בחזרה לקיר הברזל
דן מרגלית סבור שאנו חייבים לאמץ הלך רוח נוקשה, ושעלינו לחזור לחינוך לציונות
מאז תמכתי בכל יוזמה מדינית מתונה. בהסכם השלום עם מצרים ובתוכנית לונדון של שמעון פרס, שנועדה למסור את יהודה ושומרון לירדן ולא לאש"ף, וסוכלה בידי יצחק שמיר; בהסכמי אוסלו ובשלום עם ירדן, ובהצעה הנדיבה שהעלה אהוד ברק בקמפ-דייוויד ונדחתה במשיכת כתף של ערפאת; וגם בהתנתקות שביצע אריאל שרון בגוש קטיף ובצפון-השומרון.
בשבועות האחרונים מלאה תיבת הדואר שלי בקריאות מימין - להתנצל ולהביע חרטה. לא שהימין הביע אי פעם חרטה על התנגדותו השגויה וקלת הדעת להסכם הביניים של יצחק רבין בסיני ולשלום של מנחם בגין עם אנואר סאדאת, אבל בלי קשר לכך ברור כי הגיעה שעת חשבון הנפש.
לא, אין על מה להתנצל, וגם לא להביע חרטה. אסור לעם היהודי להיקלע למצב מדיני והיסטורי, שדחה יד המושטת לשלום. החיים אינם מעבדה. אין אפשרות לחזור על הניסוי. אילו הגיבה ישראל כמו העולם הערבי שדחה בחרטום, 1967, את רעיון המשא ומתן, ההכרה והשלום - לא היתה סולחת לעצמה את תחושת ההחמצה. ליהודים אין אופציה מדינית ומוסרית לסרב ליוזמת שלום.
בעיניי, האירוע המכונן היה דווקא בקמפ-דייוויד בשנת 2000. מפני שברק שבר הסכמה לאומית והביע נכונות לדון עם הפלשתינים בחלוקת ירושלים, והם דחו אותו בקש.
סיפור הכזב, כאילו ישראל אשמה מפני שברק לא התכונן היטב לדיון המדיני אינו ראוי לתגובה. אין ראש ממשלה ישראלי המגיע לדיון כזה, שאינו מכיר לפרטיה כל עמדה וכל נייר עבודה וכל רעיון, וסיים כבר מרתון של התייעצויות פנימיות. הפלשתינים לא רצו בשלום ונמלטו אל מה שיכול היה להצילם ממנו - הדם והאש של האינתיפאדה.
בהתנתקות הורה שרון על גירוש
מפני שאפילו אם יהיה דיבור, ערכו בטל בשישים. הסכם איתם? הם מפרים אותו ברגע הראשון בו נקרית לפניהם ההזדמנות. אפילו בינם לבין עצמם. עיינו ערך עזה.
המשמעות אינה שלא יהיה שלום לעולם. אבל כדי שהפלשתינים יגיעו לשלב בו הם מעוניינים בו - חייבת ישראל לאמץ הלך רוח נוקשה, מתמיד וחסון המבוסס על ההנחה, שההסדר המדיני מאיתנו והלאה.
כך בדיוק: ליזום אסטרטגיה כוללת, ששום ממשלה מאז ימיו של דוד בן-גוריון לא גיבשה ברצינות; מדיניות שתגביר את ההשקעות בביטחון הלאומי, ובעיקר, ביכולת הלחימה ובקידום הטכנולוגי; שתהיה אינטגרטיבית ועם חינוך מובהק לערכי הציונות וצדקת דרכה, ועם מורשת תרבותית יהודית לפני הפתיחות הנחוצה לגלובליזציה; ושתצא לעולם הנבוך והתוהה המחפש אמת אחרת ביוזמת גיור לחיזוק הנתונים הדמוגרפיים של העם היהודי.
זה "חומה ומגדל" של בן-גוריון ו"קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי מותאמים למאה ה-21; זה מסר שטוען כי רק אם נפנים בלב שלם את ההנחה כי השלום בושש לבוא ונתרגל נפשית להתנהל בלעדיו - הוא אכן יגיע באחד הימים. סיכוייו לבצבץ מותנים בהשתכנעות הפלשתינים, שישראל אינה ממתינה לו כמאהב מזדקן וחרד. שלום אמת - כמו מציאה ועקרב ומשיח כלשון חכמים - יבוא במפתיע.
עד אז ראוי להסתפק בהורדת להבות הטרור לרמה שניתן לחיות איתה. להילחם על הגנת הבית בלי לייבב בהתמדה, ואולי גם לחזור ולהשתלט על ציר פילדלפי.
נא להמתין לטעינת התגובות
