"המטרה שלנו הייתה לחיות, לחיות, לחיות"
גיבורים בעל כורחם: בלי מפות, בלי קשר ועם הוראה לא לירות נשלח טנק בודד לבינת ג'בל, כדי לחלץ צנחן שנפצע קשה. אחרי החילוץ חדרו שני טילים את הטנק
הם היו טנק בודד, יחיד, ברחוב הראשי של בינת ג'בל, בדרך לחלץ לוחם סיירת צנחנים שנפצע, סמ"ר מורן כהן ז"ל. נוסעים אחורה וקדימה. מחכים. הקשר שלהם נדפק. הם נשארו בלי קשר ובלי מפות, בשטח זר, לא מוכר, תחת אש, בלב התופת הלבנוני.
זה היה בראשית חודש אוגוסט. בינת ג'בל כבר היתה אז סמל. צה"ל שילם שם מחיר כבד בחיי אדם. סרן חנוך דאובה, מפקד פלוגה א' בגדוד 53 של חטיבת השריון 188, סמל איתי בניאל, מפקד טנק בהכשרתו שהיה הטען. סמל ראשון ולדימיר נבוישצ'יקוב, התותחן, וסמל ראשון עמיר פולונסקי, נהג הטנק, היו מרוכזים. הם לא חשבו על הסכנה. גם על הפחד לא.
"יש לו ביצים מפלדה", אמר אחר כך סגן שר הביטחון, אפרים סנה, על דאובה. סנה היה בדיוק בחמ"ל של פיקוד צפון. עם אחרים הוא עקב אחר גורלו של הטנק הבודד ושל אנשי צוותו. יש לו, לסגן השר, עבר קרבי לא מבוטל. הוא כבר היה באנטבה ובחווה הסינית. בכל זאת, הפעם החסיר לבו פעימה.
הפצוע חולץ והועבר למסוק שלקח אותו לישראל. צוות חנוך נשאר בודד בשטח. חלפו עוד כמה שעות עד שהצליחו לחבור לכוח צה"ל. כל הזמן הזה המשיך הצוות לנסוע לבד תחת אש כבדה. ארבעה טילים נגד טנקים נורו לכיוון הטנק שלהם. שניים מהם חדרו אותו. סמל איתי בניאל נפצע קשה. הוא נפגע מרסיסים בצוואר ובראש. דם התיז לכל עבר.
סרן חנוך איבד את השמיעה. הוא נכווה בעיניו ולא יכול היה לראות. עיוור וחירש המשיך לפקד על הטנק. גם התותחן נבוישצ'יקוב נפצע, וסבל בין השאר מכוויות בעיניים. המערכות החשמליות בטנק נפגעו, והטנק, מסוג מרכבה 3, החל לבעור. בכל זאת המשיכו לנסוע קדימה. "לא נבהלתי", אמר דאובה השבוע. "באותו שלב היה רק דבר אחד: לחיות, לחיות, לחיות. כמו חיה, הכול אינסטינקטים. אמרתי לצוות בצריח מהתחלה, כשיצאנו,
עכשיו כל צוות חנוך מועמד לצל"ש חטיבתי. סרן חנוך דאובה עצמו, מפקד הפלוגה והטנק, גם מועמד לקבל את עיטור העוז. אבל חנוך ואנשי הצוות שלו לא מרגישים גיבורים. המושג גבורה כמעט זר להם. אחרי שחזרו לארץ נודע להם שסמל ראשון מורן כהן מת מפצעיו, זמן קצר אחרי שהועלה למסוק בדרך לבית החולים.
מבחינתם, הם אומרים, לא עמדו במשימה. "זו תחושה קשה," אומר איתי בניאל, שנפצע קשה ונמצא עד היום בשיקום. "עשינו מה שיכולנו, אבל בסוף, במבחן התוצאה, מורן לא פה. אז כאילו עשינו הכול סתם". דאובה: "עדיין, אילו ידעתי שיש למורן סיכוי לחיות, אפילו הכי קטן, הייתי חוזר היום שוב על הכול. מחדש. גם במחיר של לשלם את היקר לנו מכול".
