רצח חנית קיקוס: הסיפור האמיתי
13 שנה מאז רצח חנית קיקוס, פתחו תחקירני מעריב מחדש את התיק. מאות עדים וראיות חשפו סיפור שונה לחלוטין מזה שהוצג במשפט. המסקנה: הרוצח האמיתי חופשי, בכלא יושב חף מפשע. התחקיר המלא
עקפנו את הבורות ועקבנו אחרי השלטים שמובילים לשכונה .14 שמש חורפית שלחה קרניים קלושות, חלשות מכדי לייבש את הבוץ שניתז מגלגלי הרכב. למבקר מבחוץ הרחובות והבתים ברהט נראים כמעט זהים, אבל את הבית של שאחדה ידענו לזהות לפי המוסך המאולתר שממוקם מתחתיו ומשמש לו מקור פרנסה מזדמן.
הקירות של המוסך לא נמשחו מעולם בצבע. רק הכתובת "שאחדה" באותיות של קידוש לבנה ומספר טלפון נייד צמוד מרוחים עליהם. כמו תמיד, המוסך היה ריק מלקוחות. ישבנו על הכיסאות שפורקו מכלי רכב ישנים. שאחדה חלט לנו תה והילדים, יחפים, התקבצו סביבנו בהיסוס, שואלים בלי קול מדוע הזרים חוזרים דווקא למוסך של אבא פעם נוספת.
המארח, כך התרשמנו, מנסה להדחיק את אירועי יוני .1993 הוא היה אז בן ,28 שומר באתר הפסולת דודאים ליד באר-שבע. המשטרה עצרה אותו לעשרה ימים בחשד למעורבות ברצח הנערה חנית קיקוס מאופקים. שאחדה נחלץ מהמעצר, אבל הטרקטוריסט של המזבלה, סלימאן אל-עביד (אבו-עלאא,( אז בן ,44 הורשע באונס וברצח ונדון למאסר עולם.
לא לשווא חזרנו למוסך של שאחדה אל-בחירי בפעם השלישית. באמצע חודש ינואר כבר היינו בשלבים מתקדמים של תחקיר עיתונאי ענק. המטרה היתה לחשוף כיצד תפרה המשטרה לסלימאן אל-עביד את תיק האונס והרצח של חנית קיקוס. כיצד עשו אנשי הפרקליטות את הכל כדי להביא להרשעתו.
שאחדה אל-בחירי נחשב מבחינתנו כדמות מפתח שצריך להתעכב איתה על כל פרט, גם אם מדובר במפגש שלישי, כיוון שהיה העד המרכזי של התביעה. התובע במשפטו של סלימאן אל-עביד, עו"ד זאב למפ, טען כי עדותו של אל-בחירי מראה שאל-עביד התנהג באופן חריג בלילה שבו חנית נעלמה. מבחינה משפטית, טענה התביעה כי מדובר בלא פחות מאשר "ראיית סיוע." להשיג ראיה כזו היה קריטי, משום שלא הוצג בפני השופטים שום ממצא ממשי שיקשור את אל-עביד לאונס ולרצח של חנית. כל ראיות התביעה הסתכמו רק בהודאה מבולבלת עם פרטים תלושים מהמציאות שמסר אל-עביד ברגעי השפל של חקירתו.
כיום, שאחדה אל-בחירי כבר בן .41 סלימאן יחגוג בקרוב את יום הולדתו ה57- מאחורי הסורגים. היינו אופטימים. החושים שלנו אמרו כי
בשבילנו זה היה המון. חמישה מהניירות היו זימונים שגרתיים שקיבל אל-בחירי מפרקליטות מחוז הדרום לפני שהעיד במשפטו של אל-עביד. הטופס השישי הקפיץ אותנו. זו היתה הפנייה למשטרה כדי ששאחדה יעבור בדיקת פוליגראף. התאריך של הזימון היה מפתיע ביותר: יום אחד בלבד לפני שאל-בחירי היה אמור למסור את עדותו הקריטית בפני בית המשפט, ב3- בינואר .1994
"פוליגרף לפני העדות? אתה היית העד הכי חשוב של התביעה, למה שלחו אותך לשם,"? שאלנו את אל-בחירי בתדהמה. "אנא עארף," השיב, "התובע הזמין אותי למשרדים של הפרקליטות בבאר-שבע ושאל אותי הרבה שאלות. אמרתי לו את כל מה שזכרתי. הוא נהיה עצבני והתחיל לצעוק עלי. פתאום הוא אמר לי 'אולי אתה לקחת אותה (את חנית) באוטו שלך? לך תעשה פוליגרף.' בחיאת אללה, הרגשתי שהוא מאיים עליי, אבל עד היום אני לא יודע למה הוא שלח אותי לבדיקה. יצאתי דובר אמת, בטח. לא לקחתי את הילדה. גם סלימאן לא עשה לה כלום. הוא היה איתי כל הלילה בדודאים, והתנהג רגיל לגמרי."
או שהתובע באמת חשד שהעד המרכזי שלו הוא שותף לעבירה ולא דיווח על כך לבית המשפט, או שהוא רק רצה "להזכיר" לו שתיק החקירה נגדו עדיין פתוח כדי שיפחד וימסור עדות שתתאים לתביעה. בכל מקרה זו שערורייה, סיכמנו במכונית.
בהמשך התברר לנו מהתייעצות עם משפטנים בכירים כי בהתנהלות התביעה מול אל-בחירי לא היתה רק בעיה אתית. היא גם היתה מנוגדת לרוח הלכת קנזי, שנקבעה על ידי בית המשפט העליון כבר לפני עשרות שנים.
זו עוד סיבה שמצדיקה את שחרורו את סלימאן אל-עביד מהכלא בדחיפות, חשבנו. כל יום נוסף שעובר עליו שם הוא עוול משווע, אות קלון מבזה למערכת הצדק הישראלית. ממצאי התחקיר שיפורטו בהמשך מוכיחים זאת מעל לכל ספק.
אלא שבינתיים סלימאן אל-עביד עדיין נמק בכלא רמלה. בכל יום הוא מתעורר עם שחר, משלשל את גופו הענק ממיטת קומותיים ומתייצב בהכנעה לספירת הבוקר. אחרי ארוחת הבוקר פוסע סלימאן במדי האסיר החומים, בדיוק כגוון עורו, לעבודה במפעל של בית הסוהר. כך, כבר 12 שנים ועשרה חודשים הוא מאחורי הסורגים. 4,678 ימים, ליתר דיוק.
מאסרו של סלימאן אל-עביד אינו נותן לנו מנוח. נכון, כל מקרה שבו אדם יושב בכלא על לא עוול בכפו צורב בנשמה ואינו מתקבל הדעת. אל-עביד אינו האדם הראשון שנשלח לכלא בהיותו חף מכל פשע, ולמרבה הצער, גם לא יהיה האחרון. אבל אנחנו משוכנעים כי מעולם לא היה עוד מקרה בתולדות המדינה שבו האמת כל כך זועקת. מקרה שבו חוקרים, פרקליטים ושופטים עשו רצף בלתי נסבל של מעשים פסולים. השיטה כשלה. הצדק מת. זו פרשה שבה לא צריך יותר מאשר חושים בריאים כדי לדעת שהרוצח האמיתי של חנית קיקוס ז"ל מסתובב עדיין חופשי.
ואנחנו לא הסתפקנו בחושים, אלא קבענו יעד ברור: לעשות את כל שביכולתנו, בכלים העיתונאיים שעומדים לרשותנו, כדי להוכיח שאל-עביד חייב להיות אדם חופשי.
מי שנתן לנו את ברכת הדרך לצאת לתחקיר הסבוך וליווה אותנו באופן שוטף וצמוד היה עורך מעריב, אמנון דנקנר. הוא לא התייחס אלינו כמו למשוגעים. להפך,הוא נתן לנו זריקת עידוד נלהבת להוציא את האמת לאור.
התחקיר לא התחיל מאפס. לאורך השנים פרסם עמיר רפפורט סדרת כתבות על השאלות הקשות שעולות מההרשעה. ביולי 2003, במלאות עשר שנים לרציחתה של חנית קיקוס, פורסמה כתבה נרחבת במוסף "סופשבוע" של מעריב שמנתה את כל הליקויים שהיו ידועים עד אז. כך למשל, נחשף כי במרבית ההודאות שגבו חוקרי המשטרה מסלימאן אל-עביד, וביניהן ההודאה הראשונה והחשובה ביותר, מכשיר ההקלטה פשוט "לא עבד", בניגוד מוחלט לכל הנהלים.
לטענת המשטרה, בכל פעם היתה "תקלה טכנית", עובדה זו מטילה צל כבד על הנסיבות שבהן הושגו ההודאות האלה. בכתבה זו נחשפה בפעם הראשונה גרסתו המאוחרת של אלעביד, שלפיה הודה ברצח חנית קיקוס "רק כדי שהחוקרים יעזבו אותי", אחרי שהם הפשיטו אותו מבגדיו ונגעו באיבר מינו. קודם לכן טען במשך עשר שנים כי "יש משהו מהחקירה שאני לא יכול לספר", בגלל הבושה.
הכתבה ב"סופשבוע" לא הניעה את מערכת הצדק לבדוק מחדש את הרשעתו של אל-עביד אבל יצרה את החיבור עם אריאל ליבנה, שהוביל לתחקיר הזה. כדי להוכיח את חפותו המוחלטת של אל-עביד החלטנו לנקוט בגישה שונה. לחקור את הפרשה מההתחלה, כאילו אנחנו אלה שקיבלנו את ההודעה על ההיעלמות של חנית. זה קצת יומרני לטפל בגישה כזאת בפרשה שמלאו לה כמעט 13 שנה, ואולם זו היתה הדרך היחידה לחשוף את האמת. לפני שהחלטנו מה יהיו כיווני החקירה הראשונים, ריכזנו את כל החומר בפרשה. בילינו שעות על גבי שעות בארכיון מעריב כדי להכיר היטב את כל מה שנכתב בתקשורת. בדקנו את האינטרנט.
קיבלנו ממשרדו של עו"ד אביגדור פלדמן, שייצג את סלימאן אל-עביד במשפטים שנערכו לו, שישה קלסרים מלאים בחומר משפטי. חגית קוטוק, המתמחה במשרד, עמדה שעות ארוכות כדי לצלם את תיק החקירה המשטרתי. "אתם יודעים", היא סיפרה, "כמעט בכל יום סלימאן מתקשר למשרד ומתחנן 'תעשו משהו', ממש כואב הלב".
כשהחומר הבסיסי בידינו, התלבטנו איך לטפל בעניין. נקודת המוצא שלנו היתה כי לאל-עביד נגרם עוול. בעברית מדוברת, תפרו לו תיק. אבל התברר לנו כי מבחינה משפטית מצבו חמור ביותר, סופני. אל-עביד הורשע פעמיים, בשני משפטים שנערכו לו בבית המשפט המחוזי בבארשבע. פעם אחת לפני לפני שגופתה של חנית קיקוס נמצאה בבור ניקוז של מים, שנתיים אחרי שנעלמה, ופעם אחת אחרי. שני ערעורים לבית המשפט העליון, בפני הרכבים של 39 שופטים, סתמו עליו את הגולל.
הבנו כי רק ראיות חדשות יוציאו את אל-עביד לחופשי. לפני כשנה הרגשנו בשלים לגשת לשלב האמיתי, המעשי של התחקיר. במסע הארוך אל הצדק חרשנו את הארץ, פגשנו מאות אנשים סקרנו אלפי מסמכים, מפות ותצלומי אוויר.
