כנפיים שבורות
המיג העיראקי שהוברח לישראל ב-66' סייע בקרבות ששת הימים, אך משפחתו של הטייס שערק התרסקה. יותר מ-40 שנה אחרי, הם חיים באומללות ובחרטה
בספרו "ראש בראש" כותב מאיר עמית כי המבצע "תרם תרומה מכרעת לחיזוק כוחנו, כפי שבא לידי ביטוי במלחמת ששת הימים". "המטוס הסיר את מחסום אי הוודאות שלנו בכל מה שקשור למיגים", אומר דני שפירא שהיה טייס הניסוי הראשי של חיל האוויר. בסרט "הציפור הכחולה", בבימויו של שמואל אימברמן, שנעשה בשיתוף פעולה עם המרכז למורשת המודיעין ויוקרן בשבוע הבא בערוץ 1, אומר אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, שהמבצע פתח תקופה חדשה ביחסי ישראל - ארצות הברית.
אבל המחיר. על המחיר איש כמעט אינו מדבר. זה נושא רגיש, אומרים במוסד. "למוניר היו חיים קשים מאוד, עצובים, עלובים ומסכנים", אומר בכיר לשעבר במוסד שבקיא בפרטים. "שיקום של סוכן הוא כמעט בלתי אפשרי. יש בו הרבה פרמטרים וברוב המקרים זה לא מצליח. רדפא הרגיש גרוע, מתוסכל, חשב שמגיע לו מהחיים ומהסביבה הרבה יותר. למרות שהיתה כאן הצלחה מודיעינית, יש בסיפור הזה הרבה מאוד צער וסבל".
הסבל , אומר זאב לירון, איש חיל האוויר שנפגש עם רדפא באירופה ושכנע אותו לערוק עם המטוס לישראל, "הוא לא רק של מוניר אלא גם של משפחתו המורחבת. משפחה שלמה נהרסה. שני האחים של האישה שהובאו לארץ כעסו על מוניר ועל אחותם. אחרי מריבות איומות הקשרים ביניהם נותקו. זה היה נורא".
"המוסד עשה מבצע אדיר, רק צה"ל והמוסד מסוגלים לעשות דבר כזה", אומר יעקב נמרודי שהיה הראשון שיצר את הקשר עם הסייען שהביא את הטייס לארץ. "הם חשבו שהם עשו את המקסימום וברוחב לב, אבל בסופו של דבר היינו צריכים להיות יותר נדיבים ולא לנהוג באשכנזיות פולנית".
רדפא הלך לעולמו לפני שמונה שנים מהתקף לב בביתו בארץ מערבית שאליה עבר כשלוש שנים אחרי העריקה. בארץ הוא עבר קורס טיס על מטוסים קלים בחברת ריסוס ועבד כטייס על קו הנפט לאבו רודס. במדינה שאליה הגיע למד הנדסה ועבד כמהנדס במפעל. הוא ביקר בישראל כמה פעמים, נפגש עם חבריו, ואם זה היה תלוי בו היה נשאר כאן. "אני מוכן אפילו להתגייר", אמר לחבריו הקרובים.
אשתו לחצה לעזוב. היא היתה קתולית אדוקה שהתפללה בכל יום ראשון בכנסייה ביפו, לא הסכימה לגור במדינת אויב, התקשתה למצוא חברים, הרגישה מנוכרת. אולם גם שם מצבה דומה. בבית מבודד, ללא קשר עם שכנים, חברים או משפחה, חיים אשתו ושני ילדיו, בן ובת, בזהות בדויה. גם היום, 40 שנה אחרי הפרשה וארבע שנים אחרי התמוטטות עיראק, הם עדיין חוששים לחייהם. הם מוקפים באבטחה כבדה של שירותי הביטחון המקומיים. הילדים, שכבר אינם ילדים (בסוף שנות השלושים של חייהם), לא נישאו. בכל פעם שהם יוצרים קשרים קרובים עם בני זוג פוטנציאלים מתערבים שירותי הביטחון ומבקשים מהם לנתק את הקשר מחשש לחייהם. הם מתקיימים מקצבה חודשית צנועה שהמוסד מעביר אליהם.
