ערביי ישראל – במלכודת ההונאה העצמית
בדיקה השוואתית מגלה שמצבם של ערביי ישראל טוב הרבה יותר משל ערביי המדינות השכנות. גורם עיקרי לאי השיוויון: הדיכוי הפנימי. כתבה רביעית בסדרה
זהו אפרטהייד המתיר לדובריו לומר את כל העולה על רוחם, כולל הזדהות עם גורמים הקוראים לחיסול המדינה שבתוכה הם חיים. ספק אם יש עוד מדינה בעולם שהעניקה חופש ביטוי רחב כל כך במצב של עימות.
רוב ערביי ישראל, בלי שום קשר לעמדותיהם הפוליטיות, הם אזרחים שומרי חוק. הזכויות שלהם אינן בחסד. הבעיה היא בהנהגה. וגם כאן חלק מהטענות שהם משמיעים ראויות: יש פערים בין המיעוט הערבי לבין הרוב היהודי. אלא שגם אם יש אפליה, ויש, הרי שזה אינו ההסבר העיקרי לקיומו של אי שוויון. לא בארצות המערב, שבהן הפער גדול יותר, ולא בישראל. ההסבר מצוי במקום אחר. נגיע אליו.
אך לפני הנתונים, קצת רקע: בחודשים האחרונים פורסמו מסמכים המבקשים להעלות על סדר היום הציבורי, בישראל ובעולם, את דרישותיהם השונות של ערביי ישראל. יש שם נקודות הראויות לדיון. אבל העיקר אינו דרישה הוגנת לשוויון. העיקר הוא שלילת זכות היהודים להגדרה עצמית. העיקר הוא אימוץ מוחלט של הקו הסרבני. העיקר הוא נקודת ציון נוספת בשרשרת של מפגעים שהביאו ערביי האזור על עצמם.
צריך להזכיר: היו אלה הערבים ולא היהודים שדחו ב-1937 את ההסדר שהציעה ועדת פיל - הסדר שהעניק ליהודים רק 17 אחוז מעבר הירדן המערבי; היו אלה הערבים שהתנגדו ב-1947 להצעת החלוקה של האו"ם; היו אלה הערבים שפרסמו ב-1967 את שלושת הלאווים
ניירות העמדה שמוצגים עכשיו הם המשך לאותה סרבנות. כך, למשל, ארגון "עדאללה", העוסק בזכויות משפטיות של ערביי ישראל, פרסם "הצעה לחוקה". המסמך כולל תביעה מישראל להכיר בזכות ההגדרה העצמית של הפלשתינים בלי להעניק זכות דומה ליהודים. וככל שהקו הזה שולט, כך גם גובר הסבל הפלשתיני. לא בגלל ישראל. בגלל הסרבנות.
אך לפני שנדון בדרישות שעולות מהמסמכים יש להציג תמונת מצב על ערביי ישראל. הדברים אינם מוצגים כאן לשם פולמוס (שגם הוא יגיע), אלא כדי לאפשר לערביי ישראל להתקיים ולשגשג בתוך מדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית.
מאז הקמת ישראל עבר על ערביי ישראל שינוי חיובי שלא עבר על שום קהילה מוסלמית ו/או ערבית בעולם. כך בהשוואה לאזרחי המדינות השכנות, שנקודת ההתחלה שלהם היתה דומה, וכך בהשוואה לקהילות מיעוט דומות במדינות אירופה. לא נתעלם מהפערים, אלא שלעתים הנתונים מציגים תמונה חלקית בלבד.
כך, למשל, ההכנסה לנפש בקרב הערבים נמוכה בהרבה מזו של היהודים. אלא שזה נובע מכך שהגיל הממוצע של הערבים נמוך יותר (צעירים מרוויחים פחות), מכך שרוב הנשים הערביות אינן משתתפות בכוח העבודה ומכך שהמשפחות גדולות הרבה יותר. התוצאה האובייקטיבית היא, בלי שום קשר לאפליה, שההכנסה לנפש קטנה יותר.
אוכלוסיות יהודיות בעלות מאפיינים דומים (מפרנס יחיד, משפחה גדולה) מצויות במצב דומה. לעומת זאת, בקרב הערבים יש תת-קבוצה, הנוצרים, שהישגיה ברוב התחומים גבוהים יותר מהממוצע של האוכלוסייה היהודית. סיבות בהמשך.
רוב המדינות באירופה הן מדינות רווחה. חלק מהמוסלמים שם הם דור שני ושלישי. הם היו אמורים גם להשתלב וגם ליהנות ממדיניות הרווחה. זה לא קורה. בצרפת, למשל, המוסלמים הם פחות מ-10 אחוזים מהאוכלוסייה, אך למעלה מ-50 אחוז מאוכלוסיית האסירים.