חנית קיקוס היתה בסך הכל בת 16 ועשרה חודשים ביום שבו אבדו עקבותיה, ב-10 ביוני 1993. שיער שחור חלק, חולצה טריקו ירקרקה עם סמל של כדור הארץ מוטבע עליה, מכנסי ג'ינס ונעלי "טראק" שחורות. כך נבלעה אל תוך העלטה שהלכה והשתלטה על תחנת ההסעה ביציאה מאופקים לכיוון באר-שבע. זה היה ערבו של יום חמישי. עשר דקות לפני 20:00.
תנועת המכוניות כבר נעשתה דלילה. בידיה של חנית היתה שקית ובה מצת וחולצה שקנתה לרגל יום ההולדת של אורן, חייל מבאר-שבע שאותו הכירה רק שבועיים קודם לכן.
לכאורה, היא היתה בדרכה למסיבת יום ההולדת של אורן, אבל כעת אנחנו יודעים כי פניה הרכים של חנית הסוו סערה ומסכת גדולה של שקרים, שהלכו והסתבכו. לאן היא באמת התכוונה להגיע? האם ליום הולדתו של אורן, או שהיו לה גם תוכניות אחרות? עם מי עוד קבעה להיפגש? האוטובוס בקו 31 לבאר שבע חלף וחנית לא עלתה עליו.
את התחקיר פתחנו בבדיקה מדוקדקת בסביבה הקרובה של חנית. כל חוקר מתחיל יודע כי את קצה החוט לפתרון תעלומות צריך לחפש קודם כל אצל המכרים. במקרה זה, בו גופתה של חנית קיקוס הוסתרה בתוך בור ניקוז של מים, הכלל היה נכון שבעתיים.
ספרות מקצועית בקרימינולוגיה טוענת כי מבחינה סטטיסטית, גופה אשר הוסתרה היטב מרמזת על סיכוי לאתר את הרוצח בחוג מכריו של הנרצח. ההיגיון שעומד מאחורי ההנחה הזאת הוא שלרוצח שהכיר את הנרצח יש אינטרס גבוה יותר להחביא את הגופה מאשר לרוצח "אקראי".
כמעט כל מי שפנינו אליו במסגרת התחקיר שיתף עמנו פעולה באופן מלא. את הוריה של חנית ז"ל, רפי ודולי, מצאנו בבית רב קומות במערב ראשון-לציון, לשם עברו אחרי שנטשו את אופקים. חנית היתה הבכורה מבין ארבעת ילדיהם. הבן מקסים, שהיה בסך הכל בן 6 כשאחותו נעלמה, הוא כבר חייל. גם החברות של חנית אינן נערות אלא נשים, כמעט בנות 30. ההורים, כמו גם החברות, בטוחים כי סלימאן אל-עביד איננו הרוצח.
לכאורה מצופה מההורים לדרוש כי האיש שהורשע ברצח בתם יירקב בבית הכלא עד סוף ימיו. אבל רפי קיקוס אומר בלי שמץ של היסוס: "עקבתי מקרוב אחרי עבודת החוקרים, כבר מהשלב הראשון. הם נטפלו לאל-עביד כמו עלוקות ולא חיפשו לדעת מה קרה לחנית באמת".
החשש שהמשטרה התעלמה לגמרי מכיווני חקירה שהיו עשויים להוביל לרוצח האמיתי החל להתעורר אצלנו כאשר ראינו בפעם הראשונה את היומנים האישיים של חנית קיקוס. במשך שנים ארוכות הם הצהיבו במרתפי המשטרה. שני היומנים נאספו מחדרה של חנית אחרי היעלמה, יחד עם פתקים אישיים שכתבה לעצמה. המזכרות מחנית הוחזרו למשפחתה בשנת 1998.
תמונות של חנית ממלאות את הקירות בדירה של הקיקוסים. כשדולי שלפה לבקשתנו את קופסת היומנים והפתקים, היא לא הצליחה לכבוש את התרגשותה. כל מזכרת מחנית גורמת לה מיד לבכות.
מבחינתנו, הפתקים והיומנים אפשרו הצצה ישירה, בלתי אמצעית, אל תוך עולמה של חנית. לכאורה, הם אופייניים לנערה מתבגרת. כתוב בהם על אהבות, מורים מעצבנים, מריבות עם ההורים ועל כל שאר התסכולים שבגיל הטיפשעשרה נראים סוף העולם.
אבל היה בהם גם משהו מאוד יוצא דופן. מצמרר. חנית כתבה ביומן לעתים קרובות על אדם שאותו כינתה רק בשם קוד, באות הלועזית איקס. מהר מאוד הבנו כי "מר ,"X ששמו האמיתי שמור במערכת, הוא נרקומן ובעל עבר פלילי, שהיה אז בן 28 וניהל רומן עם חנית כבר כאשר היתה בת .15 בחקירת המשטרה השטחית נטען כי בלחץ ההורים ובעיקר בגלל התנגדות האב רפי, ניתקה חנית כל קשר עם X חודשים לפני שנעלמה. אבל האמת היא אחרת לגמרי.
נדהמנו לגלות מהיומנים ומהפתקים כי הנערה בעלת המראה השברירי היתה נתונה לאיומים. X בעל העבר הפלילי לא היה מוכן לוותר לחנית וסירב לנתק את הקשר, כפי שדרשו ההורים. דולי היתה הראשונה שהפנתה את תשומת לבנו לאחד הפתקים. "שמתם לב לזה,"? היא שאלה אותנו. ב24.1.93- נרשם בכתב ידה המעוגל של חנית: "חתכתי את הקשר עם ,X למרות שזה היה 'קצת' מאוחר (אחרי שנה וחצי...( הוא לא הסכים עם זה והוא אמר לי כל עוד שאת נכנעת להורים שלך ולא את רוצה את זה בלב שלם אני לא יעזוב אותך לעולם!!! ואז הוא השתכר והשתכר והשתכר אתמול בלילה!!! פשוט מאוד עשה שטויות שלבטח הוא עוד יתחרט עליהם וישלם עליהם מחיר כבד לעוד הרבה זמן"!!!
הפתק הזה מוכיח בפירוש: X לא הסכים שחנית תעזוב אותו. אחת החברות הקרובות ביותר של חנית טענה באוזנינו כי לעתים קרובות נהג X להתקשר לביתה של חנית ולנתק מיד את הטלפון. חנית פירשה את הניתוקים האלה כאיום. X" היה מאוד אובססיבי לגבי חנית. הוא רצה לדעת מה היא עושה בכל רגע," היא סיפרה לנו. "הוא דאג לכך שהיא תתנהג 'כמו שצריך,' כלומר שלא יהיה לה קשר עם אף אחד אחר. הוא מאוד קינא לה."
חברה אחרת מספרת כי כחצי שנה לפני שחנית נעלמה היא ניסתה להיענות ללחץ שבא מהוריה וחברותיה, וביקשה לנתק את הקשר עם .X "בהתחלה היא רק רצתה לרצות את ההורים שלה, אבל לקראת ההיעלמות היא היתה נחושה קצת יותר. פתאום היא אמרה שיש לה אפילו חבר אחר, אורן, החייל מבאר-שבע. X לא הרפה ממנה. אני זוכרת אירוע מהתקופה שבה לחנית כביכול לא היה שום קשר עם ,X או כך לפחות חשבו ההורים שלה. באותו יום בבית הספר היא היתה לחוצה. אמרה שהקיאה ושיש משהו דחוף ולכן X יבוא לקחת אותה מ"מרחבים," בית הספר שבו למדנו. היא באמת נעלמה באמצע הלימודים, וכשחזרה לא רצתה לספר איפה היתה. כששאלתי אותה מה קרה היא אמרה לי "עזבי, לא משנה."
בעדות שנתנה ביום שישי ה11.6.93- בשעה ,14:05 כמה שעות אחרי שהבינה לראשונה כי בתה חנית נעדרת, אמרה דולי קיקוס בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: X" איים על חנית לפני כשנה. לא יודעת למה נוצר ביניהם ויכוח. חנית סיפרה לי שהוא נזף בה, ירק עליה ואיים עליה כלומר דיבר אליה בגסות וגער בה. היתה תקופה שהיא היתה מבוהלת ממנו ורצתה בעצמה לגשת להתלונן במשטרה אבל התביישה מהוריו, כי היתה בת בית בביתם." המשמעות היא שדולי בעצמה אמרה לחוקרים כי בתה, נערה בת ,16 שקלה להתלונן כנגד הצעיר שאותו הם הכירו היטב כעבריין.
למרות סימני השאלה החוקרים לא עשו כל שביכולתם כדי לבדוק את כיוון החקירה הזה כאשר חנית נעלמה. השוטרים הסתפקו בעדות לקונית שגבו מ.X- "הכרתי את חנית לפני כשנה. לפני כחודשיים נפרדנו בהסכמה ונשארנו ידידים," הוא אמר להם בעדותו. זה לחלוטין לא היה נכון. גם האליבי שסיפק להם התברר מהר מאוד כמופרך, אבל לא נקדים את המאוחר.
בשלב הזה של החקירה שלנו, היה ברור שאם המשטרה לא נזעקה לבדוק מה עמד מאחורי האיומים על חנית, הרי שיש פה בעיה. אנחנו בהחלט לא קובעים שיש קשר בין X להיעלמות של חנית, אבל אין ספק: חקירה בהחלט היתה מתבקשת.
כדי להשלים את התמונה חשוב לציין כי למרות האיומים, ולמרות שחנית אמרה כמה פעמים לX- שהיא מתכוונת לנתק איתו את הקשר, היא לא באמת רצתה להיפרד ממנו באופן סופי ומוחלט. חברותיה מספרות כי פעמים רבות הן שימשו כ"סיפור כיסוי," כל אחת בתורה, כדי שחנית תוכל להמשיך להיפגש עמו, בדרך כלל בדירת השיכון שלו ברחוב הרצוג באופקים. כך היה ממש עד לשבוע שבו נעלמה. חנית, הן אומרות, הייתה מאוהבת, עד כמה שאפשר לקרוא זז אהבה לקשר בין נערה בת 16 ובין גבר שמבוגר ממנה ביותר מ12- שנה.
מהעדויות שאספנו בשנה האחרונה עולה כי מדי פעם X נתן לחנית כסף לבזבוזים בבית הספר וקנה לה מתנות. באופקים זוכרים כי הוא "פינק אותה." היא נסעה לבלות איתו בפאבים בבאר-שבע.
כמעט כל אופקים ידעה על הקשר המוזר בין הנערה הצעירה והעבריין, אבל רפי קיקוס חשב שהוא נותק. ככל הנראה, כשחנית נעלמה גם למשפחה לא היה עניין להרחיב את הדיבור בתקשורת על הקשר בין X לחנית, בגלל הבושה. אבל המשטרה בהחלט ידעה, והייתה צריכה לחקור.
אילו השקיעו חוקרי המשטרה בתחילת החקירה אחוזים בודדים מהמאמץ שנעשה בהמשך כדי לקשור את אל-עביד בכל דרך להיעלמות של חנית קיקוס, אולי גם הם היו מגלים את התמונה שהצטיירה בפנינו. ייתכן גם שהיו יודעים את הפרט שנחשף רק עכשיו: חנית קבעה להיפגש עם X בדיוק בלילה שבו נעלמה.
ביום האחרון לחייה חנית קבעה פגישות עם ארבעה אנשים שונים, כולל ,X אבל הם חיכו לה לשווא. במשפט שנערך לסלימאן אל-עביד סופר שוב ושוב כי כאשר אבדו עקבותיה של חנית היא היתה בדרכה ליום ההולדת של אורן בבאר-שבע.