האישה מרירה וזועמת. שיחותיה עם איש המוסד ששומר איתה על קשר קצרות וכעוסות. היא בוכה, צועקת ומתלוננת. לא כך תיארה לעצמה את
ולא היה פה הרבה טוב לב, לפחות לא לדעת המשפחה. במהלך השנים היו ויכוחים רבים בין רדפא ומשפחתו למוסד על גובה התשלומים. המוסד נתן לו 50 אלף דולר תמורת העריקה. במהלך שהותם בארץ ביקשה המשפחה, לטענת המוסד, דרישות מפליגות. לירון אומר שרדפא לא היה רודף בצע. להפך. הוא היה צנוע בדרישותיו. "הוא בשום פנים ואופן לא עשה את מה שעשה תמורת בצע כסף. המוסד התווכח איתו על כל גרוש. כשהוא ביקש מכונית עם מיזוג אוויר, במוסד צחקו. בשביל מה הוא צריך אייר קונדישן". התנהגו אליהם כאילו הם חיילי צה"ל ולא כמי שהביא לישראל מטוס שהיא כל כך חשקה בו, אומר אדם שהיה מעורב במבצע.
לירון, שהיה מיודד עם המשפחה כששהתה בארץ, ביקר את מוניר שלוש פעמים בעיר שבה הוא גר. "התגעגעתי אליו, היינו קשורים רגשית. לא שאלתי אף אחד, עשיתי את זה בלי להתייעץ עם המוסד, נסעתי אליו, נפגשנו בשדה התעופה המקומי. הרגשתי אחראי עליו, אני האיש ששכנע אותו באופן סופי לעשות את המעשה", הוא מספר.
מאז שרדפא הלך לעולמו ניתק לירון קשר עם המשפחה. "מה אשתו תגיד לי אם ניפגש? היא בטח תתלונן, תגיד שהארגון לא עשה ככה ולא עשה ככה. הביטחון שלה ושל הילדים תלוי בגורם אחר וזה לא קל. הם חיים כל הזמן בפחד. מי יודע, אולי היא שונאת אותי גם כן. זה טבעי שהיא תשנא אותי. אני הרי אחראי במידה רבה לזה שהוא הגיע לכאן".
תחילתה של הפרשה שלוש שנים לפני הפגישה בין עמית לויצמן. סייענים מקומיים סיפרו ליעקב נמרודי, שהיה ראש שלוחת המוסד בטהרן, על יהודי עיראקי, יוסף שמש, שאומר שהוא יכול ליצור קשר עם טייס שיביא מטוס וצוללת לישראל. נמרודי הציע לוותר על הצוללת ולהתמקד במטוס. הוא החליט לבדוק את שמש ושלח אותו למשימות ריגול שונות. שמש הצליח בכולן. "טיפוס כזה לא היה לי", אומר נמרודי בסרט. בשיחה בביתו השבוע הוא אומר שלמעשה היה זה שמש שהצליח לשכנע את הטייס לערוק לישראל. "היתה לו לשון חלקה וכוח שכנוע בלתי רגיל. הוא גייס את מוניר בצורה כזאת שאנחנו לא היינו צריכים ללמד אותו אפילו איך לשכנע. הוא הביא אותו וזהו. הוא עבד עליו שנה. רק הוא היה מסוגל לעשות את זה".
שלוש שנים אחר כך, לבקשתו של ויצמן, התחילו לחפש במוסד טייס של מיג 21, שיערוק ויביא את המטוס לארץ. במצרים היו 34 טייסים כאלה, בסוריה 18 ובעיראק עשרה. עם שני טייסים נוצרו קשרים ראשוניים שנותקו בגלל חוסר התאמה. ואז נזכרו בסוכן שמש ובהבטחתו ליצור קשר עם טייס עיראקי. התברר שההבטחה נסמכה על המציאות. לשמש, רווק יהודי, ממולח, אוהב נשים וחיים טובים, מקושר מאוד, היה טייס כזה בבית.