הם היו פלוגה מבצעית ותיקה ומנוסה שישבה באזור מכבים, כשפרצה מלחמת לבנון השנייה בקיץ האחרון. דאובה, 27, מפקד הפלוגה, איש קבע שגדל בקיבוץ עין צורים, עשה את כל המסלול הצבאי שלו בשריון. אחד שנושם טנקים. אנשי הצוות שהיו איתו אחר כך בטנק, נעים בתוך קופסת הפלדה בין חיים למוות, הגיעו אליו בתור חיילים צעירים. דאובה לימד אותם כל מה שהם יודעים על טנקים.
המלחמה צברה תאוצה, אבל גדוד 53 עם הפלוגה של דאובה נשאר מאחור. "חשנו תסכול גדול", סיפר השבוע דאובה. "ריחמנו על עצמנו. בסך הכול, מלחמה היא משהו שאתה מתאמן לקראתו כל החיים".
בצבא אומרים שלשריונרים יש ראש קשה. מאפיינת אותם מידה מסוימת של נוקשות, חוסר גמישות, אבל גם עקשנות ויכולת ארגון. בגדוד 53 התחילו להתאמן לקראת המלחמה שהתנהלה רחוק משם.
מדריכים הרצו על טילים נגד טנקים ועל טכניקות ירי. היציאות הביתה צומצמו, ואנשים נשלחו לעבוד על טנקים ברמת הגולן. מתישהו, אמרו שם, יקראו גם להם. בימים הראשונים של אוגוסט כבר עלו לצפון. אזרחי ישראל היו עייפים ממלחמה מתמשכת, הקונצנזוס נגמר, אבל בגדוד 53 היתה אופוריה. "היינו בטוחים שאנחנו הולכים לנצח את נסראללה," אמר השבוע דאובה.
ב-5 באוגוסט בלילה קיבלו את משימתם הראשונה: לחצות את הסלוקי. המשימה בוטלה והוחלפה באחרת כעבור יומיים וחצי. דאובה זוכר את עצמו עומד עם המג"ד באמצע הלילה. עשו נוהל קרב על מכסה המנוע של הטנק. דאובה, עם שישה טנקים מהפלוגה שלו, היה אמור להגיע לנקודה באזור עיינתא-בינת ג'בל, לתפוס שם "מגנן": סוללות חול להגנה מפני ירי פגזים.
"הכניסה פנימה ללבנון היתה סמוך לאור ראשון", סיפר. "בשלב מסוים הגענו לצומת. יכולנו לנסוע בדרך ארוכה ובטוחה, או בדרך קצרה ומסוכנת. בחרנו בקצרה. מיהרנו. פתאום ראיתי כדור זהב ענק עף לכיוון הטנק שלנו. זה היה אר-פי-ג'י ראשון. אחריו עפו פצצה שנייה ושלישית".
צוות חנוך השיב אש, והצליח לפגוע בחוליית חיזבאללה. האדרנלין בדם השתולל. הם הגיעו למגנן, והיו אמורים להעביר שם את היום. ארבעה אנשים בתוך טנק בלי יכולת לצאת החוצה. בקשר הודיע להם המג"ד שהם צריכים לפתוח ציר לכיוון העיירה עיינתא, ולתת חיפוי לכוחות בשטח. הם התחילו במ- שימה כשכבר ירד החושך.
מאותו שלב משימה רדפה משימה. אירוע רדף אירוע. "נגררנו" היה ביטוי שחזרו עליו הרבה כשתיארו השבוע את מה שקרה. כוח חנוך נגרר והתגלגל בהתאם למציאות בשטח, בארץ מלחמה, בתנאים בלתי אפשריים וללא עזרים מתאימים. בכל אותם מקומות שמולידים לבסוף גבורה ותושייה וקור רוח.
ב-8 באוגוסט בבוקר עשו דרכם לנקודה 806, הכינוי שהדביק הצבא לאחת הנקודות בתוך בינת ג'בל, לתת חיפוי לכוח צנחנים שפעל שם. בדרך, בפאתי העיר, מצא עצמו הטנק של דאובה מול טנק המג"ד. המג"ד סימן לדאובה שייגש אליו. למה לא דיבר איתך בקשר, שאלתי את דאובה. הוא לא ידע לענות לי. דאובה חשב שהמג"ד השתגע. בינת ג'בל, מלחמה. הוא לקח את נשקו האישי, קפץ מהטנק ורץ לטנק המג"ד.