אמת, שמתגלה רק עכשיו, היא שמסתורין כבד אופף את היממה האחרונה של חנית קיקוס. סימני השאלה מתחילים כבר ביום רביעי, יום לפני ההיעלמות. רפי ודולי קיקוס חשבו באותו יום כי בתם לומדת לקראת מבחן בגרות בתנ"ך אצל דודתה עמנואל, שהתחתנה שבועות ספורים קודם לכן עם יוסי חמו, אחיה של דולי.
הזוג הצעיר גר בשכנות לווילה הגדולה של הקיקוסים בשכונת בנה-ביתך באופקים. עמנואל היתה אז בת ,23 רק שבע שנים מבוגרת יותר מחנית, ושימשה לה כאשת סוד. "אם אתם רוצים לדעת פרטים אינטימיים על חנית, לכו לדבר עם עמנואל," הציעה דולי לאנשי המשטרה. כך כתוב במפורש בעדות שלה. בשלב הזה של חקירתנו, לא היינו מופתעים מכך שהחוקרים לא הרימו את הכפפה. עמנואל לא מסרה עדות בפרשה מעולם. אנחנו מצאנו אותה בבית בבאר-שבע שבו היא מנהלת את חייה החדשים, אחרי שהתגרשה מיוסי חמו.
בסלון הבית הצפוף, רגע לפני שהיא משכיבה את הילדים לישון, נזכרה עמנואל: "ביום רביעי לפני שנעלמה חנית לא באמת למדה אצלי למבחן. ראינו ביחד בווידאו את הסרט "שתיקת הכבשים," ומרוב פחד חנית התחבאה מתחת לשולחן. היא היתה כל כך פחדנית שאין שום סיכוי שהיא היתה עולה לטרמפ עם אדם כהה שנראה כמו הבדואי אל-עביד. באותו לילה היא יצאה לבלות. בסביבות חצות שמעתי מוסיקה חזקה למטה, וכשהצצתי מהחלון ראיתי את חנית יוצאת ממכונית ישנה. היא עלתה לדירה והלכה מיד לישון. עד היום אין לי מושג עם מי היא בילתה בלילה האחרון."
גם יוסי חמו, אחיה הצעיר של דולי קיקוס ובעלה לשעבר של עמנואל, היה קרוב מאוד לחנית. גם הוא לא זוכר שום שאלה מהשוטרים. אותו מצאנו בחנות ירקות שפתח בשכונה קשת יום ברחובות. הירקנייה מושקעת ומצוחצחת, מלאה במראות שתלויות על הקירות, אבל הקונות, קשישות תימניות ורוסיות, מתווכחות בשעת בוקר על כל שקל בזמן שאנחנו מדברים עם בעל הבית. יוסי מספק עדות נוספת לכך שחנית מעולם לא ניתקה את הקשר עם ,X גם לא כאשר הכירה את אורן מבאר-שבע, שכביכול נחשב אז לחבר שלה.
"בגלל שאני וחנית כמעט באותו גיל גדלנו כמו אחים וידעתי עליה כל סוד. אני יודע בוודאות שיומיים לפני שחנית נעלמה היא הלכה לפגוש את .X אני שימשתי סיפור הכיסוי שלה במקרה ההוא, אם ההורים ישאלו איפה היא נמצאת," יוסי מספר לנו בגילוי לב. "ביום חמישי, בערב שבו היא נעלמה, קבעתי עם חנית שאני אבוא לאסוף אותה מבית ההורים, כי ידעתי שהיא רוצה להגיע לבאר-שבע. אבל כשבאתי לקחת אותה, כמו שקבענו, חנית אמרה לי 'דוד יוסי, אל תכעס עליי, אבל אני לא נוסעת איתך היום.' נסעתי בלעדיה. בדיעבד זה נראה לי מאוד מוזר שהיא ויתרה על הטרמפ, אם באמת התכוונה להגיע לבאר-שבע." רונית
גם התוכניות שקבעה רונית (שם בדוי) עם חנית ביום היעלמה השתבשו במפתיע. רונית היתה אחת מחברותיה הטובות של חנית. כיום היא מתגוררת בבאר-שבע. הבית ממוקם ממש באותו רחוב שבו הייתה מוטלת גופתה של חברתה במשך שנתיים ויום, עד שנמצאה. רונית היא אם לשני ילדים.
מעבר לסימני השאלה שמעוררת עדותה לגבי ההתנהגות של חנית, היא גם שופכת אור על פגישה מוזרה שהיתה במרכז המסחרי של אופקים ביום שבו אבדו עקבותיה. "חנית אמרה לי לבוא אליה ביום חמישי כדי שנלמד ביחד לקראת המבחן בתנ"ך," משחזרת רונית. "רק כשהגעתי אליה הופתעתי לשמוע בפעם הראשונה שהיא מתכוונת לצאת ליום הולדת של חבר מבאר-שבע שאפילו לא ידעתי שהוא קיים. לא הבנתי למה היא הזמינה אותי, אם היא אם יוצאת. בכל זאת, אחרי הצהריים הלכנו ביחד למרכז המסחרי של אופקים וחנית בחרה שם את החולצה ואת המצת שקנתה לאורן. בערך ב16:30 אחרי הצהריים, כשעמדנו לחזור הביתה, היא פתאום ראתה במרכז את .X היא הסתודדה אתו לכמה שניות ואז חזרה אליי. אני לא יודעת על מה הם דיברו, אבל אני זוכרת שהייתי מאוד מופתעת מהמפגש הזה. התרשמתי משפת הגוף שלה שהיא הייתה מתוחה. כששאלתי מה היה היא אמרה 'עזבי, הוא מבלבל לי במוח.'
"בגלל שחנית אמרה שהיא נוסעת לבאר שבע, קבענו שאני אהיה אצל חברה אחרת ואחכה לה בבית שלה לקראת חצות, כדי שנישן ביחד בכל זאת. אבל כשהגעתי לבית שלה, חנית לא הייתה. נרדמתי אצלה בסלון ורק בבוקר גיליתי שהיא לא חזרה. אמא שלה ואני, שהתעוררנו ראשונות ביום שישי בבוקר, נבהלנו מאוד. מיד חששנו שמשהו נורא קרה."
מהעדויות של הדוד יוסי חמו, גרושתו עמנואל ושל החברה רונית, קשה לדעת האם חנית באמת התכוונה להגיע ליום ההולדת של אורן בבאר-שבע או שגם מערכת היחסים איתו היתה בראש ובראשונה סיפור כיסוי שנועד "להרגיע" את ההורים, בזמן שהקשר עם הנרקומן X המשיך להתקיים. ככל שנחשפנו יותר לעולמה של חנית דרך מכריה האינטימיים ביותר, לא יכולנו להעריך האם מעשיה ביום האחרון היו מתוכננים - או האם מדובר בסך הכל בנערה שנקרעת בין רצונה לרצות את הסביבה ולהכיר חייל שיהיה בן זוג לגיטימי ובין אהבה על גבול ההערצה ל.X-
קשה להיכנס לראש של נערה בת 16 ועשרה חודשים. בטח לנו. אבל נראה כי העובדה שחנית קבעה מפגשים סותרים ביום האחרון לחייה נובעת מבלבול יותר מאשר מתכנון מדוקדק.
החבר החייל של חנית, אורן, לא שפך מבחינתנו אור חדש על הפרשה. הצלחנו לאתר אותו לאחר מאמץ שנמשך כמעט חצי שנה. כיום הוא גרוש, ועדיין חי בבאר-שבע. הוא לא ענה לטלפונים שלנו במשך תקופה ארוכה. החלטנו להתייצב ליד ביתו בשעה שבע בבוקר ו"לנחות" עליו.
הבלוק הטרומי שבו מתגוררים אורן ובני משפחתו הוא חדש יחסית, אבל כבר מוזנח. הקירות מלאים בגרפיטי. תיבות הדואר מוגנות במנעולים אימתניים במיוחד. השכנים כבר החלו להתפזר לשגרת יומם. אמהות הובילו פעוטות למעון סמוך. החלטנו שזה הזמן המתאים לנסות את מזלנו. אורן הופתע מהדפיקה בדלת, אך הזמין אותנו לסלון.
"הכרתי את חנית במועדון הפורום בבאר-שבע בדיוק 17 ימים לפני שהיא נעלמה, והספקנו להיפגש כמה פעמים, גם בבית שלי וגם בבית שלה," סיפר לנו. "ביום שבו נעלמה דיברנו בטלפון וקבענו שהיא תבוא אליי הביתה כדי לחגוג את יום ההולדת. סיכמנו שהיא תגיע לתחנה המרכזית בבארשבע, ומשם אני אאסוף אותה באוטו שלי. חיכיתי לה בתחנה וחיכיתי, התקשרתי כמה פעמים אליה הביתה ודיברתי עם אחיה, אבל היא לא הגיעה. לא לתחנה המרכזית וגם לא חזרה הביתה." הפגישה עם "מר "X
מי שסיפר לנו על כך שחנית היתה אמורה לפגוש את X בלילה שבו היא נעלמה, הוא X עצמו. התלבטנו רבות כיצד ליצור איתו קשר. לבסוף החלטנו לנסות לאתר אותו דרך גרושתו, אם בנו, שנודע לנו כי היא מתגוררת בשכונה ד' בבאר-שבע. היא קיבלה אותנו בחביבות, ובמקרה, בדיוק כשהגענו אליה X התקשר. היא העבירה לנו את הטלפון. סיפרנו לX- שאנחנו מכינים כתבה. ביקשנו לדבר אתו על חנית. קבענו להיפגש עוד באותו יום בעיר במרכז הארץ שבה הוא מתגורר כיום.
X לא ניסה להתחמק. ישבנו איתו בבית קפה שכונתי הסמוך לביתו והוא סיפר לנו כי מעולם לא דיבר עם כלי התקשורת על הקשר שהיה לו עם חנית. הוא ארוך ודקיק כמו שרוך, מעורר אמפתיה ומדבר בעייפות, אולי מנהג שסיגל בשנים ארוכות שהספיק לבלות בכלא לפני ואחרי שחנית נעלמה. כיום נמצא X בתוכנית שיקום לאסירים. הוא מנסה לבנות את חייו מחדש בדירה שכורה, להתפרנס בדוחק מעבודת כפיים מייגעת, ובה בעת לא לוותר על מותגים יקרים כמו "דיזל" ו"פולו," בעיקר עבור בנו.
X יודע לצטט את ניטשה, ומפתיע אותנו כאשר הוא מספר ביוזמתו על כך שהיה בקשר עם חנית עד ליום האחרון שלה. "ההורים שלה לא היו מוכנים לקשר הזה, אבל שנינו לא הסכמנו לוותר," הוא אומר. "חנית היתה ילדה מיוחדת. תמיד אמרנו שכאשר תגיע לגיל 18 לא נשאל יותר את ההורים שלה כלום, ונעשה מה שאנחנו רוצים." לדבריו, במקביל לקשר עם חנית הוא ניהל קשרים גם עם נשים ונערות אחרות באופקים. "זה נכון שפגשתי את חנית במרכז של אופקים ביום שבו נעלמה," הוא מספר. "חנית אמרה לי שהיא הולכת ליום הולדת של חבר בבאר-שבע. נתתי לה 200 שקל, קבענו שהיא תבוא אליי לדירה בשעה , 23:00 שתיקח את המפתח מעל הדלת כמו תמיד ותיכנס." כזכור, בעדות הקצרה שלו במשטרה X סיפר לחוקרים כי הוא נפרד מחנית חודשיים לפני שנעלמה.
