מסע הרצח בליל הסדר
מבצעי הפיגוע במלון פארק בנתניה לפני חמש שנים משחזרים: מגיוס המחבל ועד לרגע הפעלת חגורת הנפץ. כך תוכנן הפיגוע הקטלני בתולדות המדינה
"ואז החלה ההמתנה מורטת העצבים. חיכינו לשמוע על הפיגוע. בערב הלכתי למסגד שלנו בטול-כרם. התפללנו תפילת ערבית במסגד, ומאוחר יותר, בערך בסביבות השעה שבע בערב, החלו האנשים מסביב לדבר על כך שהיה פיגוע בנתניה. ברגע ששמעתי שהפעולה בוצעה, נרגעתי. כל המתח שהצטבר אצלי התפרק.
"עכשיו הרשיתי לעצמי לנוח, משום שידעתי שהפעולה שלמענה עבדנו קשה כל כך מומשה. אחר כך האזנתי לדיווחים של גלי צה"ל שמסרו כי בפעולה נהרגו הרבה אנשים. לאט לאט נמסרו המספרים והם החלו לעלות: 10 ,9 ,8 ,2 ,1. כשהגיעו למספר 20, צעקתי. אחר כך עוד עלה המספר. לא האמנתי שככה ייצא לנו. רצינו פעולה חזקה, אולי 10-15 אנשים".
כך, חיוך קטן מרוח על פניו, תיאר באוזניי מעמר שחרורי בתאו שבאחד מבתי הכלא השמורים בארץ את ההכנות שעשו הוא וחבריו לקראת הטבח במלון פארק בנתניה בערב חג הפסח 2002. 30 ישראלים נרצחו בפיגוע הקטלני ביותר בתולדות המדינה, ולמעלה מ-150 נפצעו, בזמן שחגגו יחד את ליל הסדר בחדר האוכל של המלון.
שחרורי, בן 28 מטול-כרם, הוא אחד מחמישה חברי רשת הטרור שהיתה אחראית לפיגוע ושנותרו בחיים. במשך שבועות ארוכים ניהלתי עימם שיחות בבתי כלא שונים ברחבי הארץ, בניסיון ללמוד מפיהם על אופן התנהלות רשת החמאס שתכננה וביצעה שורה של פיגועי התאבדות. סיפוריהם מייצגים במידה רבה עשרות רשתות דומות שפעלו במהלך אינתיפאדת אל-אקצה ומאפשרים הצצה אינטימית אל לב המאפליה של טרור המתאבדים הפלשתיני.
רשת הטרור שהיתה אחראית לפיגוע במלון פארק התארגנה סביב עבאס אל-סייד, שהיה המנהיג והדמות הדומיננטית בה. אל-סייד, בן 41 מטול-כרם, אב לשני ילדים קטנים, בוגר תואר ראשון מאוניברסיטה בירדן ותואר שני בהנדסה רפואית מאוניברסיטה אמריקנית, הוא מעין שילוב של חנאן עשראווי ואבו-ג'יהאד. הוא גבוה, רהוט דיבור ומקפיד מאוד על הופעתו החיצונית ועל בלוריתו המטופחת. פקודיו ראו בו מנהיג כריזמטי ומורה דרך והעריצו אותו.
אל-סייד הוא תועמלן מוכשר ופוליטיקאי משופשף. חלק ניכר מהשיחות עימו, גם האישיות ביותר, הקדיש להפצת תעמולת החמאס. הוא הקפיד בקנאות להיצמד אך ורק למיוחס לו בכתב האישום שבגינו נידון ל-35 מאסרי עולם. זאת אף על פי שלטענתו הושג כתב האישום באמצעים לא כשרים ולא חוקיים, והוא מנהל מערכה משפטית לערעור על תקפותו. בעשרות השעות שבהן ביליתי במחיצתו של אל-סייד נסדק רק במעט מעטה התעמולה האינטנסיבי שעטה על עצמו, בעיקר כאשר דיבר על ילדיו ועל משפחתו.
אל-סייד היה דמות מוכרת היטב בטול-כרם. הוא שימש כדובר הפוליטי הרשמי של החמאס בעיר ועמד בקשר עם התקשורת המקומית והבינלאומית שסיקרה
החבורה כללה את עאמר חודיירי, סטודנט ללימודי דת, נהאד אבו-קישאק, סטודנט ללימודי תרבות, ומעמר שחרורי, סטודנט לחינוך גופני, כולם בני אותה שכבת גיל ובשנת לימודיהם הראשונה. הם שימשו מאוחר יותר כבסיס לרשת הטרור שעליה פיקד עבאס אל-סייד. הקשר שלהם עימו החל כאשר שימשו כשומרי ראשו. הם קיבלו את התפקיד לאחר שפנו מיוזמתם להנהגת החמאס והציעו לשמור עליו מחשש שיחוסל על ידי ישראל.