ברבות ממדינות אירופה יש איסור על איסוף נתונים על בסיס דת. למרות זאת, מקורות רבים ומגוונים עוסקים במצבם של המוסלמים באירופה. האחרון והמקיף שבהם הוא דוח מיוחד של האיחוד האירופי: "מוסלמים באיחוד האירופי - אפליה ואיסלאמופוביה". הנתונים מפחידים. להלן חלק מהנתונים, בהסתמך על הדוח האמור ועל מקורות רבים נוספים.
68 אחוז ממשקי הבית של הפקיסטנים והבנגלדשים בבריטניה (שהם רוב המוסלמים) מצויים מתחת לקו העוני, לעומת 23 אחוז מכלל האוכלוסייה. בישראל, לפי דוח עמותת סיכוי שהתפרסם רק לאחרונה, 45.9 אחוז מהמשפחות הערביות מצויות מתחת לקו העוני, לעומת 14.7 אחוז מכלל האוכלוסייה.
חמור מכך, 73 אחוז מילדי הבנגלדשים והפקיסטנים בבריטניה מצויים מתחת לקו העוני, לעומת 31 אחוז בכלל האוכלוסייה. בישראל: 55.7 אחוז מהערבים לעומת 20.3 אחוז בכלל האוכלוסייה. יש לדייק: בישראל קו העוני הוא 50 אחוז מההכנסה החציונית, לעומת 60 אחוז בבריטניה. כך שהפער בין ישראל לבריטניה מן הסתם קטן יותר מזה שהוצג.
אך נתונים על הכנסה מעידים על עוצמת הפער בבריטניה: לפי מחקר של לשכת המסחר הבריטית, בנגלדשים ופקיסטנים מרוויחים 182 ליש"ט בשבוע (שווה ערך לכ-5,824 שקל בחודש), ולבנים 332 - (כ-10,624 שקל לחודש). ההודים, גם הם מיעוט בעל מאפיינים
אתניים, מרוויחים כמו הלבנים. חשוב לזכור זאת להמשך, כאשר ננסה לבדוק את הסיבות לפער. בישראל, לעומת זאת, פער ההכנסות קטן בהרבה: לפי נתוני אותן שנים, ההכנסה הממוצעת של מועסק ערבי היתה 5,230 שקל, לעומת 7,178 שקל בקרב היהודים. בבריטניה, אם כן, הפערים גדולים בהרבה.
ב-2003 עמד שיעור האבטלה בישראל בקרב היהודים על כ9- אחוזים. אצל ערביי ישראל, לעומת זאת, מדובר היה ב-16 אחוז. בתחום התעסוקה מציג דוח האיחוד האירופי נתונים מקבילים: בגרמניה 10 אחוזי אבטלה בקרב כלל האוכלוסייה, לעומת 20 בקרב המוסלמים (מחקר מעודכן יותר מצביע על 25.2 אחוזי אבטלה).
בהולנד 6.5 אחוזים לעומת 16 בקרב המוסלמים. בבריטניה 5 אחוזים לעומת 15 בקרב המוסלמים. בבלגיה 7 אחוזים לעומת 38 בקרב המוסלמים. בצרפת, לפי נתונים רשמיים, יש 9 אחוזי אבטלה לעומת 24 בקרב הצפון-אפריקנים והטורקים. כלומר, במדינת הרווחה האירופית מצבם היחסי של המוסלמים גרוע יותר מאשר בישראל.
דוח האיחוד האירופי מציין לרעה במיוחד את צרפת, בלגיה, הולנד, שוודיה, גרמניה, אוסטריה ודנמרק. 40 אחוז מבני הדור הראשון של מהגרים מוסלמים בבלגיה, בצרפת ובשוודיה, ו25- אחוז באוסטריה, בדנמרק, בגרמניה ובהולנד - לא הגיעו לקו הבסיסי במבחנים השוואתיים (PISA), לעומת אחוזים בודדים מקרב האוכלוסייה הלבנה.
לפי נתוני הלשכה הלאומית לסטטיסטיקה באנגליה, 31 אחוז מהמוסלמים שכלולים בכוח העבודה הם חסרי כל הכשרה מקצועית או אקדמית, לעומת 15 אחוז בקרב הלבנים. בגרמניה רק אחד מכל עשרה טורקים מגיע לאחד משלושת מסלולי התיכון שמאפשרים להמשיך אחר כך בלימודים באוניברסיטה.
המיעוט הסיני, לעומת זאת, זוכה להישגים גבוהים הרבה יותר. בישראל כ-29.6 אחוז מהערבים זכאים לתעודת בגרות המאפשרת כניסה לאוניברסיטה, לעומת 46.4 אחוז מקרב היהודים (בנתוני בגרות רגילים, הפערים קטנים בהרבה: 55.6 אחוז לעומת 48.7 אחוז).