"אז איפה היית ביום חמישי בערב, כשחנית נעלמה"? אנחנו שואלים את .X "יש לי אליבי ברזל," הוא יורה מיד. "הייתי באירוע באופקים, חתונה, בר-מצווה, משהו כזה." האמת, בהתחשב בזמן הרב שעבר אי אפשר להסיק שום מסקנה מכך שהגרסה הזאת שונה לחלוטין מזו שמסר אחרי שחנית נעלמה. לשוטרים הוא אמר אז כי יצא למרכז המסחרי של אופקים סמוך לשעה 20:00 וישב עם חברים בבית קפה. סמוך לחצות, אחרי סיבוב בסנוקר, הלך לביתה של נילי (שם בדוי,( גרושה שהתגוררה אז בבית הסמוך לתחנת מכבי האש העירונית. נילי מתגוררת כיום בצפון הארץ, על שפת הים התיכון. כשהגענו אליה לשם, היא אישרה שX- באמת הגיע אליה באותו לילה בשעה מאוחרת. אבל אם, לפי העדות העכשוויות שלו עצמו, X באמת קבע להיפגש עם חנית בשעה אחת עשרה בלילה, לא ברור למה הוא הלך לבית של נילי במקום להתייצב לפגישה איתה.
המשטרה היתה חייבת לעלות על כך שאפילו האליבי שX- סיפק כבר בזמנו לחוקרים היה מחורר. פערים בעדויות, תיקוני גרסאות ותשאול לא ממוקד ולא מקיף מאפיינים את הטיפול המשטרתי בX- ובחבריו. לא כולם התבקשו למסור את הידוע להם על הפרשה. גם אלה שכן הוזמנו להעיד במשטרה כלל לא נשאלו על מערכת היחסים של X עם חנית.
ביום שישי, פחות מ24- שעות אחרי הפעם האחרונה שבה חנית נראתה, התקשו החברים לספר למשטרה מה בדיוק היו מעשיהם ביום הקודם. החוקרים שמעו כמה גרסאות באשר לקורותיהם באותו יום חמישי בערב. מפתיעים ביותר הדברים שאמר אחד מאנשי אופקים. הוא מסר בתחילה עדות שאישרה את דבריו של ,X שלפיהם הוא אכן היה במרכז יחד עם חבריו החל מהשעה .20:00 אבל שלוש שעות אחרי עדותו הראשונה חזר ביוזמתו לתחנת המשטרה. הוא אמר לשוטרים: "נזכרתי שX- וחבר טוב שלו הגיעו רק ב,22:30- ולא ב20:00- כפי שמסרתי בתחילה."
חילופי הגרסאות, שיצרו "חור" של שעתיים וחצי באשר למעשיו של X בדיוק בעיתוי שבו חנית נעלמה, לא הטרידו איש מבין חוקרי המשטרה. לנו אמר בעל בית הקפה באחרונה: "אני לא זוכר שום דבר. את מה שהיה לי להגיד אמרתי בזמנו לשוטרים." הפגישה המפתיעה במרכז
אבל ההפתעה הגדולה ביותר בחלק זה של התחקיר עוד ציפתה לנו בפגישה בבית קפה במרכז העיר. ישבנו שם בערב קיצי בשנה שעברה ביחד עם נרקומנית לשעבר, כבת ,50 שהכירה את הקשר האינטימי בין X ובין חנית בזמנו. כזרים, משכנו תשומת לב מיוחדת. סביב השולחן שלנו התקבצו יושבי בתי קפה נוספים. לפתע הגיע למקום גם שלום (שם בדוי,( עבריין לשעבר שישב תקופה ארוכה בכלא.
שלום נחשב בזמנו לחבר קרוב של .X "מי אתם"? שאל אותנו. "אנחנו מכינים כתבה למעריב על חנית קיקוס" השבנו. העדות הבאה היא סובייקטיבית, שלנו. לפתע היה נדמה לנו כי הדם אוזל מפניו של שלום. הוא החוויר. בלי ששאלנו אותו אף שאלה הוא אמר "עזבו את העניין הזה. למה צריך כתבה על סיפור כל כך ישן? אל תכתבו כלום." אחרי כמה דקות של שיחה קבוצתית ירה שלום שוב: "כל
מה שאמרו על הפרשה של חנית לא נכון. כשאנשים יידעו את האמת, המדינה תרעד." ניגשנו איתו לפינת בית הקפה. הפצרנו בו לספר את האמת שעליה הוא מדבר. אבל שלום סירב להמשיך לדבר אתנו. נותרנו עם החידה, בלי לדעת עד כמה היה רציני בדבריו.
הפרטים החדשים שגילינו שיכנעו אותנו שחקירת המשטרה שהפילה את התיק על אל-עביד לא היתה באמת חקירה,אבל האופן שבו טיפלו החוקרים בדוידי ניסימיאן ממש הגדיש את הסאה.
בשמו של ניסימיאן נתקלנו בפעם הראשונה כאשר סרקנו את ערימות הניירת מחומר החקירה שנמסר לסניגור. ראינו טופס המעיד על כך שנגבתה ממנו עדות יום אחרי שחנית נעלמה. ניסימיאן התייצב במשטרה וסיפר בעדותו כי לקח את חנית קיקוס טרמפ בשעות הערב של יום חמישי, מתחנת ההסעה ביציאה מאופקים, בדיוק המקום שבו נראתה בפעם האחרונה. עדותו היתה קבורה בין עדויות נוספות של אזרחים שסברו בזמנו כי הם ראו את חנית או מישהי דומה לה. בסך הכול 31 שורות בכתב ידו של קצין המשטרה שגבה ממנו את העדות. רק 299 מילים, כולל השאלות. ובכל זאת, משהו בעדות הקצרה הזאת גרם לנו לתחושת בטן של פספוס. המשהו הזה היה המשפט "הורדתי אותה בצומת מצדה בכניסה לבאר-שבע." נזעקנו. הצומת הזה קרוב כל כך למקום שבו התגלתה גופתה של זז חנית, שנתיים אחרי שניסימיאן נתן את העדות.
דוידי ניסימיאן הוא מושבניק מפעמי-תש"ז שליד אופקים. התקשרנו אליו לטלפון הנייד תוך כדי אחת הנסיעות שלנו דרומה במסגרת התחקיר. התגובה שלו היתה ספונטנית. "יא אללה, כבר 12 שנים אני מחכה לטלפון הזה. אני, אני, אני לקחתי את חנית בטנדר שלי מצומת אופקים, ולא הבדואי שהפילו עליו את התיק," אמר לנו עוד לפני שהספקנו להשחיל משפט.
כאשר נפגשנו עם ניסימיאן כעבור כשבוע במחסן של המשק שלו, שאלנו אותו האם הוא בטוח שהוא לקח במכוניתו את חנית ולא טרמפיסטית אחרת. היום הוא בן ,43 אב לארבעה ילדים. יש לו תחביב שהכתיר אותו כסגן אלוף הארץ בצניחה חופשית.
ניסימיאן היה מותש אחרי יום עבודה ורצה לעלות הביתה, לתינוק בן שבועיים. אף על פי כן סיפר לנו את השתלשלות העניינים. "כבר כאשר סייר השדות במועצה האזורית הראה לי את התמונה של חנית שהפיצו ביום שישי אחרי שנעלמה, ידעתי שזאת הטרמפיסטית שלי, ואמרתי לו את זה," הוא אמר לנו. "לא יכולתי לטעות. היא היתה יפה ועדינה כזאת, ומטופחת, בדיוק כמו בתמונה. אמרתי לה שאני נוסע עד לבית הספר אשל הנשיא בדרך מאופקים לבאר-שבע, אבל בגלל שביקשה ממני, המשכתי קצת בדרך. לקחתי אותה עד לצומת מצדה בכניסה המערבית לבאר-שבע. הורדתי אותה שם, עשיתי פרסה וחזרתי לאשל הנשיא."
ניסימיאן מסביר שלא הלך מיד לתחנת המשטרה כדי לספר כי הוא זה שהסיע את חנית, בגלל שהיה עסוק מאוד בעבודה. "אבל אחר הצהריים הגיע שוטר לשדה בו עבדתי והכריח אותי להתייצב במשטרה מיד. אגיד לכם את האמת," הוא מוסיף בשקט, "כשהגעתי למשטרת אופקים חשבתי שיעצרו אותי לחקירה כי ממה שהבנתי הייתי האחרון שראה אותה. למרות זאת, חובתי האזרחית היתה לדווח. לא היה לי ספק שאני צריך לעשות את זה. למרבה ההפתעה שלי, במקום שהקודקודים בתחנת אופקים יעצרו אותי הם צחקו עליי. לא בדקו את העדות שלי ברצינות. נתנו לי בעיטה בטוסיק."
בניתוח לאחור, נראה לנו כי השוטרים לא בדקו לעומק את עדותו של ניסימיאן בגלל שאמר שהטרמפיסטית שלו נעלה נעליים לבנות ולא שחורות. כל שאר הפרטים שתיאר התאימו בדיוק לתיאור של חנית. אילו החוקרים היו טורחים לקחת דגימה ממכוניתו של ניסימיאן ייתכן שהיו מוצאים שם איזו שערה שהיתה מוכיחה על סמך בדיקת דנ"א כי חנית אכן נסעה ברכב. אבל הם לא טרחו.
הפעולה היחידה שנעשתה בזמנו כדי לבדוק את עדות ניסימיאן היתה לרענן את זיכרונו, ביום רביעי ה16- ביוני, שישה ימים אחרי שחנית נעלמה. בשפת כחולי המדים נקרא ההליך רענון זיכרון לא היפנודיאלי, כלומר ללא היפנוזה. כשהגיעו תוצאות הבדיקה, ביום שישי ה18- ביוני, בידי המשטרה כבר היה עצור, סלימאן אל-עביד שמו.
ממדור התנהגות של המשטרה כתבו מכתב לקוני אל מאגר החוקרים של משטרת הנגב. השורה התחתונה היתה: "הערכה: הנערה שהעד אסף מצומת אופקים (למרות זיהויו) אינה הנעדרת חנית קיקוס." לא הוסבר במכתב על מה מבוססת הערכה זו. האם ניסימיאן באמת היה האדם שאסף את חנית מהטרמפיאדה? לגבי הפרט הזה איננו בטוחים, אבל ההגדרה "חפיף" היא מחמאה בהתייחס לאופן שבו טופלה עדותו. דיווח חד משמעי של אדם הטוען בלהט כי הסיע נעדרת חייב בטיפול מיידי.
לעומת הרשלנות שלא ניתן לסלוח עליה לגבי טיפול המשטרה בעדות של דוידי ניסימיאן, בחקירה של סלימאן אלעביד לא היה שום דבר "מחופף." להפך. כשמדובר בו, הידקה המשטרה את טבעת החנק סביבו עד שהודה באונס וברצח חנית קיקוס. ואז, לחצו עוד ועוד עד שסיפק את רצון החוקרים וסיפר להם גם על המקום שבו כביכול השליך את הגופה: מזבלת דודאים (כמובן שהגופה לא נמצאה בחיפושים ממושכים שנערכו בין ערמות האשפה בדודאים אלא שנתיים לאחר מכן, במרחק של עשרה קילומטר משם.(
אל-עביד נעצר על ידי המשטרה ביום שישי ה18- ביוני, שבוע ויום אחרי שחנית קיקוס נעלמה. לאורך כל אותו שבוע תפסה פרשת ההיעלמות את הכותרות הראשיות של כלי התקשורת. על המשטרה הופעל לחץ עצום לגלות איפה חנית. זו גם היתה הסיבה לכך שקצין החקירות הראשי של משטרת מרחב הנגב, סגן-ניצב אלברט אבוקסיס, החליט לקחת על עצמו את הפיקוד על צוות החקירה המיוחד בפרשה.