חודיירי שימש כאיש הקשר והתיאום בין החוליה לבין מושא האבטחה, ונהנה משום כך ממעמד בכורה. אבו-קישאק, שהיה בעל תעודת זהות כחולה בזכות אמו ילידת לוד, נכנס לישראל ויצא ממנה ללא בעיה, ושימש לצד תפקידו כשומר ראש גם כאוסף מידע מודיעיני בישראל וכנהג שמסיע מחבלים מתאבדים. שחרורי השלים את חבורת שומרי הראש.
עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בסוף ספטמבר 2000, התנהלו מרבית התקריות האלימות בין אנשי הפת"ח לבין צה"ל. באופן הדרגתי הצטרפו לעימות גם אנשי הג'יהאד האיסלאמי והחמאס. פיגועי ההתאבדות החלו לאחר מספר חודשים כקילוח דק ובהמשך הפכו לנחשול אדיר וקטלני.
בסוף שנת 2000 ובראשית 2001 בוצעו מספר פיגועי התאבדות שגרמו בעיקר לפצועים ולנפגעי חרדה. פיגוע ההתאבדות הראשון מאז תחילת העימות שגרם להרוגים ישראלים בוצע על ידי החמאס רק בחודש מרס 2001. האיש שהיה אחראי לו הוא פואז בדראן, אזרח ירדני בן 27, ששימש כמורה בבית ספר דתי בטול-כרם. בדראן פנה לאל-סייד וביקש לקחת חלק בפעילותו הצבאית של החמאס. אל-סייד דחה אותו, הן משום ריבוי הפניות אליו והן משום שנמנע מלחשוף את כובעו המבצעי בפני הציבור.
בדראן, שעבר בירדן קורס מזורז בהכנת מטעני נפץ בהדרכתו של פעיל טרור צ'צ'ני, החליט לעשות מעשה. הוא הכין בעצמו מטען חבלה רב עוצמה ובמקביל גייס מחבל מתאבד.
המתאבד שנבחר על ידו לצורך המשימה היה אחמד עליאן, בן 23, תושב מחנה הפליטים נור אל-שמס, שהיה אחד מתלמידיו. בדראן מצא אותו מתאים למשימה בשל אדיקותו הרבה, ועליאן אכן לא אכזב. ב-4 במרס 2001 פוצץ עצמו עליאן ליד אוטובוס ברחוב הומה אדם בנתניה וגרם למותם של שלושה ישראלים ולפציעתם של 53.
בעקבות הצלחת הפיגוע בנתניה פנה בדראן פעם נוספת לעבאס אל-סייד, הודה בפניו כי הוא אחראי לביצוע הפיגוע וביקש ממנו ליטול אחריות בשם החמאס. אל-סייד, שהתרשם מיכולותיו ומרצינותו של בדראן, נענה לבקשתו. הוא גם גייס את בדראן לשורות עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של החמאס, ושיבץ אותו כמומחה החנ"מ (חומר נפץ מרסק) של הארגון. בדראן התבקש על ידו להנחיל את הידע הייחודי לפעילים נוספים במטרה ליצור קאדר של מומחי חבלה.
אל-סייד, בכובעו כדובר החמאס בטול-כרם, פרסם בעקבות הפיגוע הראשון בנתניה כרוז שבו הודיע כי ארגונו יבצע בקרוב עשרה פיגועי התאבדות. ההודעה נועדה להטיל אימה על אזרחי ישראל וכן לאתגר את חוליות החמאס האחרות ולעורר ביניהן תחרות. "זה דבר חיובי לעורר תחרות כזו גם בין הארגונים וגם בתוך הארגון עצמו", אמר לי אל-סייד. הוא ציין בגאווה בלתי מוסתרת כי בתוך שלושה חודשים עמד הארגון בהתחייבותו. הטבח בדולפינריום, שבוצע על ידי סעיד חוטרי ב-1 ביוני 2001 ושנרצחו בו 22 צעירים שיצאו לבלות בליל שבת, השלים את מכסת עשרת הפיגועים.