ובגרמניה: 25 אחוז מהצעירים הטורקים (שהם רוב המוסלמים) הם חסרי כל תעודה בסיסית, לעומת אחוז בלבד מהגרמנים. בישראל נשירת הערבים בכיתות ט'-י"ב עומדת על 8.9 אחוזים, לעומת 4.6 אחוזים בקרב יהודים.
ממוצע שנות הלימוד של יהודים בישראל הוא 12.6 שנים, ואצל ערבים 11.2 -. הנתונים לאורך זמן מגלים שבתחילת שנות השישים הפער היה של שבע שנות לימוד, ומאז צומצמם הפער באופן דרמטי ל1.4- שנים. אין שום מדינה באירופה שיכולה להציג נתונים דומים של צמצום פערים. בבריטניה אף יש נתונים המצביעים על הגדלת הפער בין מוסלמים דור שני ושלישי לבין מיעוטים אחרים ושאר האוכלוסייה.
כך, למשל, תוחלת החיים בישראל עומדת על 79.7 שנים, ושל ערביי ישראל - 76. ואילו בסוריה - 73; בירדן - 71; בלבנון - 72; ובמצרים - פחות מ-70. כך גם בתחום ההשכלה. בירדן, אחוז האנאלפביתים הוא 10.1; בלבנון - 13.5; בסוריה - 20.4; במצרים - 28.6; בישראל - 2.9 בכלל האוכלוסייה, וכ-6 בקרב הערבים.
נתונים דומים קיימים בנוגע לממוצע תמותת התינוקות: נוצרים בישראל - 3.2 לכל 1,000 לידות; יהודים - 3.6; מוסלמים 8.7 (לעומת כ-56אחוז בשנת 1950). אבל בסוריה עדיין מתים 15 מכל אלף ילודים; בירדן - 23; במצרים - 26; בלבנון - 27.
לאחרונה פורסמו גם נתונים שלפיהם מצבם של ערביי ישראל גרוע יותר ממצב ערביי המדינות השכנות. אלה הבלים. יש פערים בתוך ישראל, אך עדיף להיות ערבי בישראל מאשר בכל מדינה שכנה ו/או באירופה.
השאלה המרכזית היא, מהו הגורם המרכזי לאי השוויון בין מוסלמים לאחרים, באירופה, במדינות מערב אחרות ובישראל? לפני שנגיע לתשובה, יש לציין שגם בקרב היהודים יש פערים אדירים, יותר מדי גדולים, בין קבוצות שונות. החרדים, למשל, סובלים מהכנסה ממוצעת נמוכה. חשוב מכך: באירופה עצמה יש מיעוטים נוספים - לא רק מוסלמים - שהיו אמורים, לכאורה, לסבול מאותם פערים, שכן תנאי הפתיחה שלהם היו דומים לאלה של המוסלמים או אף גרועים יותר.
והנה, מתברר שאותם מיעוטים מצויים היום במקום אחר. חלקם זוכים להישגים מדהימים. כך, למשל, אחד מכל 20 גברים הינדים באנגליה מחזיק בתואר דוקטור, לעומת אחד מכל 200 נוצרים. ההינדים הגיעו לבריטניה באותן שנים שבהן הגיעו המוסלמים. ההינדים זינקו קדימה, המוסלמים נותרו מאחור. בגרמניה הסינים מגיעים להישגים הרבה יותר גבוהים מהטורקים.
נתונים דומים, בנוגע למהגרים, קיימים בארצות-הברית: ההכנסה החציונית של משפחה היספנית היא 35,054 דולר; של משפחה לבנה 53,256 - דולר; ושל משפחה אסיאתית (סינים, יפנים והינדים) 61,511 - דולר.
הבסיס, אם כן, איננו אתני או לאומי. גם צבע אינו יכול לבוא כהסבר לאפליה או לדיכוי. שהרי ההודים עברו בהישגיהם את הלבנים (ואת היהודים) גם בארצות-הברית וגם באנגליה. הנוסחה לשוויון מצויה בעיקר במקום אחר: תרבות. ובעיקר במעמד האישה.
כל קהילה שמקיימת דיכוי בתוכה - בעיקר דיכוי האישה - רחוקה יותר מהשגת שוויון עם כלל האוכלוסייה. אפליה מתחילה בבית. תרתי משמע. הנוצרים בישראל, ערבים לכל דבר ועניין, נמצאים על אותו קו עם היהודים, ובתחומים מסוימים אפילו במקום קצת גבוה יותר. אצלם, בניגוד למוסלמים, האישה במעמד הרבה יותר טוב.
כך גם בקרב היהודים: החרדים מצויים, בהרבה מאוד מדדים, במצב גרוע יותר מזה של המוסלמים. הסיבות דומות: מעמד האישה, השתתפות נמוכה בכוח העבודה, משפחות מרובות ילדים. כך במדינות המערב. ההודים, היפנים והסינים מזנקים קדימה. מוסלמים רבים, לעומת זאת, מעדיפים שהנשים יעטו רעלות. זה מה שרוצים, למשל, 74 אחוז מקרב הצעירים בבריטניה. זה עיקר הסיפור.