ואז נפל לידי החוקרים פועל האשפה ממזבלת דודאים, סלימאן אל-עביד. להבדיל מהסימנים המחשידים בסביבתה הקרובה של חנית קיקוס, שהמשטרה אפילו לא טרחה לבדוק, הסיוט של אל-עביד התחיל בסך הכל בגלל בדיחה תפלה. כבר ביום ראשון, שלושה ימים אחרי ההיעלמות, היתה בידי החוקרים ידיעה שמסר מסעוד (מיקי) אזולאי, נהג משאית זבל של מועצת אופקים.
אזולאי, שכן של בני משפחת קיקוס, דיווח כי במוצאי שבת, בזמן שהמתין לתורו לרוקן את האשפה, התנהלה שיחה במזבלה על הפרשה שהסעירה את המדינה. אחד הפועלים, סלימאן אל-עביד, כך הוא דיווח, אמר כי "החיים שלנו בזבל, אולי צריך לחפש גם את הילדה בזבל." חמישה ימים שכבה הידיעה אצל החוקרים ולא עוררה שום התרגשות. אם זו ידיעה כל כך משמעותית למה לא ניגשו לעצור את אל-עביד מיד? רק ביום שישי התעוררו החוקרים.
הם ביקשו מסלימאן אל-עביד ומשומר המזבלה שאחדה אל-בחירי להתייצב במשטרת אופקים בכוחות עצמם. שאחדה סיפר לנו כי זה לא היה ביקורו הראשון במשטרה. "עצרו אותי כמה פעמים קודם לכן. הכרתי את התרגילים של השוטרים ולא נתתי להם להפיל אותי. סלימאן פחד משוטרים פחד מוות. זו היתה פעם ראשונה שלו במשטרה, בגלל זה הצליחו להפיל עליו תיק שלא עשה."
כבר בכתבה שפורסמה במוסף "סופשבוע" במלאות עשור לפרשת הרצח של חנית קיקוס נכתב כי היו ליקויים רבים בחקירת המשטרה, כאשר החוקרים גבו מהחשוד אל-עביד את ההודאה שהם כל כך היו זקוקים לה כדי להוריד את הסיפור מהכותרות.
בתחקיר שערכנו בשנה האחרונה גילינו כי לא היה מדובר רק בתקלות תמימות שנבעו מרשלנות. אי אפשר שלא להגיע למסקנה עגומה שהחוקרים עשו מעשים פסולים ביודעין. אולי הם האמינו שאל-עביד חטף ורצח את קיקוס, אבל אין בכך צידוק לעשות צחוק מהחוק.
העובדה שמכשירי ההקלטה של החוקרים לא פעלו בכל פעם שגבו עדות משמעותית מסלימאן אל-עביד היא דוגמה מצוינת לדבקות מופרזת במשימה. "זה קורה, זה עלול לקרות," אמר ראש צוות החקירה, אלברט אבוקסיס, במהלך עדותו במשפט. "בעיה טכנית, אני לא מבין בזה."
האמת, גם אנחנו לא ממש מבינים בזה, ולכן הלכנו למומחים. ולא סתם מומחים, אלא אנשי המשטרה שהיו אחראים על תפעולם של אמצעי החקירה האלקטרוניים בחקירות רבות שנערכו במשטרת מרחב הנגב בתחילת שנות ה.90-
אחד מהם הוא קצין החקירות בדימוס אבי תורג'מן, שעזב את המשטרה בקולות צורמים על רקע האשמות שהופנו נגדו והוא הפנה במקביל כנגד חוקרים בכירים אחרים. תורג'מן שוחח אתנו בביתו באופקים על נוהלי המשטרה לגבי הקלטות " לי שמכשירי של אל-עביד באמת לא עבדו," הוא אמר לנו. "אני הייתי מעורב במאות חקירות ואני לא זוכר אפילו פעם אחת שהקלטה לא פעלה. זה יותר ממוזר שדווקא בחקירה של אל-עביד המכשירים התקלקלו פעם אחרי פעם." יתרה מכך, תורג'מן הסביר לנו כי "לפי הנוהל הפנימי של החוקרים בכל פעם לפני תחילתה של חקירה מוקלטת, צריך לעשות מעין 'ניסוי כלים' למכשיר ההקלטה. לכן, גם אם ההקלטה עצמה לא פעלה החוקרים היו צריכים להציג בדיעבד שיש להם את הקלטות עם הניסוי."
מנדי קורנשטיין, שהיה אחראי על הנושאים הטכניים במשטרת מרחב הנגב, הוסיף בשיחה נפרדת שערכנו עמו כי "הניסוי צריך להיות פתיח בקולו של אחד החוקרים שבו הוא אומר את שמו, את שם הנחקר, ומציין את התאריך ואת שעת ההקלטה.
הרבה נחישות ומקצועיות כנראה לא היו בימים הראשונים של חקירת ההיעלמות. לעומת זאת, כשהדברים אמורים בסלימאן אל-עביד מרהט, נחישות היתה גם היתה ובמנות גדולות. רגישות, רחמנא ליצלן, הס מלהזכיר.
בלילה שבין ה23- ל24- ביוני ,1993 קצת אחרי חצות, השיגו החוקרים בראשות סנ"צ אבוקסיס את מבוקשם: מותש, אחרי חמישה ימי חקירה רצופים, הובל סלימאן אל-עביד מתאו בבית המעצר של משטרת אופקים לחדר חקירות בתחנה. החוקרים טענו כי במעמד זה אל-עביד הודה מרצונו החופשי בכך שאנס ורצח את חנית קיקוס. אלא מה, סימני השאלה סביב ההודאה שלא הוקלטה לא הרפו לרגע והם רק מחריפים בעקבות התחקיר שלנו.
כבר בבית המשפט לא היתה מחלוקת על כך שאל-עביד הוחזק במשך כל שעות היום כאשר הוא כבול באזיקים בידיו וברגליו. "אפילו לשירותים הלכתי עם האזיקים," הוא סיפר מאוחר יותר. כאשר פגשנו אותו בחודש יולי האחרון הוא הרחיב את גרסתו לגבי מה שהתרחש בחדר החקירות. באותו יום קיבל אל-עביד חופשה מיוחדת מבית הכלא כדי שיוכל להשתתתף בחתונת בנו עלאא (לאל-עביד רק שני ילדים, בן ובת. בנוסף ,לפני שנעצר גידלו הוא ורעייתו מרים, שם שלושה ילדים כמשפחה אומנת.(
אנחנו הגענו לחתונה ברגע האחרון, אחרי ששמענו על השמחה מוואחיד, בן אחותו של סלימאן, שכלל לא ידע על התחקיר שאנחנו עורכים אבל היה איתנו בקשר. בשעה ,20:45 בדיוק בשיא החגיגה, סלימאן כבר היה לחוץ מאוד. בכלא אמרו לו שלא יחזור אחרי השעה עשר והוא אמר שאסור לו, פשוט אסור, לאחר. הוא עזב את חצר ביתו ברהט, שבו נערכה החתונה, מבלי שהספיק אפילו להיפרד בנשיקות מהחתן ומהכלה הטריים.
בלית בררה, כדי שנוכל לשאול כמה שאלות שרצינו לברר איתו, השתחל אריאל ברגע האחרון למכונית הסובארו החבוטה שבה הסיעו אותו קרוביו בחזרה אל בית הכלא. עמיר טס אחריהם כל הדרך במהירות של 140 קמ"ש, העיקר שסלימאן לא יאחר.
בדרך הוסיף סלימאן פרטים על הנסיבות שבהן החוקרים הפשיטו אותו, לפני שהודה בפעם הראשונה. כפי שפורסם כבר לפני כשלוש שנים במוסף "סופשבוע" , אל-עביד הסביר כי "במשך עשר שנים לא הייתי יכול לדבר על זה שהחוקרים נגעו לי בבולבול בגלל שהתביישתי. אחרי שראיתי הרבה דברים לא קלים בבית הכלא, אני מרגיש שאני כבר יכול לדבר על זה. זהו, לא מתבייש יותר."
בטיסה על הכביש, בדרך לכלא רמלה, אל-עביד סיפר כי החוקרים הורידו לו את המכנסיים "כדי לבדוק אם הבחורה עשתה לי שריטות על הבולבול. באותו רגע שהורידו לי את המכנסיים אני לא חשבתי על כלום יותר. הסתובב לי הראש. אמרתי להם 'זהו, תעזבו אותי, תרשמו מה שאתם רוצים, תכתבו עשיתי, רצחתי, תכתבו, רק תעזבו אותי, רק אל תפגעו בכבוד שלי, אל תפגעו בכבוד של המשפחה שלי.' החוקרים גם נתנו לי סטירה. חוקר אחד (שמו שמור במערכת) נתן לי סטירה 'בת זונה.' כאב לי, אבל רק בבית הכלא, אחרי הרבה זמן, גיליתי שנהיה לי מזה חור באוזן."
החוקרים, כצפוי, מכחישים כי פגעו באל-עביד. גרסתם עוד תובא בהמשך, אבל התחקיר שערכנו העלה חיזוק בלתי צפוי לטענה שעל אל-עביד הופעלה מסכת לחצים חמורה כדי שיודה. את החיזוק הזה מצאנו דווקא מעיון במסמכי המשטרה שהיו בתיק שקיבלנו מהסניגור ולא הוגשו לבית המשפט.
להפתעתנו, גילינו בתיק עדות של גבי (השם המלא שמור במערכת,( עציר שמצא את עצמו באותה תקופה בבית המעצר של אופקים בשכנות לאל-עביד. גבי היה חשוד בגניבות רכב. משום מה הוא מצא לנכון לפנות לאחד החוקרים מצוות החקירה המיוחד, שאף העלה את דבריו על הכתב.
זה קרה בבוקר ה,24.6.93- בדיוק כמה שעות אחרי שאלעביד מסר את ההודאה הדרמטית הראשונה. "אל-עביד סיפר לי שהודה בגלל שהופעל עליו לחץ חזק מאוד," אמר העציר לחוקר. "שאלתי אותו 'למה הודית אם בהתחלה אמרת שאתה לא עשית את זה?' סלימאן השיב לי שהוא נשבר, ובגלל לחצים הוא הודה בכל מה שמיוחס לו... והוא גם נראה לי לחוץ מאוד וכמו כן הוא אמר לי שהוא לא יודע מה לעשות."
מיותר לציין שהחוקרים הצניעו את העדות של גבי. אבל הם לא הסתפקו בכך. הם פעלו לתקן את הרושם שהיא הותירה, למקרה שמישהו יעלה על הדברים שנאמרו. וכך קרה שללא שום סיבה נראית לעין התבקש גבי לתת עדות נוספת, כעבור כשבועיים.
