תפילת הכלבים
ב-67' כתב אברהם תירוש מתוך אמפתיה לתושבי השטחים, ואיש לא מחה. היום זה לא היה קורה
בעודי במילואים, פרסמתי בהצופה, העיתון שבו עבדתי אז, מאמר שקטעים ממנו מובאים להלן. הפרסום באכסניה ההיא הוא בעל משמעות, שמוציאה את ההתרחשות מגדר סיפור אישי, כפי שיוסבר בהמשך. חשוב לי להדגיש, שהדברים נכתבו לפני מחיקת הכפרים, וקודם שידעתי שתושביהם בעצם גורשו ולא ברחו מיוזמתם.
וזה תמצית מה שנכתב אז:
"בלטרון נובחים הכלבים. כלבים ערביים טיפוסיים, דהויי גוון ומשורבבי זנב, עצמותיהם בולטות, צלעותיהם נער יספרם. נובחים נביחה מתמשכת, יללנית, ומפשילים ראשם לאחור. נושאים קינה. על מה?
"על אדוניהם שצררו בחופזה מקצת מטלטליהם, נתנו תינוקותיהם על שכמם ויצאו לשרך דרכם בנתיבי המלחמה אל עבר הבלתי נודע? על אנשים, נשים וטף שנטרדו מבתיהם, פיתם בפיהם ותבשילם על כירה, ונטשו הכל מאחוריהם, ללכת אל הנעלם? על שדות דגן שנעזבו לפני תום הקציר, על גרנות שננטשו עמוסות אלומות, על עצי פרי שנזנחו וענפיהם שחים מכובד ברכת שמיים? על שמחת קציר ותקוות אסיף ותפילות יוגבים שלווים וחרוצים, שנהפכו בן-לילה לתוגת נתלשים מאדמתם, לנהי על חורבן והפקר?
"בלטרון נובחים הכלבים. ואיתם חמורים בנעירותיהם, בני כנף בקרקוריהם, פרות בגעייתן. סימפוניה נוגה של בעלי חיים מזי רעב, לוטשי עיניים מייחלות אל כל טיפת מים. רקוויאם לכפר שעמד לבו מלפעום. אלמלא נעו כל אלה בסימטאות והשמיעו קולם, היה החיזיון כיוצא מתוך אחת מאגדות ילדותנו, על הארמון ששקע כולו בתרדמה עמוקה, איש על עמדו, מרגע שנדקרה אצבע הנסיכה בפלך.
"אבל הם נעים, משוטטים - סימפטומים מהלכים למקרה המוות. הם והבתים הדוממים. הם והשדות הנטושים. הם ושתי הזקנות המדדות על מקלותיהן לאורך 'הרחוב הראשי', שחוחות ושכוחות, עטויות בלויים ונושאות עיניים מתחננות. כבהמות, כחיות, כבעלי הכנף, נעזבו אף הן".
"בלטרון נובחים הכלבים. כן, ידוע, זוהי המלחמה. אלה מראותיה ומוראותיה. בתים הרוסים, רכוש נטוש, שיירות פליטים בדרכים. מה יש לכאורה להתרגש? ובכל זאת, כשאתה פוגש פנים אל פנים מראות כאלה, זע משהו בליבך ואתה נקרע בין שני קטבים.
"כאשר אתה נכנס לבית ונתקל בעריסת תינוק ריקה, בספרי לימוד הצרורים בנרתיק בד, בכובע קש של פעוטה, אינך יכול שלא להרהר: תינוקות אלה מה חטאו? כשאתה ניצב בכיתת בית ספר, מול הלוח שעליו רשומים עדיין שיעורי הבית האחרונים והכתלים המקושטים בכרזות צבעוניות, אינך יכול שלא להיזכר בכיתתו של בנך או בתך, הדומה להפליא. כשאתה רואה בית מגורים שקרס תחתיו ורכוש המתגלגל בראש חוצות, אי אפשר שלא יתגנב ללבך, ולו לרגע, הרהור של רחמים: מה אשמים אלה שחיו כאן במעללי שליטיהם?
"והכלבים נובחים ומייבבים. האמנם קינה, או שמא קול תחנונים, תפילה, לימים טובים יותר של שלום ואחווה, שבהם לא ייאלצו
עד כאן קטעי המאמר מיוני 67'.
אני מאמין שאילו ידעתי בעת כתיבת הדברים על הגירוש, הייתי כותב אותם אחרת, וביתר חריפות. אבל גם כך, יש בהם אמפתיה לתושבי הכפרים שגלו ממקומם והזדהות עם מר גורלם. המאמר פורסם, כאמור, בהצופה, עיתונה של המפד"ל. כמה שנים מאוחר יותר, לא יכול היה כבר מאמר מסוג זה להתפרסם בעיתון, שייצג וביטא תנועה שהלכה רחוק ימינה והגיעה אל סף קיצוניות לאומנית. ואם היה מתפרסם, היה מעורר גל מחאות רמות במחנה.
אבל אז, כשמנהיג הציונות הדתית, משה חיים שפירא, התנגד ליציאה למלחמת ששת הימים, והסתייג אפילו משחרור ירושלים העתיקה, גם עיתון אותה תנועה היה אחר, ומותר היה אפילו לפרח עיתונות לכתוב בו דברי כפירה כאלה, המזדהים עם ערבים מסכנים. ואיש לא צפצף, ואיש לא מחה.
ואם תרצו, זה תמצית מה שקרה לציונות הדתית בארבעים השנים שחלפו.
נא להמתין לטעינת התגובות