"יש למטה חייל פצוע", הסביר מפקד הגדוד. "הצנחנים שואלים מה אנחנו יכולים לעשות". דאובה לא חשב פעמיים. "אני אעשה את זה," אמר והתכוון לחילוץ. "אבל אין לי מפות. אין לי מושג איפה אני נמצא". סוכם שיצטרף לדאובה מפקד פלוגה אחרת, שכבר היה בבינת ג'בל. הוא היה אמור לנווט. אלא שמפקד הפלוגה הזה נקרא למקום אחר, לחלץ טנק שלו שנפגע. שוב נקרא דאובה לטנק המג"ד.
"אמרתי לו: 'נראה לי שהכי חכם שאני אעשה את זה לבד"', סיפר דאובה. "המחשבה היתה שטנק אחד יפתיע את חיזבאללה. אם ייסעו שני טנקים, בטנק השני כבר יצליחו לפגוע. אמרו לנו שהפצוע מחכה, צריך רק לקחת אותו, כמו מזנון של מזון מהיר. עמדנו על הטנק, המג"ד ואני, עישנו סיגריה, הוא נתן לי חיבוק, ואז הלכתי חזרה לטנק שלי".
דאובה עדכן את הצוות שלו במשימה. הוא ביקש מבניאל שיחליף אותו אם ייפגע. אחר כך אמר לעמיר הנהג: "אם קורה משהו, פשוט תיסע, תיקח את הטנק ותמשיך לנסוע". מזל"ט הנחה אותם פנימה לבינת ג'בל, מפני שלא היה להם מושג איפה הם נמצאים ולא היו להם מפות. כיוון שלא ידעו איפה פרוסים כוחותינו, ההחלטה היתה לא לירות. "ירדנו בציר עזים, טרסות", שחזר עמיר נהג הטנק. "ארבעה מטרים כל טרסה. נסענו במקומות הזויים. הייתי בטוח שניתקע".
אחרי תלאות הגיעו לרחובה הראשי של בינת ג'בל. אז התברר להם שהאנטנה נפגעה. לא היה להם קשר לא עם המזל"ט, לא עם מפקד הגדוד שלהם, ולא עם כוח הצנחנים שממנו היו צריכים לקחת את הפצוע. הם הצליחו להרכיב אנטנה חלופית, אבל קלטו בה רק את מפקד הגדוד. מאותו רגע היה מפקד הגדוד מי שקלט את ההוראות מהמזל"ט והעבירן לטנק. טלפון שבור.
45 דקות המתין הצוות לכוח הצנחנים. מחבלים ירו על הטנק בלי הפסקה. כוח הצנחנים התעכב. בדיעבד התברר שבמהלך התנועה עם האלונקה ועליה מורן הפצוע, נהרג לוחם מפלחה"ן הצנחנים, סמל ראשון אורן ליפשיץ ז"ל, מירי כוחותינו. "כשפגשנו את הצנחנים, כבר היה מורן מונשם", תיאר דאובה. "הכנסנו את אורן לטנק, ואחריו פינינו מקום למורן ולדוקטור. אורן שכב בצריח ללא רוח חיים. מורן היה בין הרגליים של הדוקטור, שישב מתחת לתותח. הטנק במצב כזה בעצם לא שווה כלום. הוא לא יכול לירות. זה סתם כמו אוטו".
מה קורה באותו זמן בטנק, אתם מדברים?
בניאל: "אף אחד לא דיבר. היה שקט. אני שאלתי רק את הדוקטור על מורן 'יהיה בסדר'? והוא אמר 'כן, הוא במצב יציב"'. הם עשו את דרכם למנחת. שוב כיוון אותם המג"ד בקשר בעזרת המזל"ט. הם המתינו עשר דקות, עד שהגיע המסוק עם צוות החילוץ. מורן הוכנס למסוק. אורן נשאר בטנק. הכלל אומר שאסור למסוק להיות יותר מדקה על הקרקע. לטנק של חנוך, באותם רגעים, לא היה קשר עם איש. אבל הם הבינו שהם חייבים להעביר לישראל גם את גופתו של סמל ראשון ליפשיץ ז"ל. בתנועת יד סימן דאובה לטייס "חכה". דלת המסוק נפתחה שוב, בפעם השנייה. גם אורן המת עשה דרכו חזרה לארץ. סך הכול היה המסוק על הקרקע ארבע דקות.