זה קרה ב,6.7.93- בשעה .14:55 הפעם גבה את העדות חוקר מנוסה שהיה מהמובילים בצוות החקירה של אל-עביד. בטפסי המשטרה העדות שנגבתה באותו מעמד נראית לא פחות מוזרה מאשר מעל דפי העיתון. "בקשר למה שאמרתי לפני שבועיים על אל-עביד," אמר העציר לחוקר הבכיר בפעם הזאת, "אני רוצה לציין כי השוטר שגבה אז את העדות לא הבין אותי כמו שצריך." לפי הגרסה המתוקנת של העציר, "תוך כדי השיחה בתא סלימאן אמר לי 'נשברתי,' ואז אני הבנתי ממנו שכנראה לחצו עליו ולכן הוא נשבר. סלימאן לא אמר לי במפורש שמישהו היכה אותו או לחץ עליו. כאשר סלימאן חזר מהחקירה הוא התנהג כרגיל. לא ראיתי עליו שום סימן של מכות," כך אמר גבי, שועל מעצרים בעל רקורד עשיר בחקירות.
מהניסיון שלנו ציפינו לכך שאם הוא ריצה את רצונם של החוקרים וסיפק להם עדות חדשה שנראית כמו "לפי הזמנה," אזי לבטח הוא קיבל איזושהי תמורה. הלכנו ונברנו בארכיונים של בית המשפט השלום בבאר-שבע, וכמה לא הופתענו לגלות כי הטיפול בתיק גניבת הרכב שיוחס לגבי כאשר נעצר באופקים הושהה.
רצינו לבדוק את הסוגיה עם גבי עצמו, לשאול מה בדיוק הובטח לו תמורת שינוי העדות. למרבה הצער, סיפרו לנו הוריו, בדירת השיכון הצנועה שלהם, כי בנם נרצח במהלך שוד לפני מספר שנים.
למרות שהתיקון לעדות של גבי בעניין הלחצים שהופעלו על אל-עביד היה על פניו יסודי, הוא לא היה מושלם. במסמך נוסף שמצאנו בין ערימות החומר החקירתי בפרשה נמצאה תמיכה משמעותית דווקא לעדות הראשונה שלו על מה שסיפר לו אל-עביד.
גם החוקרים הבכירים והמנוסים כנראה לא שמו לב לכך שהעציר סיפר על הלחצים הכבדים שהופעלו על אל-עביד לא רק להם, אלא גם בשיחה שהיתה לו בתוך התא עם מדובב שהיה באותה תקופה בבית המעצר באופקים. המשימה שקיבל המדובב היתה למשוך את סלימאן אל-עביד בלשונו כדי שיודה ברצח ולכן כל השיחות שנערכו עמו היו מוקלטות. זז
בתמלול של קלטת שממוספרת 22/93 בחומר החקירתי, מתאריך ,24.6.93 מופיעה שיחה קצרה. השעה לא נרשמה, אך נראה כי מדובר בשעות הבוקר שאחרי ההודאה. בשיחה השתתפו המדובב, גבי ושאחדה אל-בחירי, שעדיין היה במעצר בשלב הזה. "אז מה, החבר שלך מודה"? שאל גבי את אל-בחירי. "לא יודע מה קרה לו" ,ענה שאחדה, וגבי הוסיף: "הוא מסכן, הם לוחצים עליו."
האופן שבו הפעילו חוקרי המשטרה את המדובב הוא פרשה עגומה בפני עצמה, שכבר נכתב עליה לא מעט. בעבר נחשף כי במשפט הראשון שנערך לסלימאן אל-עביד לפני מציאת גופתה של חנית קיקוס הושמטו על ידי השוטר שתמלל את השיחה קטעים שלמים שבהם סלימאן אל-עביד אמר למדובב, אחרי שחזר מהחקירה : "נפלתי, הודיתי בשקר. בחיים אני לא אצא מזה." במשפט השני חיפשו החוקרים בכוח איזשהי דרך לקשור את אל-עביד למקום שבו נמצאה הגופה. לכן תמללו את הקלטות מההתחלה, וכך התגלו הקטעים המצונזרים.
כאן המקום לציין כי המדובב שהופעל על ידי משטרת מרחב הנגב כדי להפיל את אל-עביד הוא עבריין פלשתיני שכינויו בשב"כ היה אבו-נאסר. בפני אל-עביד שכנו לתא הוא הציג את עצמו כ"ראד." כדי שאל-עביד ישתכנע שמדובר בעציר "אותנטי" ואולי גם כדי שיפחד קצת, פוצצו השוטרים את "ראד" במכות לפני שדחפו אותו לתא.
הצחנה שעלתה מדרך הפעלתו של המדובב הביאה אותנו להמשיך ולחפור בסוגיה. כך מצאנו הוכחות שהמדובב תודרך על ידי החוקרים לפני שהושלך לתא של אל-עביד, וזאת בניגוד גמור לכלל שלפיו מדובב לא אמור לדעת איזו עבירה מיוחסת לחשוד שנמצא עמו.
למשל, כשקראנו בעיון את העדות המסכמת שנגבתה מ"ראד" על ידי חוקרי הצח"מ ב18- ביולי ,1993 שלושה ימים אחרי שכבר הוגש כתב אישום כנגד אל-עביד, התרשמנו כי החוקרים "סידרו" איתו את הפרשה. הם רק לא שמו לב לכך שתיאור שנרשם מפיו של "ראד," לגבי מה ששמע כביכול מאל-עביד, כלל פרטים שלא נשמעו בהקלטות של השיחות שהיו בתא המעצר. כך למשל, לא ברור כיצד ראד ידע כי "בחולצה של חנית היו שלושה כפתורים קטנים," למעט האפשרות שחולצה דומה הוצגה בפניו כשקיבל "תדרוך" אסור ממפעיליו.
המדובב גם ידע לספר שאל-עביד אמר לו שניקה את האוטו אחרי האונס והרצח, והחוקרים מצאו שם מספרי טלפון של "בחורות יהודיות." לנו זה נשמע מוזר, כי סיפור על ספר טלפונים כלל לא עלה בעניינו של אל-עביד וסלימאן עצמו כלל אינו יודע קרוא וכתוב, כך שברור כי אין לו ספר כזה.
בדיקה שערכנו העלתה את ההשערה כי ראד פשוט "התבלבל" בין הסיפורים השונים ששמע מהחוקרים שהפעילו אותו. הסיפור שבו מדובר כנראה קשור לחשוד בדואי אחר שהחוקרים כינו "יואל." אגב, עד כמה אמינותו של המדובב רעועה אפשר ללמוד מכך שכבר בשנת 1994 הוא הורשע במסירת עדות שקר בבית משפט לגבי פרשה שבה הואשם בתקיפה של משתף פעולה עם השב"כ (משת"פ.( אישום זה נחשף לראשונה על ידי העיתונאית טל בשן במעריב כבר לפני שנים רבות.
מניתוח כל מה שעבר על אל-עביד הבנו שאילו החוקרים היו הוגנים היה עליהם להפסיק את הפארסה כבר בשלבים הראשונים של ההודאה שגבו ממנו ולשלוח אותו הביתה. החוקרים הכירו היטב את הפרשה, והם היו צריכים לדעת כי פרטים שמסר אל-עביד בשחזור הסהרורי שנערך לו עם בובת אוויר שדימתה את חנית,כמו גם העובדה שאמר כי הנרצחת היתה "ג'ינגית בת ,"30 "לבשה שמלה" ו"היתה שמנה" מעידים על כך שלא מדובר ברוצח אמיתי אלא בחשוד שהיה מוכן להגיד הכל, רק שיניחו לו. אבל החוקרים היו להוטים להתייצב במסיבת העיתונאים שבה בישרו לכל האומה בשידור חי כי "פיענחנו את פרשת חנית קיקוס," כשבועיים אחרי שהנערה נעלמה.
חשבנו גם על כך שכל אחד, אפילו אנחנו, היה יכול להישבר בחקירה תחת תנאי לחץ. במיוחד כאשר מדובר באדם שלא התנסה קודם לכן בשום מגע עם רשויות החוק, ועל אחת כמה וכמה כאשר החשוד אינו אדם מתוחכם ומולו עומדת קבוצת חוקרים נחושה.
אם לא הספיקו הממצאים החמורים שהעלינו לגבי התנהלות המשטרה בחקירה שנערכה לסלימאן אל-עביד זמן קצר אחרי שחנית קיקוס נעלמה, באו גילויים מקוממים לגבי התנהלות המשטרה גם לאחר שהגופה של חנית נמצאה באיחור של שנתיים, וכמעט גרמו לנו לצעוק: שחררו, שחררו כבר את סלימאן מהכלא. לא יכול להיות מאסר כל כך בלתי מוצדק.
בפעם הראשונה שבה נסענו לראות במו עינינו את הבור שבו היתה מונחת גופתה של חנית קיקוס במשך שנתיים ויום לא יכולנו שלא לחשוב על העדות של דוידי ניסימיאן, שסיפר לנו כי הוריד את חנית קיקוס בצומת מצדה, בכניסה המערבית לבאר-שבע, ליד תחנת הדלק סונול. מדדנו את זמן הנסיעה מן הצומת ועד לבור ונותרנו פעורי פה. נסענו ישר בכביש שטיפס על גבעה מתונה ומיד אחריה יורד לצדה השני, וכבר הגענו. כשעצרנו את השעון הוא הראה שתי דקות ושלושים שניות בסך הכל. כל כך קרוב. פשוט לא ייאמן. אם חנית באמת נחטפה מצומת מצדה, הרוצח לא התרחק כלל," אמרנו.
כמו יום ההיעלמות, גם היום שבו נמצאה הגופה של חנית ז"ל, ה,11.6.95- היה לוהט ויבש. כיום, האזור שבו נמצאה הגופה, שכונת נווה-זאב, עמוס בבניינים שמיתמרים לגובה של 20 קומות ויותר, אבל אז האזור היה אתר בנייה אחד ענק, שהתעורר מתרדמה ממושכת.
מדובר בשכונה שהתחילה להיבנות על ידי חברת הבנייה היוגוסלבית 'רטקו מיטרוביץ'' בתחילת שנות התשעים, בעיצומו של גל העליה העצום מברית המועצות. מנהל מחוז הדרום במשרד השיכון, מוטי קלרמן, סיפר לנו כי בעקבות חילופי השלטון בסוף שנת 1992 החליט שר השיכון דאז פואד בן אליעזר להקפיא את עבודות הבניה משיקולי תקציב. בשנת 1993 לא התנהלו עבודות באזור. את הגופה של חנית מצא צוות של חברת אספלט דרום שפתח את בורות הניקוז כאשר התחדשו העבדות לסלילת הכבישים בשכונה.
קווצות השיער הארוך והחולצה הירקרקה עם סמל כדור הארץ מוטבע עליה העלו מיד את האפשרות כי מדובר בגופתה של חנית. ואולם, חלפו כמה ימים עד שבדיקות מעבדה אישרו סופית את ההתפתחות המרעישה. גילוי הגופה של חנית העמיד באור מגוחך את החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע להרשיע את סלימאן אל-עביד במשפט הראשון שנערך לו והסתיים כשנה קודם לכן, וכמובן גם את עבודת המשטרה.
באותו משפט נטען על סמך ממצאי החקירה שהגופה הושלכה על ידי אל-עביד לתוך אתר הפסולת דודאים, אך לא נמצאה. השופטים גלעד גלעדי וצבי סגל הרשיעו את אלעביד ברוב קולות, מול דעת המיעוט של השופט ניל הנדל, שהציע באותו שלב זיכוי מחמת הספק.
גופתה של קיקוס התגלתה בדיוק באמצע הדיונים בערעור על ההרשעה שנערכו בפני בית המשפט העליון. ניתן היה לצפות כי התביעה תחזור בה מהטעות, ותודה כי צריך לשחרר את אל-עביד. נוכח המבוכה במשטרה הוחלט שם למנות ועדת בדיקה מיוחדת בראשות קצינים בכירים ביותר מאגף החקירות, ואילו בדיון פנימי שנערך בפרקליטות המדינה סבר אפילו התובע בתיק, עו"ד זאב למפ, כי אין מנוס מלשחרר את אל-עביד בהסכמה.