פיגוע רצחני נוסף שבוצע על ידי החבורה, בהנהגתו של אל-סייד ובפיקוחו של בדראן, התרחש ב-18 במאי 2001. מחמוד מרמש, בן 21 מטול-כרם, התפוצץ בפתח קניון השרון בנתניה וגרם למותם של חמישה ישראלים ולפציעתם של 85. פיגועים אלה הובילו בסופו של דבר לחיסולו של פואז בדראן ביולי 2001.
בעקבות פעולות הנגד של ישראל החליט עבאס אל-סייד להאיץ את הוצאתו לפועל של פיגוע נקמה גדול. הוא אף פעל להשגת רעל מסוג ציאניד כדי להגביר את האפקט של הפיגוע, אך לדברי אחד המרואיינים הדבר לא אושר על ידי הנהגת הארגון. כדי לזרז את ביצוע הפעולה הוא הורה לנהאד אבו-קישאק לחזור משכם לטול-כרם, לאחר שהושאל לרשת טרור אחרת שפעלה בשכם בהנהגת מהנד טאהר.
השאלתו של אבו-קישאק, שהיתה לו גישה חופשית לישראל, נועדה לסייע לחוליית שכם לבצע פיגוע התאבדות בתוך הקו הירוק. אבו-קישאק אכן מילא את ייעודו. בתקופת השאלתו הוא היה שותף פעיל בהובלת מחבל מתאבד לתחנה המרכזית בכפר-סבא. הפעולה התבססה על מודיעין שאסף אבו-קישאק במשך חמישה ימים רצופים ושבסיומם קבע את מועד הפעולה לשעות הבוקר של יום ראשון.
"גיליתי כי יום ראשון הוא היום המתאים ביותר לגרום להרבה נפגעים בשל ריבוי הנוסעים וכי דפוס הפעולה המתאים הוא שימוש במחשב עמוס בחומרי נפץ שיסייע להיטמעותו בסביבה", מספר אבו-קישאק. הוא גם הוביל לתחנה המרכזית את המתאבד עמאד זביידי, תלמיד תיכון בן 18 משכם, וליווה אותו עד סמוך מאוד לפיצוץ. בפיגוע נהרג אזרח ישראלי אחד ונפצעו 45. בפעולה זו היה מעורב גם עלי חודיירי, אחיו של עאמר, שהשתייך לחוליית שכם.
עם חזרתו לחוליית טול-כרם במצוות אל-סייד נשלח אבו-קישאק בדחיפות לאסוף מידע על מקום הפעולה הבא. לאור ממצאיו והמלצותיו הוחלט כי הפעם ישוגרו שני מתאבדים כדי להגביר את עוצמת הפיגוע. על פי התוכנית, אחד המחבלים היה אמור להתפוצץ בתחנת אוטובוס סמוך לשער הכניסה של אוניברסיטת בר-אילן, והשני-בבניין משרדים בנתניה. אבו-קישאק היה אמור להסיע את שני המתאבדים ליעדם, כפי שעשה בהצלחה בפיגוע בכפר-סבא. אבל בכך לא הסתיים תפקידו. אל-סייד הורה לעאמר חודיירי, קצין הקישור בינו לבין החוליה, להורות לאבו-קישאק ולמעמר שחרורי למצוא בדחיפות שני מתאבדים.
נהאד אבו-קישאק, כמו חבריו לחוליה, נהג להתפלל במסגד המקומי בטול-כרם. באופן טבעי חיפש את המועמד שלו במסגד. "במהלך התפילה התבוננתי במתפללים", סיפר, "ופתאום נחה עיני על חברי לכיתה עבד אל-באסט עודה. איך שהסתכלתי עליו הבנתי שהוא המועמד המתאים".
כיצד ניתן לדעת מי מתאים ומי לא?
"אם תיכנס למקום ותראה מאה בחורים, אתה תדע מי מתאים. הוא היה בחור דתי חזק. מתפלל כל הזמן, בעיקר אחרי שהצטרף לריג'אל אל-דעווה (האנשים העוסקים בהפצת הדת וקירוב הלבבות לאיסלאם-י"ש) ולטובתם עזב את עיסוקי החולין הקודמים שבהם היה מעורב".