אחותה של אהובתו הנוצרייה קמיל היתה נשואה למוניר רדפא. שמש ידע שרדפא אינו מרוצה מעבודתו. הוא היה טייס של מיג 21 כשנשלח להפציץ את הכורדים. לא רק שלא היה שלם עם ההפצצות על כפרי הכורדים, הוא אף כעס על הירידה במעמדו. ההפצצות נעשו במיג 17 המיושן. הוא רצה לחזור לטוס על מיג 21. בשיחות עם מפקדיו הבין שמשום שהוא נוצרי ולעולם לא יזכה לקידום. לא רק שיתקשה לחזור לטייסת הקודמת שלו, הוא אף לעולם לא יהיה מפקד טייסת. רדפא, שאפתן ומחושב, הגיע למסקנה שאין טעם להמשיך לחיות בעיראק.
אחרי שנה של תיאומים הצליח שמש להוציא את מוניר מעיראק לביקור באתונה. שמש הסביר לשלטונות העיראקיים שקמיל סובלת ממחלת ראש קשה וכי עליה להיבדק על ידי רופאים מערביים. מוניר התלווה אליה בהיותו היחיד במשפחה ששולט באנגלית. באתונה הם נפגשו עם לירון, טייס חיל האוויר, יליד פולין, ניצול אושוויץ, ראש להק מודיעין בחיל האוויר בתפקידו הקודם וראש מחלקת ההדרכה באותה תקופה. לירון היה זהיר. בפגישות באתונה הוא סיפר לרדפא שהוא טייס פולני שעובד בארגון אנטי-קומוניסטי. גם רדפא היה זהיר. הוא ביקש מלירון שלא יספר לאיש על שיחותיהם, גם לא לשמש או לקמיל, שעלולים לפטפט את כולם למוות.
על פי הוראת המוסד עברו לירון ורדפא לאי יווני קטן. "שם התיידדנו. הוא סיפר לי על משפחתו, על חייו בעיראק. אני סיפרתי לו על אשתי. במוסד אמרו לי שיש בעיה עם זה שאני נקשר רגשית לאויב. הוא אמר שהקש ששבר את גב הגמל מבחינתו היה אותות הגבורה שקיבל על הצטיינותו בהפצצות הכורדים. כששאל למה חיל האוויר העיראקי מפציץ כפרים שבהם מתגוררים בעיקר נשים, קשישים וילדים, נאמר לו שעושים את זה כדי שלא יהיה ללוחמים לאן לחזור. ואז הוא החליט שהוא עוזב", מספר לירון.
לירון ניווט את השיחה בעדינות. מה יקרה אם תעזוב את עיראק עם מטוס, שאל את רדפא. "יהרגו אותי", השיב רדפא. "אף מדינה לא תסכים לקבל אותי". " אמרתי לו שיש מדינה אחת שרוצה לקלוט אותו", נזכר לירון, "ואז סיפרתי לו שאני טייס ישראלי ולא פולני. הוא שתק. הוא היה שתקן, דיבר מעט, חשב הרבה, שאל שאלות הבהרה, היה צנוע, בלי סיפורי פנטזיה. 'נדבר על זה מחר בבוקר', הוא אמר ופרש לחדרו. למחרת התחלנו לסכם את התנאים. את הסיכום כתבתי על שני דפים באנגלית. הוא קרא ואישר. זה היה כמו חוזה בין מדינת ישראל לבין מוניר רדפא, טייס עיראקי".
רדפא היה צנוע, אומר לירון. "מאיר עמית נתן לי סכום כסף ואמר לי שאני יכול להכפיל אותו. לא הגעתי איתו להכפלה של הסכום. הוא מיד הסכים על הסכום הראשוני. הוא לא אמר אף מילה על כסף. שום דבר. אבל סיכמנו שהמשפחה שלו תבוא, שהם יקבלו זהות אחרת, שהילדים ילמדו בבית ספר. הוא אמר שכנראה ירצו לעזוב את ישראל אחרי תקופה מסוימת".
