"נתרום למילואים כל עוד יש מה לתרום"
מוישה ומאיר ברוקנטל, תאומים בני 56, סוגרים 32 שנות מילואים שבחלקן שירתו אחד תחת פיקוד השני. יום ההוקרה לחיילי המילואים, כתבה רביעית בסדרה
- נותנים את הנשמה - ערוץ מיוחד ליום המילואים
מוישה ומאיר ברוקנטל, תאומים זהים בני 56 מקיבוץ חפץ-חיים, "נאלצים" לראות אחד את השני גם במילואים, אחרי למעלה מ-32 שנות שירות. האחים אמנם נפרדו כשמוישה הלך לחה"ן (יחידת חיל ההנדסה א.ב) בצנחנים ומאיר לנח"ל המוצנח, אבל בהמשך התאחדו לשירות משותף. שניהם לחמו במלחמת יום הכיפורים. מוישה נפצע בתעלת סואץ ומאוחר יותר בחווה הסינית, ואחרי השיקום הוא העדיף לחזור ליחידה.
כשהתאומים הקצינים סיימו את שירות הקבע בצה"ל, הם המשיכו בתפקידי פיקוד בשירות חטיבת המילואים של הצנחנים, שהיתה עבורם מבחן אופי. מאוחר יותר הם עברו לחטיבת הנגב. מאיר מונה למח"ט, ומוישה, שהיה מג"ד, מונה להיות סמח"ט תחת פיקודו של אחיו התאום, שנולד חצי שעה לפניו.
מאיר מנסה להסביר כיצד היו מתמודדים עם הסיטואציה המוזרה הזו. "נכון שהוויכוחים היו קשים, אבל בסופו של דבר יש דרג ויש...", הוא אומר בחיוך. מוישה נזכר עוד שבמבצע "אביב נעורים" באפריל 73', רגע לפני היציאה למבצע המסובך בביירות ובצידון יחד עם סיירת מטכ"ל, החליט המח"ט דאז עוזי יאירי להשאיר את מאיר בישראל, כי חשש מכך שאחים תאומים ייצאו יחד לפעולה המסוכנת.
במלחמת שלום הגליל הם נלחמו ביחד כתף אל כתף, והקשר האישי שלהם סייע, לטענתם, וחיזק את הפיקוד. "זה ממש לא פוגע במערכת קבלת ההחלטות, להיפך - זה רק תורם", מסביר מוישה, שנוהג לתרום 120 יום מזמנו לשירות מילואים למרות היותו סטודנט, אב לשישה ילדים, ואף ממלא תפקידים במשק הקיבוץ.
מאיר מתרפק על העבר ומסביר כי אז, העשייה היתה בקצב אחר. "היינו עושים לפחות שלושה תרגילים חטיבתיים בשלוש שנים, ותעסוקה מבצעית", הוא אומר. מאיר ומוישה נחשבים היום לקצינים בכירים בפיקוד דרום ומרכז. הם אף נטלו חלק בתחקירים של מלחמת לבנון השנייה ובאימונים בהם יושמו הלקחים.
"אנחנו נתרום למילואים כל עוד יש מה לתרום", מצהיר מאיר. "אני לא מרגיש
לדבריו, יש מה לתקן ביחס של החברה והמדינה לחיילי המילואים. "פעם אדם עם מדים - היתה אליו הערכה בכל מקום", הוא אומר. "במשך השנים זה הפך להיות קשה יותר. המרצה כועס על סטודנט שמאחר ללימודים כי חזר מהמילואים, ולא מנסה להבין כשמבקשים מועדי ב' ו-ג'. יש הידרדרות בנושא הזה. אנשים היום בפירוש אומרים 'אני לא אהיה מג"ד, כי זה יפגע לי בעבודה מאחר וזה ידרוש ממני עוד 30 יום מעבר לזמן שנדרש'".
מעבר לביקורת, למוישה יש גם פתרון שהוא מכנה "שינוי גישה", ומבקש שראש הממשלה או שרים המגיעים למפעל או למקום עבודה, שישאלו כמה מילואימניקים יש שם, כמה ימי מילואים הם מבצעים ואיזה יחס מעניקים להם. "אוטומטית הם מקבלים חשיבות אחרת", מסביר מוישה. "המרצים מקבלים כסף מהמדינה - אין שום סיבה שהם לא יצ'פרו את המילואימניקים".
הוא מספר כי "פעם אחת מאיר חזר מתעסוקה בלבנון, והמרצה אמר לו שהוא ייאלץ לעשות שנת לימודים נוספת כי פספס חומר. הגעתי למקום והפכתי למרצה את השולחן בפרצוף, ובסוף הצלחתי 'לשכנע' שיקבל אותו בחזרה, כי הוא היה שירת באותם ימים כמג"ד במיל' בלבנון".
אין ספק שהשיחות על העבר גורמות לתאומים אושר רב. מאיר, שממלא תפקיד בכיר בפיקוד מרכז כיום בשירות המילואים, סבור כי "צריך להתכונן לגרוע ביותר. צה"ל חזק פותר 90% מהבעיות של העם הזה. האימון הוא אחד המרכיבים החשובים ביותר. נכון שיש ביקורת מצד המילואימניקים, כי אי אפשר להעלים עין ממה שקרה במלחמה האחרונה, אבל אם יקראו להם - הם יעמדו לצד הדגל ב-120 אחוזי גיוס. אבל שלא יקחו אותם כמובן מאליו. צריך לטפח את אוכלוסיית המילואים".
ואילו מוישה קורא גם למפקדים של צה"ל לשנות את הגישה. "לפני המלחמה המסר היה שמילואים זה פאסה", הוא מזכיר. "צריך לשדר לכולם, גם למפקדים הצעירים, שהמילואים הם השלד האמיתי של צה"ל".
נא להמתין לטעינת התגובות