ואולם, בהצבעה סודית שנערכה הכריעה פרקליטת המדינה באותה תקופה, דורית בייניש, בעד המשך ניהול המשפט וגלגלה את הפאדיחה חזרה אל פתחו של בית המשפט. השופטים העליונים, מצדם, הפסיקו את הדיונים בערעור והורו להחזיר את התיק כולו למשפט שני במחוזי בבאר-שבע. בצעד טראגי ולא מובן הם החזירו את התיק בדיוק לאותו הרכב שכבר הרשיע את אל-עביד פעם אחת, כאילו הם מצהירים בכך ששופטים אינם בני אנוש רגילים, והם יכולים להכריע בצורה שונה בתיק שכבר פסקו בו, אם הדבר יידרש.
לא רק השופטים של המשפט הראשון לא התחלפו. גם החוקרים נשארו אותם חוקרים, ובראשם סגן-ניצב אלברט אבוקסיס. בתחקיר שערכנו גילינו כי בדיוק כמו שנתיים קודם לכן, גם הפעם לא עשו החוקרים אפילו את הבדיקות הבסיסיות ביותר שמתבקשות מבחינה מקצועית. הם צפצפו על ההתחייבות המשפטית המפורשת לערוך חקירה מלאה בפרשה, שניתנה על ידי הפרקליטות בפני בית המשפט העליון.
התחקיר שערכנו מעלה כי התנהלות המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט אחרי מציאת גופתה של חנית קיקוס חמורים לא פחות, ואולי אפילו יותר, מאשר האופן שבו התיק נתפר בתחילה. כאשר מתגלה זירה של רצח צריך לנסות ולהסביר מדוע הגופה נמצאה דווקא שם. בפועל, כל עבודת המשטרה הסתכמה במאמץ-על לקשור בכוח את סלימאן אלעביד לזירה החדשה. בעצם, החוקרים גם ניסו לתחקר את הזונות שעבדו על הגבעות בנווה-זאב בתקווה שהן ראו משהו. אבל כצפוי, אף אחת מהן לא זכרה מה קרה בשטח שבוע לפני כן, וודאי שלא התקבל מפיהן מידע לגבי מה שהתרחש שנתיים קודם, ביוני .1993
כמו בחלקים הקודמים של התחקיר הזה, את העבודה הבסיסית שהמשטרה לא עשתה, אנחנו עשינו. פנינו לכל הקבלנים שעבדו באתר נווה-זאב, לחברות הפיקוח, למנהלי העבודות, לבכירים במשרד השיכון ואפילו לדוד קהירי, הבעלים של תחנת הדלק סונול בצומת מצדה. שאלנו אותם אם מישהו מהמשטרה פנה אליהם ביוני 1995 או לאחר מכן. רצינו לדעת האם הגילוי הדרמטי של הגופה אכן פתח איזשהו כיוון חקירה חדש. התשובה של כולם היתה שלילית.
למזלנו, בתקופה שבה נרצחה חנית דאג משרד השיכון לצלם מהאוויר בתדירות גבוהה את אתר נווה-זאב כדי לפקח על הנעשה בו. איתרנו במרכז למיפוי ישראל שני צילומי אוויר שעניינו אותנו מאוד. אחד צולם באפריל זז ,1993 כלומר חודשיים בלבד לפני שחנית קיקוס נחטפה. השני צולם באוקטובר, ארבעה חודשים אחרי החטיפה. בשניהם ניתן לראות בצורה מוחשית את הבור שבו מצאה חנית קיקוס את מותה בתקופה הרלוונטית לחטיפתה ולרציחתה. ראינו כי הוא היה סגור.
הבדיקות שערכנו העלו כי הבור הוא חלק מקו ניקוז אשר נבנה במחצית השניה של 1992 כדי להפנות מי גשמים לתוך האפיק של נחל באר-שבע הסמוך. את הבור כיסה מכסה בטון במשקל כ15- ק"ג, היצוק בתוך טבעת ברזל. התברר כי חנית
הייתה מוטלת בבור במצב ישיבה. מהגופה נעלמו נעליים, מכנסים, תחתונים, חגורה עם אבזם, טבעת ושעון. שקית הניילון הלבנה שבה חנית נשאה את המתנות שקנתה לאורן לא נמצאה בבור.
התחתונים של חנית, לעומת זאת, נמצאו על ידי אביה ולא על ידי המשטרה, כ500- מטר דרומית מערבית לבור. הם זוהו בודאות על ידי דולי ושתי חברות שהיו עם חנית כשהתלבשה לפני שיצאה לדרכה האחרונה, לפי הפרחים הצבעוניים שהיו מודפסים עליהם. התחתונים נשלחו לבדיקה במעבדה לזיהוי פלילי של המשטרה. בגלל שהבדיקה הזאת לא הראתה שום קשר לסלימאן אל-עביד, הממצאים לא הוצגו מעולם בבית משפט.
ניסינו לבדוק מי נהג לפקוד את אתר הבניה המוקפא בנוה-זאב בתקופה שבה גופתה של חנית הוטמנה שם. המחשבה הראשונה שלנו הייתה שצריך לבדוק מי עבד בשטח, חוץ מהזונות. מצאנו כי חברת הבניה היוגוסלבית שעבודתיה הוקפאו בסוף שנת ,1992 המשיכה להחזיק קבוצת פועלים באתר, סמוך לבור הניקוז. תפקידם של פועלים אלה היה לשמור על הציוד היקר שנותר בישראל.
כשהתחלנו לרחרח, שמענו כי המסעדה האהובה על היוגוסלבים הייתה המסעדה הבולגרית שממוקמת בלב מדרחוב רחוב קק"ל בעיר העתיקה של באר-שבע. לכן, התייצבנו שם לארוחת צהריים. תוך כדי הארוחה למדנו מבעל המסעדה הוותיקה, איציק חוליו, על נפלאות המטבח הבולגרי וגם על כך ש"היוגוסלבים שהו באתר במשך שעות היום. בערב, הם היו מתייצבים אצלי לארוחה קבועה ושותים הרבה בירה." כשהסתובבנו בפאתי שכונת נווה-זאב של היום מצאנו רק את שרידי המחנה של הפועלים היגוסלבים. הזמן עשה את שלו, ומחק כמעט הכל.
עדויות נוספות שגבינו במהלך התחקיר מבעלי מקצוע שהיו מעורבים בעבודות תשתית בנוה זאב, לימדו אותנו כי זה לא פשוט כלל ועיקר לפתוח את מכסה בור הניקוז שבו התגלתה גופתה של חנית. הפועלים נהגו לפתוח את הבור באמצעות מפתח מיוחד. ניתן אמנם לפתוח את המכסה גם באמצעים מאולתרים, ואולם מדובר במשימה לא פשוטה, בוודאי בשעות החשיכה. ייתכן כי עובדה זו מלמדת על כך שהיה צורך ביותר מאשר אדם אחד כדי להסתיר את הגופה של חנית בתוך הבור.
עד כמה כל מה שעניין את החוקרים היה לקשור את סלימאן אל-עביד למקום מציאת הגופה ניתן ללמוד מהמאמץ העצום שהשקיעו בניסיון שווא לגלות האם מישהו מקרובי משפחתו או אולי אפילו אל-עביד עצמו עבדו אי פעם באתר נווה זאב. יתר על כן, בסיוע מעבדות הסקוטלנד יארד בבריטניה הם ניסו למצוא התאמה בין סיבים שנמצאו במכוניתו של אל-עביד אחרי הרצח ובין דגימה מחולצתה של חנית, אבל שוב נחלו מפח נפש.
בבדיקות הסיבים היה מעורה, שלב אחרי שלב, השופט צבי סגל, עוד לפני שהממצאים הוצגו בפני השופטים במשפט השני. סגל גם התחיל לכתוב פסק דין חדש לפני סיום המשפט השני והיה בקשר עם פרקליטת מחוז הדרום עו"ד יסכה ליבוביץ שביקרה בלשכתו בעיצומם של הימים המתוחים שבהם התחבטו בכירי הפרקליטות בשאלה האם להסכים לשחרר את אל-עביד ביוזמתם, או להתעקש שיישאר בכלא. לדעתנו, כל אחד מהמעשים, שבהם מעורבים גם שופטים ופרקליטים, מצדיק כשלעצמו את פסילת תוצאות המשפט. אבל נמשיך בממצאים.
את ההוכחה הניצחת לכך שמעייני המשטרה היו נתונים לתיקון וחידוש התפרים שנפרמו בתיק של אל-עביד בגלל המקום שבו מצאו את הגופה, קיבלנו גם משיחה שהייתה לנו עם ניצב בדימוס אבי כהן. פגשנו אותו במקום עבודתו החדש כאחראי על החופים ועל הביטחון בעירית ראשון-לציון. בשנת 1995 עמד כסגן ראש אגף החקירות בדרגת תת-ניצב בראש ועדת החקירה המשטרתית הפנימית שבחנה מדוע גופתה של חנית קיקוס נמצאה בסופו של דבר בבור המים ולא במזבלת דודאים. שיערנו שכהן מחזיק בידיו דו"ח חמור על התנהלות החוקרים וקיווינו שידליף לנו אותו. לתדהמתנו, סיפר לנו כי גילוי הגופה דווקא חיזק את דעת הוועדה, שסלימאן אל-עביד הוא הרוצח.
"ככל שאני זוכר בדו"ח היו כחמישה עמודים והוא הצביע על כך שלמעט שתי נקודות הכל היה בסדר גמור בחקירה" סיפר לנו. מהם שני העניינים, שאלנו. "התגלתה בעיה אחת של הבנת השפה הערבית. המתמלל לא ממש הבין את השיחות שניהלו אל-עביד והמדובב. הבעיה השניה הייתה שבחקירה הראשונה היה פער של כ40- דקות שהחוקרים לא ידעו להסביר לגבי מעשיו של אל-עביד מרגע שחטף את חנית קיקוס ועד שהגיע לעבודה בדודאים. כשהגופה התגלתה בבארשבע, הפער הזה קיבל הסבר הגיוני, כי זה הזמן שנדרש לו כדי להשליך אותה שם."
כשיצאנו בחזרה לרחוב לא ידענו אם לצחוק או לבכות. החלטנו לצחוק. נזכרנו בסרט "בריאן כוכב עליון," פרודיה של חבורת מונטי פייטון על סיפור עלייתו לגדולה של ישו. בסרט יש סצינה בלתי נשכחת שבה פלנגה רומאית המונה עשרות חיילים מחפשת אחרי חבורת מורדים יהודים שמסתתרים מתחת לשולחנות ומאחורי וילונות בתוך חדר קטנטן בירושלים של אותם זמנים. אחרי שהמוני הרומאים יוצאים מהחדר מבלי שמצאו את המורדים הם מדווחים בגאווה למפקדם: מצאנו את הכפית. באותה מידה ועדת הבדיקה לא חיפשה בכלל את המחדלים, אמרנו. גם מה שהם מצאו מגוחך. השוטר שתמלל את השיחה בין אל-עביד למדובב הוא תושב רהט, שכן של סלימאן. הוא מדבר אותה שפה ואותו ניב כמוהו. חוץ מזה, מעניין למה המשטרה והפרקליטות לא אמרו אפילו פעם אחת שלוח הזמנים לא מסתדר מבחינתם כאשר סלימאן עמד למשפט הראשון.