במוסד אומרים שרדפא התלונן על סכום הכסף שקיבל. "היו לו בעיות עם עצמו, עם הסביבה וגם עם הכלכלה. המערכת אף פעם לא שופכת כסף בכמויות. המדינה לא מעוניינת לשלם מיליונים", אומר הבכיר שנשאר בקשר עם המשפחה. "ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שממשיכה לתמוך, במשך עשרות שנים, באובייקטים שלה. הבעיה היתה שכמו בעסק מסחרי, גם בחוזה כזה אי אפשר לצפות את התוצאות מראש. מי תיאר לעצמו כשהיינו איתו במשא ומתן הראשוני שהמבצע יעורר כזאת תשומת לב בינלאומית, שארצות הברית כל כך תרצה את המטוס. בדיעבד התברר שהוא יכול היה לקבל יותר. אבל אני מניח שאנשים כאלה לא עושים את זה רק בשביל כסף. אדם שזה בוער בעצמותיו מוכרח כנראה לעשות את זה".
רדפא אכן היה נחוש. מהאי היווני הם טסו לרומא. לירון הציע לצרף למפגשים נווט של חיל האוויר כדי שיסייע בתכנון הטיסה מעיראק לישראל. אחרי כמה ימים הגיע לרומא יהודה פורת, קצין מחקר במודיעין חיל האוויר, שהתחיל לתחקר את רדפא. "הוא היה מנומס, מאוד מתחשב, שלם עם עצמו ולא היו לו עכבות שהיית מצפה מאדם במצבו", אומר פורת. "הוא כנראה עבר את השלב של הלבטים לפני שהוא נפגש איתנו. אני התרשמתי שהוא איש של כבוד, אמין, לא דברן, עומד מאחורי כל מילה שלו. בסך הכל הוא היה אמיץ ובעיני עצמו גם מחושב. אני אומר בעיני עצמו כי ההשלכות הן יותר מורכבות ממה שאתה חושב בהתחלה".
ברומא גיבשו הצדדים דרכי התקשרות. סוכם שכשרדפא ישמע בקול ישראל בערבית את השיר הערבי "מרחבתיין מרחבתיין", יבין שהגיעה העת לצאת לדרך. בלי שידע הוא עבר מיון סודי על ידי ראש המוסד בעצמו. "עמית אמר לי שהוא נמצא ברומא והוא רוצה לראות את מוניר", אומר לירון. "קבענו להיפגש אחר הצהריים בבית קפה ברומא. כשהגעתי עם מוניר, שמש וקמיל לבית הקפה, עמית ורחביה ורדי כבר ישבו שם. התיישבתי בשולחן סמוך אליו כדי שיוכלו לראות ולשמוע. בשלב מסוים עמית הרים את ידו וסימן לי שהכל בסדר".
בספרו כותב עמית שזו היתה תמונה משונה. "המאהב היהודי, נעול פאנטאפלעך (בגלל פצע ברגלו), אהובתו , גברת שמנה וכמעט מכוערת (לא ברור לי עד היום מה מצא בה) ויהלום (הכינוי של מוניר), גבר נמוך קומה, מוצק ורחב גרם, שארשת רצינית נסוכה על פניו. הם עסקו בענייניהם ולא ידעו בכלל שבעצם הם עוברים מבחן".
עמית לא ידע שגם המוסד עובר מבחן. רדפא לא היה רגוע. אף על פי שהיה לו אמון מוחלט בלירון, הוא לא היה בטוח שהוא יכול לסמוך על מדינת ישראל. "בוקר אחד הוא התעורר עם חלום", אומר לירון. "הוא סיפר לי שבחלומו הוא הצליח לנחות בישראל, אני בא אליו, מחבק אותו ומאחור מגיח אדם והורג אותו. הוא אמר לי שיש לו אמון בי, אבל אחרי שיהיה לנו מטוס מי יצטרך אותו. הוא פחד שיהרגו אותו. עוד באותו יום דיברתי עם מאיר עמית והצעתי לו שהוא יבוא לבקר בישראל. שעתיים אחר כך ויצמן אישר את המבצע. למחרת כבר היה לי דרכון ישראלי בשבילו על שם משה מזרחי".
בשדה התעופה באתונה, לשם הגיעו מרומא, היתה תקלה קשה שאיימה על המבצע. רדפא עלה בטעות על טיסת המשך לקהיר. לירון עלה לבד על המטוס לתל אביב. "אכלתי את עצמי", אומר לירון, "הייתי בטוח שהכל נכשל. כמה דקות אחר כך הופיע מוניר במטוס לתל אביב. התברר שבמטוס לקהיר ספרו את הנוסעים, ראו שיש נוסע עודף והעבירו אותו למטוס הנכון".
