טעם של סלמונלה
אמנון דנקנר סבור שלבני ניסה לעמוד מול בעלי ההון במינוי מנכ"ל חב' החדשות, אך יודח
קחו לדוגמה את הסיפור של יצחק לבני. הוא מכהן כיו"ר הדירקטוריון של חברת החדשות של הערוץ השני, ובתוקף תפקידו נקלע לדרמה סביב מינוי המנכ"ל החדש של חברת החדשות. שורה ארוכה של מועמדים הציגו עצמם, חלקם ראויים מאוד, אבל ברקע עמדה ההכרה כי המינוי מונח בעצם בכיסו של רפי גינת, מי שהיה עד לא מכבר העורך הראשי של ידיעות אחרונות למשך קדנציה קצרה של שנתיים. ההכרה הזאת נבעה בעיקרה מכך שגינת נדחף בהתלהבות על-ידי שני בעלי הון, שהם חברים אישיים קרובים שלו, מוזי ורטהיים וסמי עופר, שיש להם חלק או השפעה גדולה בשתי החברות הזכייניות של ערוץ ,2 "קשת" ו"רשת."
והנה קרה שיצחק לבני, שקולו חיוני לאישור המינוי, טרף את הקלפים. נטע את רגליו עמוק בקרקע והתעקש שלא למנות את רפי גינת. לבני, שמונה לתפקידו בדירקטוריון כחבר מטעם הציבור, היינו, לאו דווקא כמי שאמור לייצג את רצונותיהם או גחמותיהם של בעלי ההון, אלא את האינטרס הציבורי, לקח את תפקידו ברצינות ונתן ביטוי מובהק לדעתו, כי גינת אינו מועמד טוב לתפקיד החשוב.
לא בכל יום קורה שחבר דירקטוריון מטעם הציבור מתעקש לקחת את העניין ברצינות כל-כך גדולה ומתבצר בעמדתו, למרות כל הלחצים, ונתקע כמסמר בלי ראש כדי לסכל את רצונותיהם של בעלי ההון. מסמר בלי ראש? לא בדיוק, כפי שנוכחנו לדעת השבוע. נורית דאבוש, יו"ר הנהלת הרשות השנייה, מספקת לבעלי ההון את הצבת שבאמצעותה היא מקווה לחלץ את לבני מתפקידו, להשליך אותו, ולסלול את הדרך למינויו של גינת. שלשום היא הודיעה כי בכוונתה לגרום לכך שהקדנציה של לבני, המסתיימת בראשית החודש הבא, לא תוארך. כרגיל במקרים כאלה, וכדי להיראות יפה, היא מצאה לכך נימוקים של הבל, שאינם מצליחים לכסות את האמת: דאבוש נכנעה ללחצים של בעלי ההון ועושי דברם, מנכ"לי הזכייניות, כדי למצוא רוב למינויו של רפי גינת.
זה לא נושא פעוט. חברת החדשות של ערוץ 2 היא מכשיר רב עוצמה, אולי החזק והמשפיע מכל כלי התקשורת במדינה. לזהותו של העומד בראשה חשיבות ציבורית, שאי אפשר להגזים בחשיבותה. יש אינטרס ציבורי גדול שזהותו של המנכ"ל תהיה מתקבלת על הדעת מבחינת היקף האישיות שלו, רוחב היריעה של הידע, ההבנה והחושים שלו בנושאים מגוונים של חיינו, וגם מבחינת התכונות הרצויות בתחום היושרה והעצמאות.
והנה, למרבה הצער, אך לא למרבה ההפתעה, המאבק הזה בו ניסו לכופף את זרועו של לבני, זכה למעט מדי הדים, גם בתקשורת וגם במוסדות הפוליטיים, והדיון הציבורי בו היה דל מדי. אין כאן הפתעה, משום שיש רבים שניחשו מראש כי רצונם של בעלי ההון יתגשם, ועשו לעצמם חשבון שלא כדאי להסתכסך איתם. בוודאי שלא עם מי שעוד מעט יקבל לידיו את המכשיר רב העוצמה של חברת החדשות. רק חברת כנסת אמיצה אחת, שלי יחימוביץ,' הצטרפה למאבק לטובת לבני.
למאבק יכול היה להיות סיכוי, אילו יו"ר הרשות השנייה, נורית דאבוש,
הנה לקח שאפשר להפיק: בתפקידים ציבוריים כאלה יש הבדל ניכר בין אדם כלבני, שכבר אין לו למה לשאוף בגילו ובמעמדו, ושיכול להרשות לעצמו להתעקש ולא לוותר, לבין אישה כדאבוש, צעירה, מרפקנית ובעלת אמביציות מרקיעות שחקים. לבני ייצא מן המאבק כשהוא נקי, עקרוני, ראוי להערכה, אף אם יובס ככל הנראה. דאבוש תצא מנצחת, משביעת רצונם של בעלי ההון. אנשים חשובים ומשפיעים יהיו חייבים לה טובה גדולה.
הבחורה שהגיעה לרשות השנייה מתפקיד זוטר של דוברת האגודה למען החייל, תתקדם הלאה בחיים ולבני יטייל על שפת הים ויקרא ספרים. והאינטרס הציבורי? מה יהיה עליו? לעזאזל איתו ולמי הוא מזיז בכלל? או בלשונו של העתיד להתמנות לתפקיד: תחי הקומבינה, גם אם יש לה טעם של סלמונלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