במשפט השני שנערך לסלימאן אל-עביד הודו חוקרי המשטרה בפירוש כי הם לא ניסו לבדוק כיווני חקירה חדשים לנוכח התפנית בפרשה, כפי שהפרקליטות התחייבה. מצד שני, הם נאלצו להודות כי לא מצאו קשר בין מקום מציאת הגופה ובין סלימאן אל-עביד. למרות שמסכת הראיות השתנתה מן הקצה אל הקצה, הדיונים במשפט השני הסתכמו בשתי ישיבות בלבד. סנ"צ אבוקסיס אפילו לא הוזמן להעיד. השופט סגל דבק בהרשעתו כאילו שום דבר לא קרה. השופט הנדל קבע בפעם הזאת כי כל הספקות שהיו לו במשפט הראשון הוסרו ועכשיו הוא בטוח ללא צל של ספק שאל-עביד איננו הרוצח. לכן היה בעד לזכות אותו זיכוי מוחלט.
השופט גלעדי שהיה צריך להכריע את כף המאזניים בין סגל להנדל, כבר השתכנע שצריך לזכות את אל-עביד, לפחות מחמת הספק. כך עולה בברור מפסק הדין שהוא כתב. אבל יום לפני הזיכוי של אלעביד נשמעו צעקותיו של כבוד השופט סגל בתוך לשכתו של השופט גלעדי. ואז, גנז גלעדי את הזיכוי הכתוב. הוא דחה את הקראת פסק דינו של אלעביד בארבעה ימים שבהם כתב פסק דין חדש, מרשיע. כיצד התפוגגו כל הספקות כולם כאשר שמע את הצעקות? ביקשנו ממנו הסבר.
השופט גלעדי פרש לגמלאות אחרי קריירת שיפוט מכובדת, שבה נחשב אחד השופטים ההגונים ביותר. היות ואינו כפוף עוד למערכת בתי המשפט, קיווינו שהוא יסכים להתראיין. התקשרנו אליו לטלפון הנייד באחת הפעמים שהיינו בבאר שבע, וביקשנו להזמין את עצמנו לפגישה. הוא לא התלהב מהרעיון. "את כל מה שהיה לי להגיד בפרשה כבר כתבתי בפסק הדין וגם בית המשפט העליון אמר את דברו. כדאי לכם לקרוא את פסקי הדין ולהשתכנע. מה יש עוד לכתוב בפרשה? נכתב כבר כל כך הרבה."
התעקשנו לשאול את השופט מדוע שינה את דעתו ברגע האחרון, והאם הדבר בכל זאת מלמד על כך שהיו לו ספקות לגבי הרשעתו של אל-עביד. בתשובה הוא שוב ענה לנו כי "אני לא מתראיין. הכל כבר נכתב. תבדקו, את פסק הדין הזה לומדים בפקולטות למשפטים."
לקראת סיום התחקיר החלטנו לבקש הסברים גם מחוקרי מרחב הנגב ובמיוחד ממפקדם דאז אלברט אבוקסיס. מאז שפרש לגמלאות מנהל אבוקסיס בית מלאכה משפחתי לייצור מזכרות ממתכת. המפעל הקטן הוא אחד מבתי העסק הבודדים שעובדים כיום באזור התעשיה השומם של שדרות. כשנכנסנו פנימה, ללא שום תיאום מוקדם, לא היה קשה להבחין שאבוקסיס אינו שמח לראות אותנו. השיחה התנהלה בעמידה.
"אני כל כך משוכנע בצדק שנעשה פה, בחקירה האמיתית שעשיתי," אמר לנו אבוקסיס. אט אט הוא הרים את קולו עד שממש צעק. "אתם יודעים מה, הבעיה הייתה שאנחנו נהגנו מעל ומעבר לפנים משורת הדין. אני דאגתי שהאיש הזה לא יגעו בו. הוא לא טען שום טענה בבית המשפט לא בהתחלה ולא בסוף ולא בכלום (על אלימות או לחץ פסול."(
כששאלנו את אבוקסיס על העדות המאוחרת של אל-עביד על כך שהופשט בחקירה, הוא הזדעק: "אתם מסלפים דברים. הוא זה שתפס את אבר המין שלו ביד והרביץ לו בהודאה, כאילו שאמר לו "זה בגללך." אלברט הדגים את התנועה ואמר לנו "גם בהודאה וגם בשחזור הוא עשה את זה כמה פעמים." שאלנו את אבוקסיס איך הגיע אל-עביד למצב שהוא תופס את אבר מינו בזמן חקירה? "הוא תפס אותו, מה זאת אומרת. והוא גם הסמיק כמו ילד."
האם זה נכון שאל-עביד היה כבול באזיקים אפילו כשהלך לשירותים, התעקשנו. "קודם כל מותר לי וגם מחובתי שהוא יהיה עם אזיקים," ענה אבוקסיס. "אני לא זוכר עכ- זז שיו מה היה, אבל אני לא אתן לרוצח ואנס להסתובב לי בלי אזיקים. בעבר היו גם בריחות."
"לא קרה אף פעם שמישהו הודה במשהו שהוא לא עשה,"? אנחנו שואלים עוד את אבוקסיס. "אני אגיד לכם את האמת. אני מאמין שיש מקרים כאלה לפעמים. חוקר הוא בן אדם והוא מציג לבית המשפט ראיות. אני עבדתי כל השנים בחקירות ובמודיעין ואני מאוד ישר והגון. אני מעולם לא דאגתי שהצוות שלי יגרום למישהו שיודה."
אבוקסיס הכחיש שהוא ואנשיו תדרכו את המדובב איך לשתול בפיו של אל-עביד הודאה. "זה לא מקצועי לעשות דבר כזה," הסביר. שאלנו האם נבדקו כיווני חקירה נוספים. "נעצרו כמה אנשים, וגם החבר שלה היה עצור. ביצענו חקירה"." כשהגופה נמצאה בכלל בבור ניקוז בבאר-שבע ולא בדודאים, אחרי שנתיים, מה חקרתם"? "הוא (הכוונה לאלעביד) עבד שם," התעקש אבוקסיס. "הוא סיפר שהוא עבד שם שנה וחצי לפני כן. בוודאי." "אבל הוא עבד במזבלה," אמרנו. "גם במזבלה, אבל גם שם הוא עבד," ענה.
שאלנו אם בראייה לאחור לא יכול להיות שבכל זאת משהו הלך לאיבוד, משהו התפספס בחקירה. "הכל יכול להיות, אבל אני סומך על המקצועיות שלי. אפילו דברים שקיבלנו מידעונים נבדקו כדי להסיר ספק." האם יכול להיות שמישהו סיפר לכם שהוא לקח את חנית מאופקים לצומת מצדה בכניסה לבאר שבע, ליד המקום שבו נמצאה? על השאלה הזו ענה אבוקסיס: "אין דבר כזה. אין דבר כזה." כשהמשכנו להטריד את אבוקסיס בשאלות, נמאס לו מאתנו. "חבר'ה אני עסוק. עזבתי את המשטרה. עשיתי סוויץ.' אני לא מדבר על נוסטלגיה, על מקרים או על אנשים."
עוד לפני שיצאנו משדרות כבר סימנו לעצמנו שכמה מהפרטים שאבוקסיס אמר לנו פשוט לא נכונים בעליל. למשל, במשפט השני שנערך לאל-עביד אמרו חוקרי הצוות של אבוקסיס בצורה הברורה ביותר האפשרית כי לא הצליחו לקשור את אל-עביד לזירת הבור, למרות שקיבלו מהפרקליטות הוראה לעשות זאת. כשהתקשרנו לשאר החוקרים של משטרת מרחב הנגב הם הסבירו לנו כי הם עדיין משרתים במשטרה".אסור לנו לדבר. תפנו לדובר," אמרו לנו.
קשה להגיד שהתרשמנו כי החוקרים שאתם דיברנו משוכנעים או משכנעים שתפסו את הרוצח הנכון. טון דיבורם שידר לנו משהו אחר, אבל זאת רק שמיעה סובייקטיבית.
כך או כך, בחודש ינואר האחרון, לאחר חודשים ארוכים של מאמץ, נדמה היה לנו שהתחקיר שלקחנו על עצמנו מתקרב לישורת אחרונה. חשבנו להתחיל לסכם ערמות של ניירת שאספנו ותימלולים ממאות שעות שיחה מוקלטות. אבל אז החלטנו לעשות עוד מאמץ חקירתי אחרון. אולי יש עוד שבה נוכל להמחיש כיצד תפרו את התיק של סלימאן אל-עביד, אמרנו זה לזה.
כשניסינו לחשוב על רעיון חדש, על כיוון חקירה שלא לגמרי מיצינו, נזכרנו בסרט "הוריקן." בסרט, שמבוסס על סיפור אמיתי, מגלם השחקן דנזל וושינגטון את דמותו של המתאגרף השחור רובין קרטר המכונה "הוריקן" , שהורשע באמצע שנות השישים ברצח משולש.
קרטר זוכה מאשמה ונחלץ מהכלא רק לאחר שנים של מאסר שווא, בזכות נחישותו של נער שחור מקנדה שקרא ספר אוטוביוגרפי שכתב והשתכנע בחפותו. הנער הזה ערך חקירה עם בני משפחה שאימצו אותו, עד שהוציאו את האמת לאור.
חלפו כמה שנים מאז שראינו את הסרט בפעם הקודמת, כל אחד בנפרד. זכרנו את הפרשה באופן כללי. כשצפינו בו שוב, ביחד, נוכחנו שפריצת הדרך שהביאה לשחרור "הוריקן" התרחשה כשהחוקרים המתנדבים הצליחו למצוא כמה מסמכים ישנים אצל דמויות מהפרשה. את הממצאים המפתיעים גילו אצל עדי התביעה.
כלקח מהסרט ערכנו את הביקור השלישי בביתו של שאחדה אל-בחירי. לא השתהינו הרבה לפני שביקשנו ממנו לחפש עבורנו מסמכים ישנים, כאשר הגענו אליו למוסך בפעם הזאת. באמת הייתה לנו הרגשה שאנחנו עומדים לעלות על ממצא משמעותי. לא האמנו עד כמה. עד עכשיו מהדהד באוזנינו הסיפור המדהים של אלבחירי. כיצד צעק עליו התובע ושלח אותו לעבור בדיקת פוליגרף כחשוד בכך שהסיע את חנית מאופקים לצומת גילת, בין אופקים לבאר שבע, משם הודה אל-עביד כי אסף אותה, כל זאת רק יום אחד בלבד לפני שהיה אמור להתייצב בבית המשפט כעד המרכזי של התביעה.
לאחר התגלית המרעישה ברהט נותרו לנו השלמות אחרונות בתחקיר. אחרונת המרואיינות שלנו הייתה נילי, האישה שאירחה את X בדיוק בליל הרצח של חנית. חודשים חיפשנו אחריה עד שהמזל שיחק לנו וגילינו שהיא התגלגלה עד לצפון הרחוק.
זהו. לאחר ששוחחנו עם נילי, לא נותר ולו אדם ששמו השתרבב לפרשת רצח חנית קיקוס, ככל שאנחנו יודעים, שלא פנינו אליו. נחה דעתנו. עשינו כל שביכולתנו להגיע לחקר האמת. תם סדר התחקיר. אנו מגישים את הממצאים כדי שיזעקו את זעקת האיש שיושב כל כך הרבה זמן בכלא, סתם. ערב חג החירות אנחנו קוראים לשחרר את סולימאן אל-עביד לחופשי.
נא להמתין לטעינת התגובות