מיד כשהמריא ירו עליו אנשי חיזבאללה טיל, שהחטיא אותו ב-20 מטר. באותן שניות, נודע אחר כך לצוות חנוך, נקבע כנראה מותו של מורן. "נשארנו לבד בשטח", סיפר השבוע דאובה. "לא היה אף כוח סביבנו. סגרנו את הטנק, והתחלנו לנסוע. אז פגע בנו הטיל הראשון בצריח. אני נפלתי פנימה. כשקמתי, לא שמעתי כלום. חשבתי שהקשר עם המג"ד, שכבר התחדש, ניזוק שוב. עברו כמה שניות עד שהבנתי שהשמיעה שלי פשוט נפגעה".
בהפרשים של דקות נורו על טנק חנוך ארבעה טילים. שניים פגעו בטנק. מהפגיעה השנייה נפצע בניאל קשה בצוואר, בראש, ביד ובעיניים. חנוך המפקד וולדימיר התותחן נכוו בעיניהם, ולא יכלו לראות. לחנוך גם היו רסיסים בראש וברגליים, וולדימיר נפצע גם ביד וברגל. הכול היה שחור והטנק החל להישרף.
עמיר הנהג היה היחיד שלא נפצע. נהג טנק בעצם לא רואה את החברים שלו. הם רואים רק את גבו. כל הזמן הזה המשיך עמיר לנסוע. הוא לא יכול היה לדבר עם שלושת חבריו לצוות".הייתי בטוח שעמיר מת,"אמר השבוע בניאל, "והטנק ממשיך לנסוע לבד".
עמיר: "אני הייתי בטוח ששלושתם מתו. זכרתי שחנוך אמר לי 'פולונסקי, אם קורה משהו, תיסע ישר, פשוט תיסע'. אמרתי: 'הם מתים, בטוח מתים, אבל הטנק ייסע. קדימה, ממשיכים". חנוך, כשהוא לא שומע ולא רואה, חסם בכף ידו את הדימום מהצוואר של בניאל. בניאל התחיל לאבד דם, והיה ברור שצריך לפנות אותו. אחרי דקות ארוכות בתופת הגיע הטנק לעיקול בכביש, אזור שלא היה חשוף לטילים. עמיר עצר.
חנוך נתן פקודה לצאת החוצה. עמיר חזר לטנק, והביא לכל אחד מהם את הנשק האישי שלו. גם לבניאל הפצוע. טילים כבר לא ירו עליהם בשלב הזה, אבל היה ירי מנשק קל מכל כיוון אפשרי. "אני עדיין לא שמעתי כלום", שחזר חנוך. "ניסיתי להסביר למג"ד בקשר איפה אנחנו".
אחרי דקות של המתנה הגיע טנק החילוץ. הצוות כולו עמד עליו. בניאל בשכיבה, כל השאר בעמידה על הצריח. כמו בתמונות החזרה מהתעלה, צחקו השבוע. השעה אז כבר היתה קרוב לשש בערב. הם עצרו בפאתי בינת ג'בל, בבית שבו היה הרופא של סיירת אגוז מגולני. אחרי שעתיים של טיפול והמתנה החלו במסע לארץ. תחילה ברגל עד למנחת המאולתר, ומשם במסוק לרמב"ם. "הליכה הזויה בבינת ג'בל", סיפר עמיר. "אני היחיד שהיה בריא מהצוות. כל הפצועים הלכו בתחתונים, עם נשק. זה היה מוזר".
במסוק איבד איתי בניאל את ההכרה. הוא החל לפרפר, והיה צריך להנשים אותו. "אנחנו יושבים במסוק, והם, אנשי החילוץ, עובדים על איתי," תיאר דאובה. "נחתנו. אני יצאתי אחרון מהמסוק, שאלתי את הרופא 'יהיה בסדר'? הוא אמר 'כן,הכול תקין.' אני זוכר שהשכיבו אותי על מיטה במיון. הרגשתי כאילו ירד ממני תיק של 200 קילו".