בשלב הראשון דחה אל-סייד את הצעתו של אבו-קישאק לגייס את עודה, משום שהוא וחודיירי חשבו ש"הוא לא רציני ולא יסכים לצאת לפעולה כי יש לו עבודה וכסף ובכלל הוא עבד בישראל". אבל הלחץ למצוא מתאבד בדחיפות גבר, והם קיבלו את התחייבותו של אבו-קישאק כי מדובר בבחירה נכונה.
על תהליך הגיוס סיפר אבו-קישאק: "פניתי אליו בסוף התפילה ואמרתי לו שיש לי עניין פרטי וחשוב שאני צריך לדבר איתו עליו. עודה נענה ברצון והזמין אותי לביתו, שם אמרתי לו: 'אני פותח את העניין בפניך. אם אתה מסכים, טוב. אם אתה לא מסכים, גם טוב ותשכח את ההצעה. אנחנו מחפשים מישהו לביצוע פעולת התאבדות וחשבתי עליך'. לא הייתי צריך להסביר לו כלום. הוא הבין מיד ואף אמר לי כי חשב שזה מה שאני מתכוון לומר לו כשביקשתי לפגוש אותו בארבע עיניים".
עודה ביקש זמן לחשוב ולבצע איסתיחארה (תפילה שבה המאמין מבקש לקבל חיזוק מבוראו על עניין לגביו הוא מתלבט-י"ש). אבו-קישאק הסכים להמתין מספר ימים, אך הבהיר לו את דחיפות העניין. "בתוך מספר שעות, קצת אחרי חצות, התקשר אליי עודה ונפגשנו שוב. הוא אמר לי כי החליט לבצע את המשימה, אך ביקש זמן נוסף כדי לסדר את עניין אירוסיו הקרבים ועניינים משפחתיים שהיו לו עם אביו".
במקביל גייס מעמר שחרורי מתאבד נוסף בשם נדאל קלאק, סטודנט ללימודי שריעה שלמד איתו באוניברסיטה. "אמרתי לו שאני רוצה לדבר איתו על משהו. הלכנו ברחוב ואמרתי לו:'אנחנו רוצים לעשות פיגוע התאבדות, ככה אשכרה, אתה רוצה?'. הוא אמר לי: 'אני רוצה לעשות עם נשק'. אמרתי לו: 'רוצים עם חגורת נפץ'. הוא ביקש זמן לחשוב. עשה איסתיחארה והסכים. ביקשתי ממנו שיהיה מוכן בעוד מספר ימים. בינתיים הוא הלך לסגור עניינים באוניברסיטה ובמשפחה".
בבוקר יום הפיגוע, לאחר שגויסו המתאבדים ונשלמו כל ההכנות, נשלח אבו-קישאק לנקודת מישלש שבה היה אמור לקבל את חגורות הנפץ שהוכנו על ידי רשת החמאס בשכם. אבל לכוחות הביטחון הישראליים נודע מראש על מתקפת המתאבדים הצפויה. במסגרת הפעולות שננקטו כדי לסכלה נהרג עאמר חודיירי בירי טיל ממסוק בעת שנסע בטול-כרם. חברו מעמר שחרורי ניצל.
נהאד אבו-קישאק, שהיה בדרכו לקבל את חגורות הנפץ, הוזהר בפלאפון כי התוכנית נחשפה וניסה לשוב על עקבותיו. "הרגשתי משהו חשוד באוויר", סיפר. "היה נדמה לי שיש מסוק שעוקב אחריי. היה שקט מוזר מסביב. מצאתי מחסה זמני במחסום של הרשות הפלשתינית. הסתכלתי מסביב ולא ראיתי כל תנועה, ואז החלטתי להמשיך בדרכי. מיד לאחר שעזבתי את המחסום מצאתי את עצמי מוקף על ידי חיילים רבים. לא יכולתי לעשות כלום. מי שעצר אותי היה מפקד חטיבה, שחזר והזהיר אותי בעבר לבל אסתבך בפעילות טרור משום שאז ייאלץ לעצור אותי. הוא הזכיר לי את זה".
לרוע מזלו, השאיר אבו-קישאק בכיס מכנסיו את צוואתו הכתובה של חברו עבד אל-באסט עודה. כך סוכל פיגוע ההתאבדות הכפול ממש ערב ביצועו. שניים מחברי החוליה - חודיירי שחוסל ואבו-קישאק שנעצר - נוטרלו. אל-סייד, שזהותו כמשלח מתאבדים נחשפה, עודה, שזוהה כמתאבד פוטנציאלי, שחרורי וסייענים נוספים נאלצו לרדת למחתרת, מתוך הנחה שהם מבוקשים על ידי ישראל.