מעמד האישה משפיע על ההשתתפות בכוח העבודה. בישראל 52.5 אחוז מהנשים היהודיות נכללות בכוח העבודה. בקרב המוסלמיות - 13.3 אחוז; ובקרב הנוצריות – 42 אחוז. באנגליה 70 אחוז מהמוסלמיות אינן שייכות לכוח העבודה, לעומת 23 אחוז בלבד אצל הלבנות ו30- אחוז אצל ההינדיות.
"מסמך החזון", שיצא בחסות ועדת המעקב של ערביי ישראל, אינו מתעלם מהמבנה המשפחתי ומהפטריארכליות. גם ארגון "מוסאווה" הודה שהשתתפות נשים בכוח העבודה היתה מוסיפה 6.2 מיליארד שקל למשק. דברים נכוחים. אלא שכאן נכנסת לפעולה ההונאה העצמית: האצבע המאשימה מופנית למדינה. וכי המדינה הציונית אשמה בכך ששליש מהמוסלמיות אינן יוצאות מביתן כלל, כפי שפורסם לאחרונה? וכי הציונים הם שיצרו את ערכי המשפחה בקרב המוסלמים?
אלא אם כן ההשפעה הציונית היא כל כך חובקת עולם עד שהשפעתה החלה עוד לפני שהיתה קיימת, ומתרחבת למקומות שבהם היא אינה מצויה. שהרי המדינות המוסלמיות מובילות את הטבלה העולמית של אי שוויון בין נשים לגברים. בסעודיה שכרן הממוצע של נשים הוא רק 15 אחוז משכר הגברים; במצרים - 23; במרוקו - 25; בירדן - 30; בסוריה - 33; ובישראל - 64, בהתייחס לכלל קבוצות האוכלוסייה. זו הסיבה המרכזית, גם אם לא היחידה, למצבן העגום של רוב המדינות המוסלמיות.
חברות המקיימות דיכוי פנימי צפויות להישגים נמוכים מול הרוב. כך במדינות וכך בקהילות מיעוטים. אפילו מאגרי נפט אדירים, בדרך כלל אינם מצליחים לתקן את הנזקים הנובעים מדיכוי האישה. ההכנסה לנפש בישראל עומדת, במושגי כוח קנייה, על 24,382 דולר; בכוויית 19,384 - דולר; בסעודיה 13,825 - דולר.
הדברים שלהלן אינם באים להכחיש את קיומה של אפליה. הבי-בי-סי בדק אם מועמדים בעלי נתונים זהים בבריטניה מוזמנים לראיונות עבודה. מתברר שכצפוי היתה העדפה ברורה ללבנים. המוסלמים אף הופלו יותר מהשחורים.
בדיקה דומה בצרפת חשפה שגם שם הסיכוי של מוסלמי לזכות בהזמנה לריאיון עבודה, על בסיס נתוני פתיחה שווים, היה קטן פי חמישה. מחקרים בישראל מצביעים על תוצאות דומות: בעלי שמות ערביים ומזרחיים סובלים גם הם מאפליה דומה. כך גם בתחום האפליה הפורמלית. בתחומים רבים של צדק חלוקתי (קרקעות, חלוקת התחומים המוניציפליים, תשתיות, חינוך) יש צורך במאבק רציני ונוקב לשינוי.
גם אם למוסלמים בישראל, בארצות אירופה ובמדינות ערב עצמן יש טענות מוצדקות על אפליה, הרי שמקדם השינוי הגדול ביותר הוא מעמד האישה. מעמד האישה איננו סרגל החכמים המסביר הכל. אך הוא ההסבר הטוב ביותר.
בארצות-הברית המוסלמים במעמד גבוה יותר, אף גבוה מהממוצע של כלל האוכלוסייה, בין השאר, משום ששם יש שינוי ממשי במעמד האישה. הוא משפיע הרבה יותר מהדיכוי החיצוני של המערב, של הרוב הלבן או של הרוב היהודי. בקרב המוסלמים, בעולם ובישראל, יש זרמים שיודעים שהפסקת ההונאה העצמית ואחריות עצמית הם הדרך ליציאה מהבוץ. הקולות הללו הם התקווה של העולם המוסלמי.
ארצות-הברית וישראל, "השטן הגדול" ו"השטן הקטן", הן המדינות שבהן, באופן יחסי ומוחלט, מצבם של המוסלמים טוב הרבה יותר מאשר בשאר העולם. אבל תעשיית השקר חזקה יותר מהעובדות. כך או כך, על בסיס הנתונים המשווים, דרישותיהם של ערביי ישראל לביטול צביונה היהודי של המדינה הן יותר מתמוהות. והן תמוהות גם משום שאין להן שום עיגון רציני בחוק הבינלאומי וגם משום שאם הן ייושמו, הן יגרמו לנזק כפול: גם למיעוט הערבי וגם לרוב היהודי. אסור שזה יקרה.
