אוי למנצחים
ימי "הניצחון המוחץ" הותירו בעיקר שריטה מדממת, ומי שהיה בהלם קרב נותר כך עד היום
גם אני התבקשתי בנימוס לחלוף באולפני טלוויזיה, לחבור לחבורת האלופים שעדיין לא נחה מהקשקשת האינסופית שלה במלחמת לבנון נאמבר טו - זיכרונות וסיפורים שעדיין מוקדם לספר אותם וטוב שכך.
מה כבר יכול לספר סגן גפן מהימים הנשגבים ההם כשהיה ילד בן 19, מ"ם של פלוגת טירונים בגדוד 12 של גולני, שפקדו עליו לעלות לרמת הגולן בקו ישיר, כי לסורים (" כלבים פחדנים", כפי שאמר אלוף פיקוד הצפון בתדריך) לא מגיע איגוף, ו"הם יברחו ברגע שהם יחטפו אש מכוחותינו".
המג"ד מוסה קליין נהרג (הוא אפילו לא חבש קסדה בקרבות מרוב זלזול באויב); רוב המ"פים נהרגו, וכשהגענו לתעלות תל פאחר כל מה שנשאר לנו לעשות זה לפנות גוויות ולטפל בפצועים.
בלילה אחד, שבו כיסיתי את ראשיהם הקפואים של ידידי הטובים ביותר באותה עת, חבשתי פצועים קטועי גפיים, עיוורים וגוססים, הזדקנתי ב-50 שנה. נכנסתי להלם קרב שאיש לא ממש הכיר בו אז כנכות נפשית קשה. לילות שלמים הערתי את אשתי הצעירה בצעקות "חובש! חובש! ", ועד היום כשאני רואה דם, אפילו דם של אישה בתקופת המחזור, אני מתעלף ומדאיג את הסביבה. גם כשאני הולך לבדיקת דם שגרתית אני גורר איתי אחד מילדי, שיחזיק לי את היד. לא בכיתי אז, כי הרס"ר יום טוב אמר לנו שמי שבוכה נשאר שבת, אבל בכיתי אחר כך ועוד איך שבכיתי.
כבר 40 שנה אנחנו, הלוחמים שנפשם נפצעה כתרומה לניצחון הגדול, מדחיקים בכי וסיוטי לילה בלתי הפיכים. כן, הלכנו לטיפול, אבל עוד לא המציאו את התרופה שתרפא חייל צעיר שקיבל בלילה נוראי אחד מוות וחידלון בכמויות מסחריות שכאלה, ועוד אחרי זה קרא בעיתונים שזה ה"מחיר" ששילמנו, כאילו שהחיים שלנו הם מבצע קניות לפני החגים. לכן, אם תסלחו לנו, אותנו לא מעניינים המסמכים החסויים שמתפרסמים לראשונה, 40 שנה אחרי המלחמה הנוראה ההיא, התערוכות ונאומי הניצחון המספרים כמה אמיצים ואחים גיבורי תהילה היינו.
ילדים היינו, העיניים שלנו מאז עצובות ומחביאות דמעות, ופצעי הנפש שלנו לא יגלידו לעולם. הטור הזה נכתב ב-6 ביוני (אני בדרך כלל חוגג לפי התאריך הלועזי), 40 שנה אחרי התופת ההיא מבשרים לנו העיתונאים על המלחמה הבאה נגד סוריה.
הקבינט המדיני-בטחוני (דיין ורבין בלטו בהיעדרם) דן בגיבוש האסטרטגיה ואיך נכניס להם אחרי שהם, לפי הערכות המודיעין, ינסו להשתלט על שטח קטן בגולן. למרות שידורי השלום מסוריה, פתרון מדיני אפילו לא נשקל אצל אדוני המלחמה שכבר הכניסו
שוב ההנהגה האווילית וחסרת החזון לא מתכוננת לשלום בקיץ אלא למלחמה בקיץ, וגם הסתיו הוא אופציה.
מלחמה שתביא לעוד אלפי הרוגים ופצועים, נפגעי נפש שלעולם לא ינצחו, רק יפסידו את שמחת החיים למשך חיים שלמים.