24 שעות שהה רדפא בישראל. הוא טס עם שייקה ברקת, ראש להק מודיעין, בנתיב שבו יטוס כשיערוק. ברקת חשש שרדפא יחטוף את המטוס. "עזר ביקש שאעבור אצלו במשרד", אומר ברקת בסרט. "היתה הרגשה שהוא נפרד ממני. הוא אמר לי, 'נוציא אותך אם יקרה משהו, אני לא יודע איך, אבל נעשה את זה'". במוסד לימדו את רדפא כתב סתרים, הסתובבו איתו ברחוב אלנבי, בערב לקחו אותו למסעדה ביפו. "ארוחת ערב חברתית חתמה את הביקור והעניקה לו ממד של נחת והרגשת בית", כותב עמית בספרו. "בטחוננו בהתגשמות החלום הלך וגבר", כתב ראש המוסד ביומנו.
השלב הבא היה הוצאת בני משפחתו של רדפא מעיראק. אשתו ידעה שהיא עוזבת את המדינה, אבל על פי התוכנית רדפא לא גילה לה שהיא תגיע לישראל. הוא דיבר על ביקור אצל האחות החולה ועל שהייה ארוכה באירופה. אחוזת התרגשות ארגנה האישה מכירת רהיטים בחצר ביתם בעיראק. במוסד נבהלו: כך לא מתנהגת משפחה שאמורה לעזוב את ארצה במבצע חשאי.
תקלה נוספת התרחשה כשדווח למוסד שהמשפחה - האישה, הילדים בני הארבע והשנתיים, ואחד מאחיה - ינחתו בשווייץ. סוכן המוסד שהגיע לציריך חיפש אותם שעה ארוכה עד שהתברר שהארבעה הגיעו כמתוכנן לאמסטרדם, שם פגשו את לירון. "אמרתי לה שנחכה לבעלה. כולנו חיכינו ליום שבו הוא יוכל לטוס טיסת ניווט נמוכה - הטיסה היחידה שבה טייס קרב טס לבד. אחרי כעשרה ימים קיבלנו הודעה שהוא יגיע בתוך כמה ימים. כדי לטשטש עקבות עברנו מאמסטרדם לפריז ברכבת. הילד היה חולה עם חום ובכה כל הלילה. היא היתה עצבנית, זה היה נורא, אבל מה שקרה אחר כך היה הרבה יותר גרוע".
בפריז הם התמקמו בדירה קטנה עם מיטה זוגית אחת. "על המיטה הזאת, בלילה שלפני הטיסה לארץ, גיליתי לה שאני ישראלי, שבעלה יגיע מחר לישראל ושגם אנחנו טסים לישראל. קשה לתאר את תגובתה. היא בכתה וצרחה כל הלילה, היא אמרה שבעלה בוגד, שזו בגידה בה ובעיראק, שאחיה יהרגו אותו כשייוודע להם מה הוא עושה. היא אמרה שאם הוא היה מספר לה לאן הוא מתכוון להגיע היא לא היתה עוזבת. היא רצתה ללכת לשגרירות העיראקית בפריז ולספר מה הוא מתכוון לעשות. כל הלילה היו צרחות ובכי. השכנים שמעו צרחות בוקעות מהדירה ולא הבינו מה קורה. גם אני לא הבנתי הכל. חצי מהצרחות היו בערבית, שפה שאני לא מבין. בבוקר היא אמרה שהיא מתכוונת להתגרש. ניסיתי להרגיע אותה, אמרתי לה שאם היא רוצה לראות אותו היא חייבת לבוא איתי לישראל. היא הבינה שאין לה ברירה. עם עיניים נפוחות, ועם ילד חולה, עלינו על הטיסה לארץ". בישראל נלקחו האישה והילדים לבית ההארחה של המוסד בהרצליה, שם כבר יפגשו את רדפא.
הבנת אותה? היתה לך חמלה על אישה שחייה מטולטלים בלי שתהיה לה שום שליטה, בלי שתוכל להחליט בעצמה?