הדרישה הבסיסית העולה מהמסמכים היא ביטול זהותה היהודית של מדינת ישראל. מעשית, הדרישה היא לביטול חוק השבות ולמתן זכויות הגירה שוות. הרקע האידיאולוגי הוא שלילת זכות ההגדרה העצמית של היהודים במדינה שלהם. לפלשתינים יש זכות להגדרה עצמית. זכותם להיות רוב במדינתם. זכותם גם לממש זכות שיבה לפלשתינים, ולא ליהודים. זכות דומה יש למדינת ישראל, שהוקמה, לפי החלטת האו"ם, כמדינה יהודית. אין כאן שום דבר גזעני. יש כאן רצון בסיסי לחיים לאומיים על בסיס של הזכות להגדרה עצמית.
מה שברור הוא שאין מקום להגדרה עצמית כפולה, גם במדינה הפלשתינית וגם בישראל. מדינות בעלות צביון לאומי אתנו-תרבותי מעגנות בחקיקה את זכותן לשמור על הצביון הלאומי. ולכן זכותה של מדינת ישראל לעשות כל מאמץ, באמצעים דמוקרטיים, לשמור על רוב יהודי מובהק. למשל באמצעות חוק השבות. למשל באמצעות חוקי האזרחות. זה בדיוק מה שעושות מדינות רבות באירופה. השיח הליברלי הצליח להנחיל ססמאות על "זכות יסוד לנישואים" או "זכות טבעית להגירה". בבית המשפט העליון אצלנו יש אפילו רוב לגישה הזאת. אבל בדיקה רצינית יותר מגלה שפינלנד, יוון, צ'כיה, יפן, אירלנד, פולין, נורבגיה, גרמניה ומדינות רבות נוספות כוללות זכות ברמה זו או אחרת לשיבה על בסיס אתני או רפטריאציה, שיבה למולדת.
הקהילה הבינלאומית מכירה גם במדינות לאום (Nation State). גם קיומו של מיעוט לאומי אינו שולל את זכות המדינה לשמר את צביונה הלאומי. כך במדינות רבות שנכנסו לאחרונה לאיחוד האירופי, ובכלל זה הונגריה, סלובקיה, קרואטיה ורומניה.
ההיגיון של הנהגת ערביי ישראל מזכיר לי שהעיתון המצרי "אל-אהראם" פרסם לפני שנים אחדות מאמר מערכת תוקפני במיוחד נגד ישראל, על כך שהיא שמעזה להגדיר את עצמה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית", וכי מדובר בגזענות איומה ונוראה. התקשרתי לעורך, הסבתי את תשומת לבו לכך שמצרים קוראת לעצמה "הרפובליקה הערבית", וכן שסעיף 2 לחוקת מצרים קובע: "האיסלאם הוא דת המדינה... המקור העיקרי לחוק הוא ההלכה האיסלאמית (השריעה - ב"י)". אם כך, מה פגום בהיותה של ישראל "יהודית ודמוקרטית"? נאמר לי שהסבר יגיע. עברו יותר משנתיים. אני עדיין ממתין.
נחזור לאירופה. חוקי ההגירה שהתקבלו מאז שנת 2001 מעידים על כיוון ברור: החמרת ההגבלות על הגירה. כשאין העדפה על בסיס לאומי או אתני יש מגבלות על בסיס כלכלי ותרבותי (דנמרק, הולנד, צרפת, אנגליה). בגרמניה ובהולנד הונהגו מבחני כניסה שמטרתם הידועה, גם אם לא מוצהרת, היא למנוע הגירת מוסלמים, בעיקר באמצעות נישואים כפויים.
גם "ועדת ונציה", ועדת משפטנים שפועלת מטעם מועצת אירופה כדי לדון בקונפליקטים מסוג זה, הכירה בקשר שבין מדינה בעלת רוב אתני לקבוצות מיעוט מאותו מוצא אתני במדינות אחרות, ובכלל זה בזכות המדינה (Kin State) להעניק זכויות מסוימות, כולל הגירה, לאזרחי חוץ בני אותו מוצא אתני.
יש לפתרון הזה כל מיני שמות. אש"ף של פעם קרא לזה "מדינה חילונית". אצלנו יש מי שקורא לזה "מדינת כל אזרחיה". במסמכים החדשים קוראים לזה "מדינה דו-לשונית" או "רב-תרבותית". תודה, אנחנו לא קונים. המלחמות בין בני קבוצות אתניות שונות בסודן, מדינה שבה יש רוב מוסלמי ברור, הניבו מיליוני הרוגים. מלחמות האזרחים בלבנון בשלושת העשורים האחרונים, על רקע דתי ואתני, הניבו 130 אלף הרוגים. השנאה התהומית בין שיעים לסונים שפרצה בעיראק כבר גרמה למאות אלפי הרוגים. הם מצטרפים למספר גדול בהרבה של נרצחים, בעיקר שיעים וכורדים, שלא היו חביבים על המיעוט הסוני שהיה בשלטון.
