פרשת איוב של חטיבת השריון 188
חייל נחטף, 10 נהרגו בקרב, מג"ד נפטר לאחר אימון. אל"מ משה שטרית, מפקד עוצבת 'ברק', מסביר ערב יום הזיכרון מה מחזיק אותם: 'אין לנו אפשרות אחרת'
בסוף חודש יוני 2006 התרחש התסריט הנוראי ביותר ממנו חושש צה"ל: הקשר טרטר ודווח כי טנק של חטיבת 188 נפגע מהתקפת מחבלים, בחטיבה הדרומית של רצועת עזה. מפקד המחלקה, סגן חנן ברק, וטען הטנק, פבל סלוצקר, נהרגו במקום. גלעד שליט, שם שהפך שגור בכל בית, נחטף בפעולה עליה נטלו אחריות שלושה ארגוני מחבלים. כוחות גדולים של צה"ל נכנסים לרצועה, השגרה הביטחונית משתנה באחת.
גם שיטת הפעולה ברצועת עזה התחדדה בן לילה, ושני גדודי חטיבת 188 לקחו חלק משמעותי במבצע "גשמי קיץ" בתוך הרצועה, שנועד להפעיל לחץ מאסיבי על ארגוני הטרור על מנת להגיב בחומרה על אירוע החטיפה. חיילי עוצבת "ברק" אינם עתידים לראות את הבית בשבועות הקרובים.
כשלושה שבועות לאחר מכן, התרחשה התקפת חיזבאללה על סיור של צה"ל על גדר המערכת בצפון, שהוסיפה למערכות ישראל את מלחמת לבנון השנייה. חיילי המילואים אהוד גולדווסר ואלדד רגב נחטפו. שני גדודים של חטיבת 188 היו ברצועת עזה ושני גדודים נוספים והמפקדה פעלו בחטיבה המרחבית מכבים. החלטת הדרג המדיני וצמרת צה"ל כבר היתה ברורה, והמהלך הקרקעי בדרום לבנון הפך לעובדה מוגמרת. מפקד החטיבה, אל"מ משה שטרית, קיבל פקודה לעלות עם גדודיו צפונה ולהצטרף למאמץ המלחמתי מול חיזבאללה. ב-6 באוגוסט
גדוד "סער" הופקד על הגזרה המערבית, גדוד "סופה" פעל בבינת-ג'בל ובכפר עיינתא, וגדוד "המחץ" פעל בין רכס רמים לסלוקי, תחת אוגדה 162 בפיקודו של תא"ל גיא צור. הגדוד האחרון, "רשף", נותר בעזה להמשיך את המשימה.
החטיבה פעלה במלוא עוצמתה בדרום לבנון, בעוד חברם שליט נמצא בידי שוביו ברצועת עזה. החיילים עדיין לא עתידים לראות את הבית בקרוב, או את גלעד שליט, אבל זה לא היה המקרה האחרון שזעזע את החטיבה.
האירוע הראשון הלם בגדוד "סער". כוחות הגדוד נכנסו לפרוץ צירים באזור הכפרים שיחין ורג'מין, כארבעה ק"מ מגבול ישראל. אחד הטנקים, בפיקודו של מפקד המחלקה סג"מ יואב שניידר, נפגע כתוצאה מירי טילים. שלושת אנשי צוות הטנק נהרגו: איתמר צור הנהג, התותחן אנדריי ברודנר, והטען אלון פינטוך, שנפצע באורח אנוש ונפטר מאוחר יותר. שניידר נפצע באורח קשה, עבר תהליך שיקום ממושך וכיום הוא מדריך בקורס קציני שריון.
האירוע השני פקד את גדוד "המחץ". במהלך פעילות של הגדוד בכפר קנטרה בגזרה המזרחית, פגע טיל של חיזבאללה בדחפור שהתקדם בגזרת רכס רמים. כתוצאה מהפיצוץ נהרג מפעיל הדחפור, יבגני טימופייב, שפילס את הדרך ממטענים ופתח צירי תנועה לכוחות הלוחמים.
בפעם השלישית הגיע השכול לגדוד "סופה". בעוד הגדוד מתקדם מאזור הכפר עיינתא לצפון-מזרח בינת ג'בל, נורה מטח טילים לעבר הכוח ואחד הטנקים נפגע. מפקד הטנק נפצע והכוחות החלו לחלץ אותו. עוז צמח, מפקד הטנק הסמוך, מחליט למרות הסכנה לצאת מהטנק כדי לסייע בחילוץ חבריו. שוב נפתחת אש לעבר הכוח. אחד הטילים פוגע בתחמושת של הטנק, ובמקום אירע פיצוץ גדול. המפקד עוז צמח, המפקד דן ברויר ששימש בפעילות כנהג, הטען ארן לב, וינון ניסן התותחן, נהרגו. צוות שלם הלך.
