה שתתלונן בתוך 48 שעות", הפטיר בערוץ הכנסת, או "אני הייתי מציע לעוזרות הפרלמנטריות לענוד סיכה של ציפור, כי או שהן נותנות או שהן עפות"). חבריו לסיעה מתפללים להיפטר ממנו. יצחק גלנטי קרא לפני כחודש בישיבת הסיעה להדיח את שרוני מתפקידו כישב ראש הסיעה "בגלל הבושות שהוא גורם למפלגה".
כוכבים צונחים: מנהיג המפלגה רפי איתן הפך את הגמלאים לסרח עודף של קדימה. בכל דיון על התקציב הגמלאים מאיימים, חושפים שרירים רופסים - ומתקפלים.
בפרק הבא: האם הגמלאים יבינו שזו הקדנציה האחרונה שלהם, לא בשל גילם המופלג, אלא פשוט משום שזה לא בשבילם? האם מישהו יחזור על הצבעת המחאה שהביאה אותם לכנסת?
ההבטחות: "מרצ בשמאל. האדם במרכז"; "מרצ בממשלה. האדם במרכז"; בילין: "אין לי אמא ערבייה, אבל אדאג לשוויון זכויות"; גלאון: "אני לא גבר, אבל אין סיבה שארוויח פחות" (שלטי חוצות במערכת הבחירות).
אחרי שנה: החיים במפלגה אופוזיציונית קטנה קשים ואפורים. בימי המלחמה התנהל ויכוח חריף בתוך המפלגה: זהבה גלאון ורן כהן הובילו קו תקיף נגד החלטות הממשלה, ומנגד יוסי ביילין הוביל קו
ממלכתי. במרצ טוענים כי הגיבוי למלחמה גרם למרצ לאבד את הקול הייחודי שלה. כמפלגה היא לא מרדה בממשלה, ולכן גם לאחר שהתברר עומק המחדל, לא קטפה את הפירות. גלאון טענה שנמחקה הזהות הייחודית של מרצ כמפלגת שמאל אופוזיציונית לוחמנית.
כוכבים עולים: זהבה גלאון החליטה כי הגיע הזמן לפרוש כנפיים ולהתמודד על ראשות המפלגה. גלאון חברת כנסת בולטת, הסמן השמאלי והמוסרי במרצ, ואם תיבחר יהיה בכך כדי להעביר מסר שלמרצ אין שום כוונות להיבלע במפלגת העבודה.
כוכבים צונחים: יוסי ביילין, שר משפטים בדימוס ואחד המדינאים המנוסים, הולך לאיבוד בכנסת. מנהיגותו חלשה. הוא רוצה לתרום מידענותו ומכישוריו, אבל במפלגות הגדולות לא רוצים לשמוע. בינתיים הוא נערך להתמודד מול גלאון ורן כהן במרס 2008 על ראשות המפלגה.
הפרק הבא: האם מרצ, שצנחה מ-12 ל-5 מנדטים, נעה על מסלול התרסקות? האם אהוד ייבחר לראשות העבודה ומרצ תוכל לבדל את עצמה במישור החברתי והמדיני? האם יגברו הקולות במרצ הקוראים לאיחוד עם העבודה?
ההבטחות: "רק המפלגות הערביות ידאגו לאינטרסים הלאומיים האמיתיים של הציבור הערבי" (תשדירי הבחירות)
שנה אחרי: אף על פי שההנהגה שלהם מודאגת מאחוזי ההצבעה הנמוכים של הציבור הערבי, המפלגות הערביות שומרות על כוחן.
הטרגדיה: בעיניים ישראליות-יהודיות המלחמה שקשרה יחד את גורל ילדי הצפון, יהודים וערבים, פתחה צוהר נדיר לפריצת דרך ביחסים בין שתי החברות. יהודים רבים ראו בכך הזדמנות לבניית יחסי אמון, לחיזוק הסולידריות ולראשונה לחלוקת משאבים שוויונית. אולם הנהגת הציבור הערבי נקטה עמדה נחרצת נגד המלחמה ולא גינתה את החיזבאללה. מנהיגי הציבור הערבי משתתפים אמנם במשחק הפוליטי, אבל הם מבדלים עצמם מהחברה הישראלית ומתחרים ביניהם מי יותר לאומי-קיצוני.
כוכבים עולים: אחמד טיבי, שהיה לדובר הרהוט ביותר של המיעוט הערבי, מכהן בכנסת הנוכחית כסגן יושב ראש הכנסת ונראה שהוא נהנה מאוד להדליק את חברי הכנסת מהימין בהתבטאויותיו הפרובוקטיביות.
הפרק הבא: האם צפוי שידור חוזר של הפרקים הקודמים? האם יימשך התיעוב ההדדי בין טיבי לעזמי בשארה?
ההבטחות: "מאמינים במדינה - מחליפים ממשלה"; "ימין חדש עולה" (תשדירי הבחירות)
אחרי שנה: האיחוד בין שתי מפלגות הימין לא הביא את התוצאות המקוות. גם לאחר המלחמה, שעה שהציבור נוהר ימינה, האיחוד הלאומי-מפד"ל לא זוכה לעדנה בסקרים ואף יורד במנדטים.
כוכבים עולים: אריה אלדד צובר פופולריות בימין, ולאחרונה אף יש לו הרהורי עצמאות - הקמת תנועת ימין חילונית. גם זבולון אורלב שחה השנה נגד הזרם הקיצוני בציונות הדתית, כאשר שילב נשים במפלגה ופתח אותה לציבור המסורתי.
כוכבים צונחים: אפי איתם, בשנים הקצרות שלו בפוליטיקה, הסתכסך כמעט עם כל מסגרת פוליטית שהשתתף בה. בבחירות האחרונות השתלב באיחוד הלאומי ומשלא מצא נחת גם שם, הוא מגשש דרכו לליכוד.
הפרק הבא: האם יהיו גירושים בין המפד"ל לאיחוד הלאומי? האם לקראת הבחירות הבאות תקום מסגרת ימין חדשה?
ההבטחות: "משפחה יהודית גדולה" (סיסמת הבחירות)
אחרי שנה: המפלגה הדתית-חרדית נותרה משפחה מסוכסכת. המפלגה מורכבת משתי מפלגות, אגודת ישראל ודגל התורה, שמנהלות ביניהן מלחמה: החסידים נגד הליטאים. המאבקים הפנימיים הובילו לכך שיהדות התורה נשארה מחוץ לקואליציה. עד לפני חודש הם היו עם והרגישו בלי: יעקב ליצמן החזיק בראשות הוועדה החשובה בכנסת, ועדת הכספים, וזאת בלי שמפלגתו תהיה מחויבת לקואליציה, והיא אפילו הגישה הצעות אי אמון בממשלה. לאחרונה נמאס לאולמרט והוא נתן לישראל ביתנו את ועדת הכספים.
כוכבים עולים: יעקב ליצמן זכה לשבחים מפי מרבית חברי ועדת הכספים שנאבקו (לשווא) נגד הדחתו.
בפרק הבא: האם אחוז החסימה יועלה ויאלץ את שתי המפלגות המרכיבות את יהדות התורה לרוץ פעם נוספת ברשימה אחת? האם אברהם רביץ, שיושב בכנסת מאז 1988, יפרוש? האם יעזוב חבר הכנסת מאיר פרוש את הכנסת וירוץ לראשות עיריית ירושלים? האם ראש מועצת מודיעין-עילית יעקב גוטרמן הוא הכוכב החרדי הבא שישתלב ברשימת דגל התורה לכנסת?
נא להמתין לטעינת התגובות