מה עוד צריכים לעשות כדי לבקש לעצור מלחמות מתוכננות מראש?
הבה נתפלל, אחים לנשק, שיום יבוא ובו נחגוג 40 שנה לחיי שלווה ושלום ולא למלחמה שנמשכת כבר 40 שנה.
אמן.
(בעל הטורון חושף את הדברים החיוביים שקרו השבוע)
בגלל מצוקת האשפוז, יש לברך שהשבוע השתחררו מהכלא שני פושעים שריצו את עונשם: עפר גלזר, מטריד הנשים הסדרתי, וגונן שגב, חבר הכנסת מטעם מפלגת האקסטזי.
וכעת, גבירותי ורבותי, פנו מקום לנשיא מדינת ישראל!
(בעל הטורון נותן פתחון פה ועט לאנשים חכמים ממנו)
"אני לא אוהבת הצוואר שלי. באמת שלא. אני חושבת שאם גם אתם הייתם רואים את הצוואר שלי, גם אתם לא הייתם אוהבים אותו. אבל בטח הייתם מנסים להיות מנומסים ולא הייתם אומרים לי את זה. אם הייתי אומרת משהו בנושא, כמו למשל 'אני לא סובלת את הצוואר שלי' - אין לי ספק שהייתם מגיבים עם איזה משפט סתמי כמו 'אין לי מושג על מה את מדברת'.
הייתם משקרים כמובן, אבל אני סולחת לכם. אני משקרת שקרים כאלה כל הזמן, בעיקר לחברות שלי שאומרות שלא אוהבות את השקיות שיש להן מתחת לעיניים, לסת נפולה או בטן רופסת, והן שואלות אם אני חושבת שהן צריכות לעשות ניתוח עיניים, מתיחת פנים או בוטוקס. אני אומרת להם שאין לי מושג על מהן מדברות, שזה לדעתי קוד ל'אני יודעת בדיוק על מה את מדברת, אבל אם את חושבת שתגררי אותי לשיחה על הנושא הזה את לגמרי מטורפת'".
כך נפתח הקטע האישי הראשון בספר המצחיק והחכם של נורה אפרון, "אני לא מרוצה מהצוואר שלי" ("I Feel Bad About My Neck") שיצא לאחרונה בהוצאת קנופ, ומורכב מ-16 קטעים המספרים בהומור יבש על חייה וחוויותיה כאישה מבוגרת באמריקה הסוגדת לעלומי נצח.
נורה אפרון - סופרת, תסריטאית ובמאית (מסרטיה המפורסמים - "כשהארי פגש את סאלי" ו"נדודי שינה בסיאטל") - מספרת בספרה על חוויות אישיות בלשון ובסגנון שלא עושה הנחות למיתולוגיה האמריקנית ולא לעצמה כצעירה מבולבלת בשנות השבעים. היא מספרת על עצמה כעל טבחית אובססיבית, אמא אובדת עצות ועל ימי התהילה הלא מהוללים שלה בבית הלבן, בתקופה הזוהרת של ג'יי-אף-קיי ("אני הייתי הצעירה היחידה שעבדה עם קנדי והוא לא התחיל איתה").
אפרון מתוודה כיצד התאהבה בביל קלינטון, מרחוק כמובן, ואחר כך הפסיקה לאהוב אותו, אבל הספר ברובו מוקדש לסיפור כן ומצחיק על חייה כאישה "בגיל מסוים", ומומלץ בחום לב, בעיקר לגברים ולנשים שמתקשים להשלים עם גילם וחושבים על ניתוחי גוף במקום על חשבון נפש מטהר שבו מותר לכעוס פה ושם גם על הגוף, או בלשונה של אפרון:
"מדי פעם אני קוראת איזה ספר שעוסק בזיקנה ובגיל, וכל הסופרים שכתבו את הספרים האלה כותבים כמה זה נהדר להיות זקן חכם ועתיר ניסיון; כמה זה נפלא להגיע לגיל שבו אתם יודעים מה באמת חשוב בחיים. אני לא יכולה לסבול את האנשים שכותבים את השטויות האלה. זאת אומרת - מה הם באמת חושבים? מה, אין להם צווארים?".
נא להמתין לטעינת התגובות