"ריחמתי עליה. היה לי ברור ששוברים משפחה, אבל לא היה לי הרבה מה לעשות. זאת היתה ההחלטה שלו, ככה הוא רצה, שהמשפחה שלו תצטרף אליו. זה כמו שאנשים ברחו מהקומוניזם".
ב-17 ביולי הגיע מכתב מוצפן מרדפא שבו הוא מודיע שמועד הגעתו לישראל מתקרב. כמעט חודש מאוחר יותר, ב-14 באוגוסט, הוא יצא לדרך אבל בגלל תקלה במערכת החשמל של המטוס הוא נאלץ לחזור לשדה התעופה בראשיד. בדיעבד התברר שהתקלה לא היתה חמורה במיוחד: "המטוס התמלא בעשן בגלל נתיך שנשרף, ואין ספק שאילו היה מוניר ממשיך בטיסתו הוא היה מגיע ללא קושי ליעדו, אלא שהוא לא סמך על נסים", כתב עמית בספרו.
יומיים מאוחר יותר יצא רדפא לדרך פעם נוספת. הוא הקפיד לטוס בנתיב המתוכנן. "לא חשבתי על דברים גדולים", אמר לאנשי המוסד שקיבלו את פניו. "לא היה לי זמן. התרכזתי בטיסה. היתה לי מטרה אחת, להגיע כמה שיותר מהר ליעד, ובשלום". 65 דקות אחרי שיצא לדרך, בשעה שמונה בבוקר, הוא נחת בבסיס חיל האוויר בחצור. שני מטוסי חיל האוויר הצטרפו אליו וליוו אותו בשלב האחרון של הדרך. אחד הטייסים המלווים, רן פקר, דיווח למרכז השליטה של חיל האוויר ש"האורח מקטין מהירות ומסמן לי בבוהנו על כוונתו לנחות. מנדנד בכנפיו. סימן בינלאומי לכוונת שלום".
לאחר שנחת, המום ומבולבל, נלקח רדפא לביתו של מפקד בסיס חיל האוויר בחצור, שם נערכה לכבודו מסיבה. בחוסר רגישות למצבו חגגו כמה מבכירי הבסיס את המבצע. "מוניר הופתע במקצת למראה המסיבה וברגעים הראשונים הרגיש כאילו נקלע לחתונה זרה. הוא התכנס בפינה ושתק", כתב עמית בספרו. אחרי כמה שעות הוא הוטס מחצור לשדה דב, נפגש עם יצחק רבין, עם הרמטכ"ל ועם שורה של קצינים בכירים. אחרי מנוחה קצרה, כשהיה ברור שאשתו וילדיו נמצאים על מטוס אל על בדרכם לישראל, הוא נלקח למסיבת עיתונאים, במהלכה דיבר על אפליית הנוצרים ועל ההפצצות על הכורדים כסיבות העיקריות לעריקה.
בתום מסיבת העיתונאים נסע רדפא להרצליה כדי לפגוש את משפחתו. עמית הבין שהבעיות הקשות רק מתחילות. "הרגענו ועודדנו אותו ובירכנו אותו על מבצעו המזהיר", כותב עמית, "והבטחתי לו כי נעשה את כל האפשר כדי לשקם אותו ואת משפחתו. בכוונה נמנעתי מלהזכיר כמה פגמים שבלטו במשך המבצע, וכן את חששותינו לגבי תהליך השיקום. מפי אנשינו באירופה, ובעיקר מתוך קריאת דיווחיו של זאביק, למדנו כי משפחתו של מוניר היא בעייתית מאוד, ונראה שתהליך שיקומה יהיה מסובך".
לירון נתקל בקשיים תוך זמן קצר. ימים אחדים אחרי שרדפא ומשפחתו נחתו בישראל הגיעו לארץ אחיה הבכור של האישה, קצין בצבא העיראקי, שמש ואהובתו קמיל. שני האחים עברו לגור יחד עם רדפא ומשפחתו. "די מהר התברר שזה לא יסתדר", אומר לירון. "הייתי שם כל יום עם אשתי, ניסינו לפשר, להרגיע את הרוחות, זה היה בלתי אפשרי. האח היה אחוז חימה. נאמר לו שהוא צריך לצאת מיד מעיראק כדי לבקר את קמיל החולה באירופה. הוא לא תיאר לעצמו שיגיע לישראל. הוא קרא למוניר בוגד מחורבן, במו עיני ראיתי איך הוא מתנפל עליו ומכה אותו. הוא שאל:'איך העזת להוציא אותי מעיראק, מי נתן לך רשות, למה הוצאת אותי'.