בניאל שב להכרה כעבור יומיים. הוא נותח ונמצא עד היום בשיקום. אחד הרסיסים פגע חמישה מילימטרים מאחת מחוליות עמוד השדרה שלו. הרופאים החליטו שמסוכן מדי להוציא אותו, והוא נשאר שם. גם ולדימיר התותחן ודאובה הוכנסו מיד לחדר ניתוח. הראייה שבה אליהם כעבור זמן מה. גם השמיעה. "כשהתעוררתי, דבר ראשון שאלתי 'מה עם החייל"', תיאר בניאל השבוע. "לא ידעתי שקוראים לו מורן. אמרו לי שמת מפצעיו. זה היה תסכול נוראי".
דאובה: "אני הייתי בטוח שגם איתי עבר לעולם שכולו טוב. קודם כול שאלתי מה איתו. כמה שעות אחר כך הגיעה אליי קצינת הנפגעים של הצנחנים. שאלתי אותה על מורן. היא אמרה 'מורן מת'. הרגשתי פספוס. כל כך הגיע למורן לחיות, וכל כך הרבה אנשים רצו שיחיה". בניאל: "אנחנו היינו מוכנים להקריב את החיים שלנו בשבילו, אבל זה לא עזר".
עמיר, היחיד שיצא ללא פגיעה, הלך לקנות תחתונים וגרביים כי כל הציוד שלו נשאר בטנק, וחזר לצפון, למלחמה, אחרי פחות מיממה. ולדימיר היה בשיקום חודשיים, וחזר לעשרה ימים אחרונים של שירות צבאי עד שהשתחרר. דאובה היה מאושפז שבועיים לפני שחזר לפלוגה, ובניאל לא חזר לשגרה עד היום. המלחמה, הוא אומר, שינתה לו את התוכניות. "את המסלול שתכננתי," הוא אומר, "כבר לא אוכל לעשות".
פלוגה א' בפיקודו של דאובה היתה הפלוגה האחרונה שירדה מלבנון, ביום כיפור האחרון. בימים אלה הם באימון. אחריו שוב יעלו צפונה. עמיר וולדימיר מצוות חנוך סיימו בינתיים את השירות הסדיר שלהם, והשתחררו מצה"ל. עמיר עובד היום כעוזר חשמלאי בקיבוץ שלו, עין חרוד מאוחד. ולדימיר משלים בגרויות. בניאל מקווה לעשות בשנה הבאה שנת שירות, ודאובה מתכנן לצאת בקיץ לחופשה ללא תשלום לשנה.
המלחמה, מסכימים כולם, עשתה להם משהו. "אתה מסתכל על הדברים מזווית שונה", אומר דאובה. "החיים נראים בצבעים חדים יותר. הם אולי יקרים יותר, לא יודע". בניאל: "פתאום אתה מבין את משמעות המשפט הזה 'המציל נפש אחת בישראל, כאילו הציל עולם ומלואו"'.
הצל"ש מבחינתם הוא סמלי. במדינה שבה חזרו היישר משדה הקרב אל תוך ויכוח ציבורי, זו אולי נחמה. "ההרגשה שלי היא שאנשים בישראל רוצים לחיות במציאות לא קיימת, אירופית", אמר דאובה. "מה לעשות שזה לא ככה. הסיפור שלנו אולי לא כזה איי-איי-איי, אבל אולי מעוד סיפורים כאלה אנשים יחליטו לעשות טיפה מעבר. אם זה יעשה משהו למישהו, אם למישהו ייפול האסימון, אז עשינו משהו חשוב".
אחיו הצעיר של דאובה גם הוא קצין בצה"ל, צנחן. כשעשה הטנק שלו את דרכו ברחובות בינת ג'בל, בודד תחת אש, היה האח בחמ"ל בפיקוד צפון. לפי אות הקריאה בקשר זיהה מיד שמדובר באחיו הבכור. הוא ראה ושמע הכול. הירי, הטילים, חיי אחיו תלויים על בלימה. רק כשנחת המסוק ובו דאובה וחבריו לצוות במנחת בית החולים רמב"ם, נשם לרווחה. אז גם התקשר בפעם הראשונה הביתה, להורים. אביהם של האחים דאובה הרים את הטלפון. 'אבא,' אמר לו האח הצנחן, 'רציתי להגיד לך רק שחנוך בסדר גמור. הוא איתנו, בארץ"'.
נא להמתין לטעינת התגובות
