יהונתן, סע הביתה
שעה וחצי של טיסה מבוסטון לניו יורק יכולה להפוך גם נוסע רגוע לפליט עצבני
אם מטרת הטרור האיסאלמי היתה להגביל ולהקשות על חופש התנועה של הדתות האחרות והכופרים, הם ניצחו ואנחנו שוב הפסדנו. אם אפשר היה לקחת טקסי לבוסטון, שממילא אני טס אליה רק כדי לחבק את נטשה שלי, הייתי עושה את זה בשמחה, אבל בגלל האוקיינוס האטלנטי הזה אני שוב ושוב טס בתוך האימפריה, ובכל פעם קורה לי איזה אסון קטן, בגלל הפאני?קה האמריקנית, וספר החוקים המסובך שלה, שכל מה שאנושי זר לו לחלוטין.
אחרי ששוב חלצתי נעליים - כל עמדת ביטחון בשדה תעופה אמריקני היא מסגד מוסלמי קטן - ומסרתי את המצית הקטנה החד פעמית לשוטר הענק והרב פעמי, עלינו באיחור של שעה וחצי על מטוס קטן של חברת דלתא. חלפה שעה נוספת של המתנה בתוך המטוס. בעוד שעתיים עלי להתייצב בג'יי.אף.קיי בניו יורק כדי לתפוס את אל על ולחזור לבסיס, והמטוס המזדיין הזה לא זז ואיש לא אומר לנו מה קורה.
אחרי שעה וחצי, דיילת מכוערת סופרת את הנוסעים ומודיעה שלצערה יש כאן טעות: במקום 27 נוסעים היא ספרה 28 נוסעים. במקרים כאלה אני ישר מרגיש אשם. אין ספק שאני הוא הנוסע ה-28 ועוד מעט יגרשו אותי גם מפה.
אחרי ספירה נוספת הדיילת מרגיעה אותנו שזה בסדר, יש רק 27. אני מהדק חגורה, ואז הטייס משדר בסאונד המפחיד הזה של מטוסים שכנראה לא השתנה מזמנם של האחים רייט: "יש לי חדשות רעות בשבילכם". דממה במטוס. אפשר לשמוע שערה נופלת מהשפם של הדיילת, ואז טייסנו משדר מאולפנו: "משום שלפי החוק אחרי שמונה שעות מגיעה חופשת ארוחת ערב לטייס ולצוות, אתם תרדו עכשיו ותעברו למטוס אחר".
זה המקום שהמין האנושי אמור להתמרד. לשאול שאלות. למחות.
אבל לא באמריקה, לא בזמנים קשים אלה. כמו פליטים אנחנו חוזרים לטרמינל, המזוודות שלנו עוברות למטוס אחר, אלא שהמטוס הזה ינחת בלה גוארדיה ולא בג'יי.אף.קיי, מה שאומר שכמעט בטוח שאני - ועוד שלושה ישראלים(מיד הפכנו לצוות קרבי מגובש) - לא נתפוס את הטיסה של אל על לארצנו שפתאום אנחנו כל כך מתגעגעים אליה.
"חברת דלתא תסיע אתכם חינם לג'יי.אף.קיי", כורזת הדיילת, שכעת היא אפילו יותר מכוערת, "שזה מרחק של רבע שעה" (שקר, לקח לנו כמעט חצי שנה להגיע משדה הנחיתה לשדה ההמראה). אני
הבחור הקירח בחליפה נראה להפתעתי מאוד רגוע, מגוהץ ואפילו עליז. הוא עורך דין, סיפר לי, והוא הולך לתבוע אותם, הוא כבר טיל? פן למשרד שלו בסיאטל וביקש להכין את כל המסמכים המתאימים. "זה כבר קרה לי פעם", הוא מסכם, "והרווחתי חמש טיסות חינם ו-5,000 דולר ".
ואתם תראו, עוד יבואו זמנים שבהם אם תרצה לטוס מארץ לארץ וגם להגיע, תהיה חייב להיות עורך דין או לטוס עם אחד כזה.
במטוס שטס לדעתי בכוונה לאט, אני פורש עיתון, וקורא סיפור שמרחיב את הבנתי בנפלאות ספר החוקים האמריקני: הסיפור על המכנסיים היקרים ביותר בעולם. 65 מיליון דולר, זה המחיר שנתבע על מכנסיים שלא חזרו מהניקוי. זה היה יכול להיות סיפור דמיוני של או הנרי אם זה לא היה סיפור אמיתי שקראתי ב"וושינגטון פוסט" (דיווחו של העיתונאי מרק פישר):
רוי פירסון מסר מכנסיים לניקוי בניקוי היבש השכונתי שלו, וכשהם לא נמצאו למחרת הוא תבע אותם, אלוהים, איך שהוא תבע אותם! שנתיים. אלפי עמודים מודפסים של חומר משפטי מסובך, מאות שעות של חקירה בלשית מתישה. פירסון מתלונן שהמכנסיים שלו גרמו לו ל"סבל נפשי שלא יתואר, איבוד שעות עבודה וחוסר אמון תמידי".