" הוא גם האשים את אחותו, אשתו של מוניר, הוא לא האמין שהיא לא היתה שותפה לתכנון האירוע ושגם היא בעצמה לא ידעה שום דבר. קמיל ניסתה להגן עליה והסבירה לאח שממש כמותו, גם האישה הובאה בצורה דומה לישראל. אשתי ניסתה לפשר, גם אני שבתי ואמרתי לו שהאישה לא ידעה דבר. זה לא עזר. האחים רצו להסתלק מישראל כמה שיותר מהר והם הראשונים שעזבו".
שמש, שבני משפחתו הובאו לישראל כמה שנים לפני כן, עזב את הארץ עם קמיל. הוא נפטר כעבור שנים ספורות. "קמיל עדיין חיה, בודדה", מספר לירון. אף שכמו רדפא, גם הוא קיבל 50 אלף דולר, ההרפתקה הישראלית הותירה את שמש פגוע. "אני הייתי הכותל המערבי שלו", אומר נמרודי. בביתו בסביון הוא שומר קלסר עב כרס מלא מכתבי תלונה של שמש. כדי להרגיע את רוחו הנסערת פעל נמרודי להעניק לשמש את אות יקיר קהילת המודיעין ואף הפגיש אותו עם הנשיא זלמן שזר. "וזה הגיע לו", אומר נמרודי. "הוא עשה את הבלתי אפשרי".
חייה של משפחת רדפא היו בלתי אפשריים. בעולם הופצו שמועות שהטייס נהרג. עיתון הונגרי ידע לספר שהוא נמצא מת בדירתו כשכמות גדולה של רעל קטלני בעורקיו. במוסד סירבו להגיב. עיתון לבנוני טען שרדפא גר בבית יפה באזור תל אביב. הלבנונים צדקו. המשפחה גרה בצפון תל אביב בזהות בדויה של משפחת עולים מאיראן, הילדים למדו בבית הספר האמריקני בכפר שמריהו, ורדפא לימד טייסים לטוס על המיג.
הראשון שטס על המיג היה דני שפירא. "נפגשנו בהרצליה כמה ימים אחרי שהגיע לארץ", מספר שפירא. "הוא נראה לי בחור סימפטי. כשעשו לנו הכרה הוא כמעט נעמד דום. אמרתי לו: 'מוניר, עכשיו אנחנו נהיה ידידים, תרגיש חופשי'. נדברנו להיפגש בחצור על יד המטוס. הוא הראה לי את המפסקים, עברנו על הכתוביות שהיו בערבית וברוסית ואחרי שעה אמרתי לו שאני מתכוון לטוס. הוא נדהם: 'אבל לא עברת קורס, לא עברת סימולטור'. הסברתי לו שבשביל זה אני טייס ניסוי. הוא היה מודאג וביקש להיות בקרבת מקום כשאטוס. הבטחתי לו שהוא יהיה בסביבה, מוסתר משאר הנוכחים. לטיסה הראשונה הגיעו קצינים בכירים בחיל האוויר, אפילו שר בממשלה היה. נפגשנו שוב אחרי הטיסה השלישית. היו לו דמעות בעיניים. הוא אמר לי שהערבים לא יוכלו לנצח אותנו.
"נוצר בינינו קשר אישי. היינו חברים. הם באו לבקר אותנו בביתנו ברמת השרון. הם פחדו להשאיר את הילדים לבד אז תמיד הגיעו איתם. הילדים שלי שיחקו עם הילדים שלהם. יום אחד, פתאום, הילד שלהם נעלם. התחלנו לחפש אותו. אין. כאילו בלעה אותו האדמה. הם נכנסו ללחץ. היו בטוחים שחטפו אותו. אמרתי להם שלא יכול להיות שהעיראקים עד כדי כך מתוחכמים. אחרי שעתיים מצאנו אותו ישן במכונית שחנתה ליד הבית".