"הרגשתי אבוד", סיפר שחרורי. "לא ידעתי מה לעשות, למי להתקשר. עאמר חודיירי, שקישר ביני לבין הנהגת הארגון, מת. נהאד אבו-קישאק בכלא. הייתי תאב נקמה. חיפשתי מה לעשות לפני שיהרגו אותי. הייתי בקשר עם עלי חודיירי, אחיו של עאמר, ויחד תכננו לנקום, אבל לא היו לנו אמצעים".
באחד הימים, כשהגיע למסגד, פגש שם את עבאס אל-סייד. בתום התפילה פנה אליו אל-סייד ואמר לו כי הוא מגייס אותו לגדודי עז א-דין אל-קסאם. עבאס מסר לשחרורי סכום כסף עבורו ועבור המתאבדים המגויסים עודה וקלאק, והורה להקפיד על חשאיות.
בדצמבר 2001, לאחר ששהה תקופת מה במחתרת, החל עבאס אל-סייד בתכנון גל נוסף של פיגועי התאבדות באמצעות הרשת שנבנתה מחדש. "ההכנות לפיגועים נמשכו באיטיות בשל קשיים לוגיסטיים, כגון מציאת רכב מתאים ונהג שיוכל למלא את מקומו של אבו-קישאק, ובשל הלחץ הביטחוני הישראלי בשטחים", תיאר שחרורי את ההכנות לפיגוע במלון פארק.
"אבל בערב שלפני הפעולה הכל הסתדר לפתע. מצאנו מכונית בעלת לוחיות זיהוי צהובות, מצאנו נהג שמכיר את ישראל היטב, סידרנו לו תעודת זהות שמתאימה למראה שלו ולגיל שלו. בהוראת אל-סייד האצנו את ההכנות בלי שאנחנו יודעים בכלל שמדובר בערב החג החשוב של היהודים (פסח - י"ש). עבורנו, זה היה כמו אות משמים.
"עבאס זימן אותי בשעת לילה מאוחרת לדירת מסתור, הודיע לי שהכול מוכן וציווה עליי להזעיק את עודה ואת נדאל קלאק לקראת הפעולה. קלאק הודיע לי שהוא חולה ולא יוכל להגיע. עודה הסכים מיד, בשמחה. בכלל, במשך כל התקופה שבה התחבאנו הוא נדנד לי ותבע ממני לצאת לפעולה מוקדם ככל הניתן, כדי שלא ייתפס לפני כן.
"עודה לחץ עליי לצאת יותר מקלאק. הוא עזב ארוסה כדי להסתשהאד (להקריב עצמו למען הדת - י"ש) והיה לחוץ. הוא רצה ללכת לגן עדן. קלאק פחד קצת, אבל עודה לא פחד. הוא היה דתי חזק. הוא רצה ללכת לעולם אחר. יש אצלנו מי שאוהב למות פי סביל אללה (בדרך האל - י"ש). התוכנית שלנו לבצע פיגוע התאבדות כפול לא צלחה כי קלאק היה חולה וכך נאלצנו להסתפק במתאבד אחד בלבד".
ההכנות בדירת המסתור נמשכו כל הלילה. אל-סייד צילם את עודה כאשר הקריא את הצוואה שכתב עבורו. "בצוואה הקריא עודה כי הוא נוקם את מותם של השאהידים עאמר חודיירי, שייח גמאל מנצור, ג'מאל סלים ופואז בדראן", סיפר שחרורי. "אחר כך גילחתי את עודה כדי שיוכל להסתוות כאישה. הוא היה ג'ינג'י כזה, בהיר עור, ולכן לא היה קשה לשוות לו מראה של אישה. הוא חבש את הפאה הנוכרית. שמתי לו פודרה על הפנים והתחפושת היתה מושלמת".
בשלב כלשהו הצטרף לדירה הנהג פתחי חטיב, בן 48, אב ל-13 ילדים מארבע נשים. הוא מדד את אחת מחגורות הנפץ, פנה לאל-סייד וביקש ממנו ללכת גם הוא להתאבד. "כשהיה נדמה לי שעבאס שוקל זאת, התרגזתי ואמרתי לו שזה לא מתאים. עבאס אמר לו שיאפשר לו להתאבד בפעם הבאה.