אם מה שהמוסלמים הערבים מציעים לבני קבוצות אתניות אחרות הוא בעיקר טבח ללא הפסקה, אז אנא מכם, אל תמכרו לנו את הלהיט החדש שלכם: "דמוקרטיה הסדרית". באזור שלנו זה לא עובד. דמוקרטיה הסדרית טובה לבלגיה או לשווייץ. שם אין הבדלים עמוקים בין הקבוצות השונות. במזרח התיכון, לעומת זאת, מוסלמים ערבים טובחים מוסלמים לא-ערבים. אנחנו לא רוצים לחשוב מה יקרה ללא-מוסלמים שגם אינם ערבים. כשאין טבח יש דיכוי - כך הקופטים במצרים. כך הנוצרים ברשות הפלשתינית. אלה ואלה מהגרים בהמוניהם. הם אינם מסוגלים לשאת בסבל.
הפתרון הרב-לאומי במצבים של עוינות היסטורית מוביל רק לשפיכות דמים ללא הפסקה. צ'כוסלובקיה התפצלה לשתי מדינות: צ'כיה וסלובקיה. גם המודל שאליו אתם שואפים, מקדוניה, שבו אכן ניתנה זכות וטו למיעוט האלבני-מוסלמי (לפי "הסכם אוריד"), הוא בעיקר כישלון. מאז מומש ההסדר, לאחר המעין-אינתיפאדה של שנת 2001, המתח רק גובר, ולאחרונה יש שם שיתוק שלטוני. אז כן, במקום אחד יש יישום חוקתי ולא מוצלח לדרישת הווטו שלכם, אבל יש הרבה יותר סיבות, חלקן מדממות, לדחות את ההסדר הזה.
כך גם בעניין הרב-תרבותיות. כסיסמה, הרב-תרבותיות מפתה מאוד. אך למעשה מדובר באופציה שאפשרה שני דברים: פריחה של חינוך איסלאמיסטי קיצוני, ולכן גם רדיקליזציה איסלאמית, וכן הנצחה של מודל משפחתי פטריארכלי. הרב-תרבותיות אכן מעניקה אוטונומיה לגברים, אך היא גוזרת עבדות על הנשים. מיותר גם לציין שבחסות הרב-תרבותיות נוצרו בערים רבות באירופה גטאות (Parallel Cities), שהם חממה לעוני, לדיכוי פנימי, לבידול חברתי, לפשע ולהקצנה איסלאמיסטית. כך שאם ערביי ישראל, ובעיקר ערביות ישראל, חפצים וחפצות בשוויון, הם צריכים להתרחק מרב-תרבותיות כמו מאש.
המורשת הערבית היא עתיקה, עמוקה ועשירה. היא תרמה רבות לתרבות העולם. אם רב-תרבותיות היא העמקת הידע על המורשת הערבית והכרת התרבות הערבית על רבדיה - הרי שזה עניין מבורך. אלא שהביטוי העיקרי לרב-תרבותיות הוא פוליטי בעיקרו: הסתגרות בגטאות, רעלות ואיסלאמיזציה, המשך דיכוי האישה.
קנדה מוצגת כמודל לרב-תרבותיות. בין דוברי אנגלית לדוברי צרפתית זה עובד. האם גם בהקשר המוסלמי? לפני שלוש שנים הוכנה הצעת חוק רב-תרבותית, בעידוד הקהילה המוסלמית, לצורך הקמת בתי דין מוסלמיים לענייני משפחה. הרעיון היה שההתדיינות תהיה רק "בהסכמה" של הגבר והאישה. אלא שאז קמה מחאה אדירה של המוסלמיות: לא יקום ולא יהיה, הן זעקו. ה"הסכמה" תהיה בכפייה. דיכוי האישה רק יגדל. הן פתחו במאבק, גייסו פעילות מוסלמיות מכל העולם, והגזרה בוטלה.
כך שיש משהו מוזר בתמיכת "כוחות הקדמה" בנוסחה הכושלת הזאת. זה מוזר יותר שאינטלקטואלים מוסלמים ממשיכים לדקלם אותה. כדאי להם להקשיב למוסלמיות בולטות כמו סיירין אטס ונקלה קלק מגרמניה, עמרה פלדה מצרפת, אירשיד מנג'ד מקנדה ועוד ועוד. המוסלמיות, מתברר, הן המתנגדות הגדולות ביותר לרב-תרבותיות. הן יודעות למה.