"הקול שלו, כשהוא אומר 'איזי, איזי, אקסילנט' עדיין מהדהד באוזני", אומר לירון, ששמר איתו על קשר הדוק. בביתו ברמת חן הוא שומר על תמונה של בתו ואחד מנכדיו בחברת רדפא. גם שאר טייסי חיל האוויר שהיו מעורבים במבצע שמרו על קשרים. פורת אפילו הזמין את רדפא לחתונתו. "הייתי שמח להמשיך להיות חבר שלו", הוא אומר. "הקשר בינינו היה לבבי, אבל עם מגבלות. אני במקומי והוא במקומו. היו מגבלות של ביטחון שצריך היה לשמור עליהן. אני מרגיש אליו אהדה ואמפתיה למה שהוא היה צריך לעבור, למצבו האישי".
במוסד עורר מצבו האישי קצת פחות אמפתיה. "כשהאורחים הולכים אנחנו נשארים לשטוף את הכלים", כתב עמית בספרו. הכלים סבלו לא פחות בשטיפה. הוויכוחים המתישים עם המוסד על כל שקל, הסביבה הזרה, החיים במדינת אויב, כל אלה הקשו על המשפחה. אחרי שלוש שנים הם עברו לארץ אחרת. גם שם לא התערו. החשש התמידי לחייהם היה ממשי. בינואר64' הגיע לישראל עבאס חילמי, טייס מצרי, בטיסה מפאיד לשדה עקרון עם מטוס יאק.
הוא דרש סכום כסף גבוה במיוחד, ורוב דרישותיו נענו. זמן קצר אחר כך הוא נסע לארגנטינה ושם נרצח על ידי שליחי המודיעין המצרי. חילמי היה תמרור אזהרה. "היה ברור שגם רדפא נמצא על הכוונת של שירותי המודיעין הערביים לחיסול", אומר בכיר במוסד לשעבר. "הוא היה תחת זכוכית מגדלת כל הזמן, וזה לא היה קל. אם מוסיפים לזה את העובדה שהוא הגיע לתרבות אחרת, שהוא לא היה יכול להיפתח לסביבה, אפשר להבין למה הוא הרגיש כל כך מתוסכל".
שפירא ביקר אותם פעם אחת. "חזרתי מהמזרח הרחוק. הייתי עייף. הם הציעו לי את המיטה הזוגית שלהם. אשתו הכינה לי קבבים. הבנתי שהם במצב נפשי מאוד קשה, מכונסים בעצמם בבית, בלי חברים, חוששים שמישהו יזהה אותם. הוא שב ואמר שהוא פטריוט עיראקי, אבל לא מוכן לשרת משטרים מזוהמים. רציתי לתת לו הרגשה טובה, שלא ירגיש בוגד. בכל שיחה שבתי ואמרתי לו שהוא עזר לנו בצורה בלתי רגילה. אשתו התקשתה לקבל את הטיעון הזה לעריקה, אבל בסופו של דבר קיבלה את זה".
באוגוסט 98', בדיוק 22 שנה אחרי שערק לישראל, התקשרה אשתו של רדפא מבועתת ללירון ולעמית. בבוקר ירד בעלה לבוש, עם תיקו, מחדר השינה שבקומה השנייה לכניסה לבית. בנו עמד לצדו. הוא התמוטט ונפטר מדום לב במקום. שכן רופא שהוזעק קבע שאי אפשר להצילו. "קיבלתי קצת שוק", אומר עמית בסרט. "בסך הכל הוא היה צעיר. הרבה יותר צעיר ממני. אבל הוא הלך". " הלך לי חבר", אומר שפירא. באזכרה שנערכה לכבודו במוסד, אומר לירון, אנשים כמעט בכו. "זה היה סוריאליסטי. המוסד הישראלי מתאבל על טייס עיראקי".
קורה שאתה מצטער שכל כך התעקשת להביא אותו לארץ, בגלל המשפחה?
"אני מצטער שהם לא נשארו כאן. אם הוא היה ממשיך לחיות בישראל הוא לא היה חווה כזאת עוגמת נפש. המבצע עצמו תרם המון לישראל. אנחנו קוראים לזה ביטחון, ומודיעין טוב תורם לביטחון".
נא להמתין לטעינת התגובות