אחרי המלחמה, המליצו הבכירים להעניק צל"ש לצוותו של צמח, על אומץ הלב והנחישות שהפגינו בחילוץ חבריהם.
מפקד החטיבה, אל"מ משה שטרית, אינו מפסיק להזכיר כי חייל מהחטיבה עדיין נמצא בשבי. "12 חיילים נוספים נפצעו במהלך המלחמה, מרביתם קל מעשן ורסיסים אך רובם החלימו. אין ספק שחטיבה ספגה פגיעות קשות. גלעד שליט עדיין מוחזק בשבי והמצב לא נותן לי מנוח. זה נושא קשה. בראש כל דבר שהחטיבה הזו עושה מזכירים את גלעד שליט. החטיבה מחברת בין הפעילות המבצעית בעזה, לבין הערך של להשיב את גלעד הביתה. זוהי אחוות הלוחמים האמיתית. הכוחות של החטיבה נמצאים ברצועת עזה על פי בקשתם, כדי לשמור על רציפות עד שישוחרר שליט. אני מאוד מקווה שהמו"מ יבשיל עד כדי שחרורו".
אלה ימים קשים עבור מפקד החטיבה, שאיבד מרגע החטיפה עשרה לוחמים. מלבד ניווט סערת הרגשות שמתחוללת בתוכו, עליו לנווט ספינה של לוחמים וללכד אותה, כדי להמשיך במשימות למרות הכאב. מה שמחזיק אותו, בין היתר, היא הגאווה העצומה שהוא חש כלפי הלוחמים עליהם הוא מפקד.
"לוחמי החטיבה הפגינו את כל מה שלמדנו ממורשת הקרב של החטיבה: קור רוח, עוז, אחוות לוחמים", מצהיר אל"מ שיטרית. "יש לא מעט פעולות לשבח שהם ביצעו עם המון גבורה. לדוגמה, חילוץ הלוחמים של חטיבת הצנחנים מבינת ג'בל. טנק אחד נסע לבדו לחלץ פצועים תחת איום טילי נ"ט ביודעין. צוות הטנק הצליח לפנות את הפצועים עד למסוק. זו עבורי השמירה על הערכים - לחלץ את חבריהם לנשק".
אך בעידן השקיפות, ברור לכולם בחטיבה שלא הכל פעל על פי התוכניות ונתגלו פערים, במיוחד בהבנה המקצועית של מפקד החטיבה שלא יכול היה להיות בכל מקום בו-זמנית, מאחר שגדודי החטיבה לא פעלו כיחידה אורגנית אחת. אל"מ שיטרית נאלץ להעביר את שרביט הפיקוד של כל גדוד וגדוד למפקדי הגזרות השונות.
"לי באופן אישי יש תחושה לא טובה שכל החללים שלי לא נהרגו תחת פיקודי בגזרות השונות", הוא חושף. "זו תחושה לא נוחה למפקד. היה כאן פער לא רצוי, בפיקוד עליהם במשימות שלא בצורה מלוכדת. אבל לקחתי חלק בפקודות בנקודות קריטיות, לפחות בתכנון שלהם". אך שטרית ממהר להסתכל הלאה, לתרגל את המסקנות. "אנחנו מיישמים הרבה לקחים ומבצעים הרבה אימונים. אני חושב שהאימונים הללו היו חסרים מאוד בעבר וכיום הם נוסכים ביטחון בלוחמים. רמת הכשירות של חטיבת 188 יכולה לתת גם הרבה ביטחון לעם ישראל".
עוצבת "ברק", חטיבת סדירה משוריינת, היא בעלת פז"מ רב שנים. במלחמת ששת הימים נלחמה בעמק דותן, ובמלחמת יום הכיפורים ספגה אבדות רבות כשלחמה מול הצבא הסורי ברמת הגולן. מורשת הקרב המפורסמת, "כוח צביקה" - מפקד הטנק שנלחם לבדו שעות ארוכות מול הסורים - נמצאת בנבכי המורשת המפוארת של החטיבה. 112 מלוחמי החטיבה נהרגו בקרבות השונים במהלך השנים. החטיבה השתקמה, ובמלחמת שלום הגליל נלחמה במבצע "ליטאני" והשתתפה בכיבוש שדה התעופה. מאז עברו הרבה מים בליטאני, וחטיבה 188 ממלאת חלק גדול בלחימה של צה"ל נגד הטרור הפלשתיני ברצועת עזה ובאיו"ש.