"במהלך הלילה נמנמתי קצת. עודה לא ישן כל הלילה. הוא התפלל קצת, אבל בסך הכל התנהג רגיל. בסביבות אחת בצהריים שיגרנו אותם לדרכם, והקשר עם השניים נשמר על ידי מהנד שרם, חבר נוסף שעבד עימנו בחוליה. פתחי חטיב ועבד אל-באסט עודה יצאו מטול-כרם לישראל וחיפשו מטרה ראויה. הם נסעו להרצליה ומשם לתל-אביב, וכך הסתובבו במשך חמש שעות".
שאלתי את פתחי איך התנהג עודה במהלך הנסיעה. "כרגיל. הוא היה רגוע והתפלל ורק חיפש מקום להתפוצץ בו".
לאחר שלא מצאו מקום הומה אדם משום שרוב אזרחי ישראל התכנסו בבתיהם לקראת החג, הציע עודה לנסוע לנתניה, שבה עבד בעבר והכיר היטב את מלונותיה. כששאלתי את אל-סייד מי החליט על יעד הפיגוע, השיב: "זו היתה החלטה דמוקרטית של שניהם".
"ממקום מחבואי", סיפר שחרורי, "צפיתי במהדורות החדשות שהתנהלו במתכונת מיוחדת המיוחדת בשל חומרת האירוע, ובמהדורת חצות כבר הזכירו את השמות של עבאס ושלי כמעורבים בפיגוע. מובן שהתחבאנו במקומות שונים כי ידענו שהצבא הישראלי ייכנס לטול-כרם לחפש אחרינו. בלילה עצרו את בני משפחתי, כולל את אחי מהפת"ח. חקרו אותם, אבל איש לא ידע היכן הסתתרתי. במקביל הרגו את עלי חודיירי בשכם".
"שרידי החבורה שלנו חיפשו לעשות עוד פיגוע נקמה. צלצלתי וקבעתי עם עבאס שנעשה פיגוע התאבדות עם חאלד עארף, מתאבד נוסף שגויס בעבר והמתין לתורו, ועם נדאל קלאק החולה. אבל המצור של כוחות הביטחון הישראליים על טול-כרם התהדק ומנע כל פעולה. הם עשו סגר על המקום שבו הסתתרתי.
"הם הביאו את אמי ואת אחותי וקראו לי להסגיר את עצמי. אני רציתי למות, אבל כשהביאו את אמי ואת אחותי התרגשתי ולא חשבתי לעשות כלום, כי שתיהן היו במקום. התלבטתי. אם אפתח באש אמי ואחותי ייפגעו ויש אנשים נוספים מסביב לבניין שבו הסתתרתי. לא יכולתי לפתוח באש, אבל לא רציתי להיכנע. אמרתי לעצמי שאני אציל אותן. אם אפגע ויהרגו אותי אין בעיה. אם יעצרו אותי או יהרגו אותי אחר כך, אין לזה חשיבות, אבל אם אירה לעבר החיילים וישיבו אש, ימותו הרבה חפים מפשע מהצד שלנו.
"הוקפתי על ידי כוח צבאי גדול, כולל צלפים. לא יכולתי לעשות כלום. המחזה הזה התנהל לעיני כל. היו הרבה כוחות והיתה ממש מלחמה. צעקתי להם: 'אל תהרגו אף אחד, אני מסגיר את עצמי'. חשבתי שאחרי המעצר יהרגו אותי, אבל לא עשיתי חשבון. מה שירצו יעשו, העיקר שלא יהרגו אף אחד. במקום זה בא אליי איש שב"כ (משתמש בכינויו כפי שהכיר אותו - י"ש), לחץ את היד שלי ובירך אותי על שלא גרמתי לשפיכות דמים מיותרת. להפתעתי הוא אף נתן לי נשיקה על הלחי. הוא אמר לי ללכת להיפרד מאמי ומאחותי. האמת היא שהייתי מופתע, אבל אני יודע שזה פוליטיקה", הוא אומר בחיוך.
שאר חברי הקבוצה נעצרו בתוך ימים ספורים, וכך באה אל קצה אחת מרשתות הטרור הקטלניות ביותר שפעלו במהלך האינתיפאדה. חברי הרשת נשפטו לעשרות מעצרי עולם חופפים על חלקם בטבח במלון פארק ועל מעורבותם הישירה בפיגועים נוספים.
יורם שוייצר הוא חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי שליד אוניברסיטת תל-אביב
הכתבה המלאה מפורסמת במוסף שבת של מעריב
נא להמתין לטעינת התגובות
