הורס הרהיטים של איקאה
משחקי הציד המדומים מעניקים קורת רוח רבה לחתולים, כי נדמה להם שהם דפקו כרטיס ועשו את היומית שלהם. יעל ישראל משחקת עם אהוביה בתופסת ו"זהירות ג'וק"
זו הצרה, שאנשים רבים מדי לא מקדישים מספיק זמן למשחק עם החתול שלהם, ובסופו של דבר זה מתנקם רק בהם. החתול הופך לפדלאה מדוכאת, וגם האדם חוטף מזה דיכאון. כשאני רואה את עבדה, הפרסי שלי, סרוח על הכורסה עם ארשת "יום כיפור", אני מבינה שהגיעה העת להקפיץ את העניינים. ואם מוטל, ג'ינג'י שאומץ מהגינה (שהוא הרבה יותר אנרגטי מעבדה ודורש משחקים לעתים תכופות), יושב באחת הפוזות המדוכדכות שלו, שנועדו לרמוז לי שאני "מאמי דירסט" מרושעת, אני מבינה שצריך לעשות מעשה.
לחתולים יש תפיסה מהירה. לא צריך ללמד אותם לשחק, כי הם עושים זאת בחפץ לב. מספיק להראות להם פעם אחת, והם ישר תופסים את הפטנט. אבל צריך להתחיל עם זה בעודם גורים, שאז תפיסתם בשיאה. עבדה ומוטל למדו בעודם גורים להביא אלי את הכדור בפה, בדיוק כמו שעושים כלבים. מאז הם בקיאים בטריק המצוין הזה שמקל על תהליך המשחק. משחק נוסף שהם הרוסים עליו הוא "מחבואים". לשם כך אני מייצרת להם מחבואים יש מאין: מכסה כיסא, קופסה או שולחן בשמיכה, ונוצר אחלה מחבוא. כשהחתול אורב לי במחבוא אני צולפת לשם כדורים, והוא יורה אותם בחזרה כמו במטווח. משחק כזה יכול להפוך בקלות ל"משחק המפלצת". כך אני מכנה את המשחק בו החתול שאורב במחבוא שולף יד אימתנית ותופס כל מה שאני מנסה להחדיר פנימה: מקל קטן, כדור, קרטון, או כל חפץ אחר שהוא יכול לתקוע בו את ציפורניו וליהנות מתחושת "הציד".
ישנם חתולים שנהנים מאוד מ"תופסת". אצלי, חתול אחד מכור, בעוד שהשני מתעב את המשחק. אבל שניהם הכי אוהבים את המשחק שאני קוראת לו "זהירות ג'וק!", בו אני מזיזה באיטיות חבל ארוך עד שהוא נעלם מאחורי הדלת. מוטל ועבדה מסתערים על החבל כאילו היה לטאה שצריך להכחיד. כל משחקי הציד המדומים האלה מעניקים קורת רוח רבה לחתולים, כי נדמה להם שהם דפקו כרטיס ועשו את היומית שלהם. גם בחנויות יש היום המון משחקים נהדרים, כגון חכות דיג וכדורים שונים ומשונים. כל מה שצריך לעשות זה לברר אם החתול מוכן לשתף פעולה עם משחק זה או אחר, או לא. מהר מאוד יתברר לך טעמו במשחקים.
ישנם חתולים שנורא אוהבים לנשוך זרועות אנושיות. מאחר ומדובר בתופעה לא הכי נעימה לאדם, שננגס על ידי נמר ביתי ממוזער, רצוי לא לעודד אותה בשלב שהחתול עדיין גור. מי שבכל זאת נכנע לסחטנות החתולית ונותן שיתנו לו ביסים ביד (כמו סמרטוטה כמוני), יכול למנוע את השריטות על ידי כך שיעטוף את הזרוע במגבת או בסוודר.
והכי הכי חשוב: משטח גירוד! זהו פריט גאוני וזול למדי שניתן לקנות בכל חנות חיות, אך חובה להכיר אותו לחתול בעודו גור, כדי שיתרגל לשייף את ציפוריו עליו ולא על הרהיטים. על המשטח להיות גדול מספיק ויציב. כשהחתול מתרגל אליו, הוא לעולם לא ישייף ציפורניים על שום מקום חוץ מהמשטח שלו. ואז אין צורך בפתרונות דרסטיים ואכזריים, כגון גזירה או עקירת ציפורניים.
מניסיון עגום אני מדברת. כאשר הגיע אלי עבדה לפני 13 שנה, עדיין לא היו משטחי גירוד בחנויות. כתוצאה מכך הוא חירבש לי כורסת מעצבים בתוך חצי שנה, ואת המנהג הנלוז הוא ממשיך עד ימינו אנו. זה הספורט שלו: להרוס לי רהיטים מאיקאה. לעומת זאת, למוטל בן ה-8 הבאתי משטח גירוד בעודו גור, והוא לא נוגע לי ברהיטים, אפילו לו בציפורן הקטנה של הרגל. הוא ומתקן גירוד שלו סחבקים גדולים. נסו ותיהנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