הוא תובע כסף על הזמן שהשקיע בתביעה, בעורכי דין ובבלשים; על שכירת מכוניות בכל סוף שבוע, במשך עשר שנים, כדי לנסוע למכון לניקוי יבש אחר שלא מאבד מכנסיים של לקוחותיו.
פירסון דורש ועלול גם לקבל 65 מיליון דולר על מכנסיים שהניקוי שלהם היה אמור לעלות עשרה דולרים וחצי.
אם במקרה כבר קלטתם את זה - נכון, מיסטר פירסון הוא עורך דין. עכשיו תקבלו גם את הידע הזה: רוי פירסון הוא גם שופט ניהולי באזור קולומביה. ב- 2005 נכנס פירסון לתפקידו כשופט, ועליו להגיע ללשכתו בחליפות מכובדות. הוא נוטל זוג מכנסיים אחד שלא נראה לו די נקי לשופט טהור מידות, ומשאיר אותו במכון לניקוי יבש של משפחת צ'אנג, משפחת מהגרים ענייה מקוריאה שהעסק הזה הוא כל עולמה, והם מבטיחים לו שלמחרת בבוקר המכנסיים יהיו מוכנים ונקיים. אבל כשפירסון הגיע המכנסיים פשוט לא היו שם.
כאן העיתונאי של ה"וושינגטון פוסט" חוסך מאיתנו מאות עמודים של דיונים משפטיים ומביא לנו את עיקרי התביעה: שני שלטים שהיו דבוקים חזק לקירות המכון לניקוי: "הסיפוק מובטח" ו"השירות באותו יום". פירסון הלך על שני השלטים האלה עם כל הלב, וטען שהם "שקריים, מתעתעים ולא מציאותיים".
במכתב התביעה הראשון דרש עורך הדין של פירסון שמשפחת צ' אנג תשלם לכבוד השופט 1,500 דולר כדי שיוכל לקנות לעצמו חליפה חדשה. אחרי עוד שני עורכי דין ועוד מאות קבלות על הוצאות, הצ'אנגים הציעו לרוי פירסון 3,000 דולר. אחר כך 4,600, ולבסוף הציע עורך הדין הנדיב של מכון הניקוי, כריס מנינג, 12 אלף דולר כדי לסגור סופית את העניין הזה של המכנסיים של כבוד השופט.
אלא שרוי פירסון הוא לא פראייר של אף אחד, והוא ממשיך לדרוש את הסכום הדמיוני שלו. ואם אתם שואלים איך הוא הגיע ל-65 מיליון דולר? תודה ששאלתם. לפי חוק הגנת הצרכן, הסביר רוי, מגיעים לו 1,500 דולר על כל יום של עוגמת נפש שנגרמה לו על ידי עסקה כלשהי.
פירסון התחיל להכפיל כמו משוגע, להוסיף הוצאות פה והוצאות שם, ומהר מאוד הגיע ל-65 מיליון דולר, ויכול להיות שעד המשפט באמצע יוני השנה יהיו לו עוד הוצאות ככה שהוא ממש לא יכול להבטיח שזה הסכום הסופי.
ובינתיים, כמו שאומרים, עורך הדין של הניקוי היבש טוען שהבלשים שלו מצאו זוג מכנסי צמר אפורים עם תווית שמתאימה בדיוק לקבלה של פיטרסון. אם כך מתנהגים שופטים בוושינגטון, תחשבו מה קורה שם לנשפטים. וגם זה - תארו לכם כמה היה כבוד השופט דורש אם הוא היה מאבד חליפה שלמה?
כמובן שבסוף לא תבעתי את חברת דלתא. חברת תעופה זה לא מכנסיים ואני לא עורך דין ערמומי. הגענו ללה גוארדיה, שלושה ישראלים מרומים. לקחנו מונית שעלתה לנו 50 דולר, בדרך התקשרנו לחברת אל על שהבטיחה לנו שתחכה לנו בסבלנות, ולא רק שהספקנו להגיע לטיסה בזמן, גם הספקתי לעשן חמש סיגריות בעמוד העשן שמסמל את הכניסה לטרמינל אל על.
שוב לא התעשרתי באמריקה. אבל היה לי סיפוק מחברת התעופה הלאומית שלנו, שכנוסע מתמיד אני יכול להגיד לכם שהיא חברת התעופה המשובחת ביותר בעולם, ורק בגללה היה שווה לאחים רייט לחשוב על איזו מכונה משונה שיכולה לעוף באוויר.
ולאל על יש לי רק תביעה אחת: חברה לאומית יקרה, אנא טוסו גם לבוסטון כדי שלא יתעללו בנו יותר בחברות אמריקניות מסוכנות ולא אנושיות. שאם לא כן, אני שוקל ברצינות להעביר את הילדה הקטנה שלי לניו יורק או לכל מקום אחר שאתם טסים אליו ישירות. ותודה שטסתי אל על.
נא להמתין לטעינת התגובות