אתם דורשים ש"המדינה תכיר באחריותה לעוולות אל-נכבה והכיבוש". להלן הצעה: מדוע שלא יכירו הערבים בכלל, והפלשתינים בפרט, באחריותם לעוולות שהם גרמו לעצמם? הרי הערבים הכריזו מלחמת שמד על המדינה שבקושי קמה, והתוצאה היתה נכבה. 630 אלף פלשתינים נאלצו לצאת. חלקם נמלטו. חלקם גורשו. אחרים נותרו עקורים בתוך ישראל. בשנים שלאחר מכן הגיעו 700 אלף יהודים מארצות ערב. חלקם נמלטו. חלקם גורשו.
באותן שנים קראו לזה חילופי אוכלוסין. זה כלום לעומת אזורים אחרים. שבעה מיליון מוסלמים מפקיסטן להודו. מספר דומה של הינדים עברו מפקיסטן להודו. ויש עוד אינספור דוגמאות (כפי שפורטו במאמרי "והעולם משקר", שפורסם ב-1.10.06).
בכל אומות העולם הפרק ההוא תם ונשלם. אבל רק העולם הערבי, בהחלטה מודעת, בכוונת מכוון, בחר להשאיר את הפליטים כמו פצע פתוח. שיסבלו. העיקר שאפשר יהיה לבוא בטענות לישראל. כך גם ב-1967, כאשר הערבים סירבו להפיק לקחים ויצאו לעוד מלחמת שמד. התוצאה היא "כיבוש". אז איך בדיוק ישראל אחראית?
ומה היה קורה אם היה ניצחון ערבי? נזכיר לכם רק מה אמר מזכיר הליגה הערבית - הוא ולא אחר - עם היציאה למלחמה ב-1948 "מלחמה זו תהיה מלחמת השמד, ועל הטבח שייערך עוד יסופר כעל מסעי המונגולים והצלבנים". והמופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, הוסיף משלו: "אני מכריז על מלחמת קודש, אחיי המוסלמים! טבחו ביהודים! הרגו את כולם!". אז סליחה שניצחנו. פשוט, האופציה היתה הרבה יותר גרועה. ולא, לא מדובר רק בהיסטוריה. מדובר בימים הללו. מדובר בטבח שמבצעים ערבים ומוסלמים בערבים ובמוסלמים. טבח של מיליונים, שאין לו שום קשר עם ישראל ועם הציונות (הפירוט מצוי במאמרי "והעולם שותק" שפורסם ב-5.1.07).
ובכלל, על רקע העובדה שמיליוני מוסלמים נרצחו ונרצחים על ידי מוסלמים, ומיליונים רבים אחרים הפכו לפליטים, הרי שה"נכבה" שלכם היא אכן אסון, אבל נסו רק לחשוב מה היה קורה לכם אם האויב לא היה יהודים, אלא מוסלמים. מצמרר, לא?
בקרב הרוב היהודי יש נציגות מכובדת של "כוחות הקדמה". מדובר באנטי-ציונים אדוקים. לפעמים יותר מכם. והם ממריצים אתכם לאחוז בסרבנות. אצלנו הם גידול פרא של הדמוקרטיה והאקדמיה. הם מסייעים לפנטזיה שלכם על זכות שיבה ומדינה דו-לאומית ועוד הבלים. הם רק מנציחים את הסבל שלכם. ואם תחשבו קצת יותר, תבינו שהם גזענים-אוריינטליסטים.
מבחינתם, לערבים מותר מה שלאחרים אסור. מותר לערבים להרוג זה את זה; והם מעודדים אתכם להתעקש על זכות שיבה בנוסח שאין לאף קבוצה לאומית אחרת; ואין להם אומץ לומר לכם משהו על דיכוי האישה. הם חושבים שאתם "אחרים". כלומר נחותים. וכי אינכם שמים לב שכל דרישה, אבל ממש כל דרישה, שאתם מעלים זוכה לתמיכה שלהם? הם מתייחסים אליכם כמו אל הילדים המפגרים של העולם, ואתם מתלהבים. השתגעתם?
ערביי ישראל, צריך לומר, הם קהילה של אוהבים. אין עוד קהילה מוסלמית בעולם שלמרות טענותיה הפומביות (הצודקות והמופרכות) דבקה כל כך במדינתה. זו דבקות שבאה לידי ביטוי כפול. ראשית, זה המיעוט הלאומי היחידישאין לו שאיפות אירידנטיות. מיעוטים לאומיים שואפים, לרוב, לספח את שטחי המיעוט אל מדינת הלאום השכנה. לא כך ערביי ישראל.
ושנית, אחוז ההגירה של ערביי ישראל לארצות אחרות הוא מהנמוכים בעולם. סקרים בקרב ארצות ערביות מצביעים על אחוזים ניכרים של רצון להגירה - נטייה שאינה בת-מימוש, הן בגין אופי המשטרים והן בגין הגבלות הגירה מצד מדינות המערב. לערביי ישראל אין בעיה דומה. השלטון הישראלי אינו מונע מהם לעזוב, ואפשרויות הגירה רבות פתוחות בפניהם. ולמרות זאת, הם נשארים כאן.