מלחמת לבנון השנייה לא היתה שונה במראות אליהם נחשפו הלוחמים, ואל"מ שטרית התעקש לשמר את מנהיגותו למרות פיזור הגדודים במלחמה. הוא נע מגדוד לגדוד, ביקש לשמוע על הצרכים, ניסה עד כמה שניתן להעניק חוות דעת מקצועית לתוכניות ולתת דגשים. באחד המקרים הוא נכנס לדרום לבנון כדי לראות מקרוב את לוחמיו, בהם הוא רואה ילדים.
"יצאתי על טנק לכפר רג'מין במהלך המלחמה", הוא נזכר. "עליתי על הטנק עם הסמג"ד חגי כדי לראות טנק שנפגע. התחושה במקום היתה קשה. מאותה נקודה היה ניתן לראות את האורות של הגליל המערבי, בימים בהם חיפה היתה חוטפת קטיושות. הסמג"ד הסתכל על האורות הללו ואמר ללוחמים: אנחנו כאן כדי שהאורות הללו ימשיכו לדלוק. האמירה הזו היתה המהות לכל הפעולות שהלוחמים שלי ביצעו במהלך המלחמה. זה סימל עבורי את ההכנות והחינוך, שהוא מורשת בחטיבה 188 לאורך כל שנות הלחימה שלנו בכל הגזרות".
אחת הנקודות הרגישות ביותר בהווייתה של כל יחידה בצה"ל, היא הקשר עם המשפחות השכולות. בחלק מהמקרים עלולה להיווצר אווירה טעונה, בשל תחושה שהיתה נחלת החברה הישראלית ביחס לתוצאות המלחמה והניהול שלה, ובחלק מהמקרים יכולים הצדדים להרעיף חום והאהבה. אחד ההורים השכולים מהמלחמה האחרונה סיפר כי מפקד החטיבה מפגין רגישות לכל בקשה של המשפחות. "כך היה גם כשרצינו ללכת לבקר באזור בו נפל הבן", סיפר האב. "הוא (אל"מ שטרית) לא היסס והצמיד לנו נהג עם רכבו האישי. אנחנו מלאי הערכה כלפי האדם הזה. אנחנו לא רואים שום דבר כמובן מאליו".
כשמפקד החטיבה מתבקש להתייחס לקשר עם המשפחות השכולות, הופך קולו להיות חרישי. "יש לנו קשר רציף עם המשפחות השכולות", הוא מספר. "אנחנו מנסים לתמוך בצניעות ולחבק ברגישות את המשפחות. אנחנו לומדים על הנופלים הרבה מאוד דברים שלא ידענו דרך הקשר עם המשפחות, ולהיפך - גם הם לומדים על בניהם הלוחמים. זה יישמע קלישאה, אבל זו האמת. מי שלוקח בעול הכבד ומחרף את נפשו למען המדינה הם תמיד מלח הארץ, יוצאים מתוך משפחות שעם ישראל התברך וגאה בהן. אנחנו כמפקדים צריכים לדעת תמיד להוקיר את הנופלים".
המלחמה הסתיימה מזמן, אך הצער לא הפסיק להקיש על דלתה של חטיבה 188. לפני כשלושה שבועות נפטר מפקד גדוד "סער", סא"ל אורן סידי, כתוצאה מווירוס קטלני. באופן שאפיין את נחישותו התמידית, תקף אותו הווירוס במהלך אימון של הגדוד, עליו התעקש לפקד למרות שלא חש בטוב בימים שקדמו לו.
המג"ד סידי נחשב לעילוי בחטיבה, שאפילו הרמטכ"ל, רב-אלוף גבי אשכנזי, הכיר באופן אישי במהלך שירותו הצבאי לאחר שבלט בעשייה המבצעית. "מדובר במפקד קפדן שתמיד שאף לשלמות, וערך אחוות הלוחמים תמיד עמד בראש מעייניו", ספד שטרית באותם ימים לפקודו, שהיה דמות נערצת על לוחמיו.
"הסיפור הזה היה טראגי עבורנו", אומר היום שטרית. "זה פגע מאוד בחטיבה. אבל ממנו אנחנו צועדים קדימה. אין לנו ברירה אחרת, החיים חזקים מהכל. גורלה של ארץ ישראל נמצאת בידינו - ולא נקל ראש בכך לרגע. אין לנו אפשרות אחרת".
נא להמתין לטעינת התגובות