זו לא רק נאמנות של ערבים לאדמתם. הרי מיליוני ערבים עזבו את מדינותיהם, ורבים יותר היו רוצים לעזוב. ודווקא ערביי ישראל, שיכולים לעזוב, נשארים כאן. הם יודעים היטב שספק אם יש מקום בעולם שבו מצבם יהיה טוב יותר. הם מצביעים ברגליים. הם מאשרים את הנתונים שהוצגו לעיל. זו תעודת כבוד למדינת ישראל.
מדינת ישראל רחוקה משלמות. נעשו טעויות קשות, מרגיזות ומכאיבות מצד הרוב היהודי, שרק הגדילו את הנזק ואת הסבל לשני העמים. הביקורת, פעמים רבות, מוצדקת. אלא שכאשר הביקורת איננה לשם מניעת אפליה ועיוותים, אלא למען פגיעה באתוס הלאומי של הרוב - גם הדרישה המוצדקת לשוויון נפגעת.
במסורת האשליות של "כוחות הקדמה" אינכם עוסקים בביקורת בונה אלא בדמוניזציה ובדה-לגיטימציה של ישראל. חבל. שוויון הוא מטרה ראויה. אלא שכדי להיאבק בחוסר שוויון יש להתבונן במציאות. אין צורך לשגות באשליות. שהרי אם הדרישות שלכם היו מתקבלות, היה מצב כל אזרחי ישראל, ערבים ויהודים, מתחיל להידרדר. היינו משתלבים באזור במובנים הכי שליליים של ההשתלבות.
מה הפתרון? יש במסמכים השונים שפרסמתם גם רעיונות שראויים לא רק לדיון, אלא גם לאימוץ. אלא שהיסודות המתריסים, כמו אי הכרה בזכות היהודים להגדרה עצמית, כמו הדרישה לזכות וטו, כמו התנערות מכל אחריות עצמית והאשמה מוחלטת של ישראל - מקשים על ההתקדמות. הם יוצרים את הרושם שיותר משמדובר במאבק למען זכויות (הערבים), מדובר במאבק למען שלילת זכויות (היהודים). הניסוח ליברלי, אך המנגינה שייכת לחסידי חיסול הישות הציונית. אז אל תתפלאו אם רוב יהודי מוחלט כלל לא ירצה לקיים דיון.
מה שעצוב הוא שמכיוון שהמסמכים הללו הם המשך לקו של אי הכרה, הם רק יגדילו את הסבל הפלשתיני. זה לא משמח. שגשוג הערבים הפלשתינים, בשני צדי הקו הירוק, הוא לא רק עניין אנושי. הוא גם אינטרס לאומי. אנחנו רוצים שכנים פלשתינים שמשקיעים בפיתוח וברווחה, ולא בהסתה ובאמצעי לחימה.
לכן ההסדר הראוי, לטובת ערבים ויהודים, הוא פשוט: שתי מדינות לשני עמים. עם פלשתיני ועם יהודי. לכל עם זכות לנקוט אמצעים סבירים כדי לקיים את האתוס הלאומי שלו. יש לכך גם היבטים דמוגרפיים: שיבה פלשתינית לפלשתין ושיבה יהודית לישראל. אזרחי המיעוט הערבי בישראל יהיו זכאים לזכויות אזרחיות, קהילתיות ותרבותיות, חלקן לפי ההצעות שהעליתם.
לשם כך יש צורך לצאת מהביצה של הונאה עצמית. בעולם הערבי והמוסלמי יש יותר מניצנים להתפכחות הזאת. כאשר היא זו שתנצח, גם בקרב ערביי ישראל, והלוואי שזה יקרה במהרה בימינו, זו תהיה התחלה של שותפות חדשה. אינשאללה.
מקורות מידע נוספים המספקים נתונים בנושא:
- דוח האיחוד האירופי על מצב המוסלמים באירופה
- מפה אינטראקטיבית על המוסלמים ברחבי אירופה
- נתונים על הינדים לעומת מוסלמים בבריטניה
- עוד נתונים דמוגרפיים על המוסלמים בבריטניה
- עוד נתונים דמוגרפיים על המוסלמים בבריטניה
- עוד נתונים דמוגרפיים על המוסלמים בבריטניה
- נתונים דמוגרפיים על מוסלמים בגרמניה
- נתונים שונים על ערביי ישראל
- נתונים השוואתיים שאספה עמותת "סיכוי"
- הדוח האחרון של סיכוי "מדד השוויון"
- נתונים בנושא תמותת תינוקות ובריאות
- נתונים על מוסלמים בארצות הברית
- סקר מקיף על מוסלמים בארה"ב
נא להמתין לטעינת התגובות
