כסף הולך לחמאס
דן מרגלית מציע לוותר על מענקים, ולהצניח מהשמיים מזון ותרופות בלב עזה או קלקיליה
בעל הטור הנודע בניו-יורק טיימס, תום פרידמן, מצא במסעותיו באזור, כי המנהיג הפלשתיני התורן תמיד מסביר כי נעצר בדקה ה-90. תמיד הוא מצוי לקראת הרמת המסך. לולא ביצעה ישראל את מהלך ההגנה האחרון על חייה, הוא היה מתייצב בראש המלחמה בטרור של החמאס. "כמה טיפשים הם הישראלים", הוא נוהג לסנוט בהם באוזני האורחים מאמריקה.
הונאה זאת מניבה פירות באושים. בכל סיבוב מבטיחים אבו-מאזן וג'יבריל רג'וב ומוחמד דחלאן לשים קץ לטרור, תמורת ויתור ישראלי. אחרי שהם מקבלים את שלהם היישר לכיסם, חוזר הגלגל חלילה. שוב טרור. שוב כנס מחזור בשארם. שוב הם מבטיחים. שוב הם מקבלים. שוב הם יורים.
ממשלות ישראל מצויות בסחרור הזה כבר 14 שנים. הן שוגות בעשיית חשבון הגיונו של היריב או האויב. אם ישראל רק תעניק לו מחווה - הוא יתרצה. לא דובים ולא יער. ישראל והעולם אינם זוכרים כמה מחוות כבר נערכו. אך הם זוכרים גם זוכרים כי בתמורה קיבלה ישראל לא ככלום. אלמלא כן, לא יכול היה הטרור לחזור ולפתוח כל סיבוב חדש תמיד מנקודת ההתחלה, ובמלוא העוצמה. לכן, אולמרט לא צריך היה למהר ולהבטיח לאבו-מאזן את הכספים עוד לפני ועידת שארם א-שיח'.
האיש שעומד בראש הרשות הפלשתינית מאחז עיניים, או חלש, ובין אם הוא כזה או אחר לא תצמח ממנו ישועה לשלום. האפשרות המועדפת היא, שהכסף יזרום לכיסי המנהיגים המושחתים. הם יחלקו אותו בין חשבונותיהם האישיים בבנקים באירופה. אנשיהם יקבלו את שכרם במשורה, ויימלטו בקרב הבא עם החמאס, שיעתיק את הזירה מרצועת עזה לשכם ולג'נין ולרמאללה. האפשרות האחרת היא, שבחלק מן הכסף יקנו נשק, או יקבלו אותו ישירות.
כמה פעמים תחזור ישראל על המשגה, שתחילתו בהסכם אוסלו? הרי ההסכם מ-1993 היה נראה אחרת אלמלא לווה בנכונות ישראלית להפקיד נשק בידי כוחות הביטחון של יאסר ערפאת ואבו-מאזן. למי נחוץ לשוב ולקרוא את "אל תתנו להם רובים" ? מה גם שלפתח יש נשק לרוב. לפי אחד החישובים היחסיים המקובלים במערכת הביטחון, פי ארבעה מאשר לחיזבאללה בהשוואה לכוח הירי הרלוונטי של צה"ל. לא במקרה, אהוד ברק וגבי אשכנזי מסויגים בעניין זה יותר מאשר בבירור כל הטבה אחרת שאבו-מאזן מבקש.
הבעיה אינה בכוח האש, אלא בנכונות להפעילה.כאשר אנשי הפתח בגדה המערבית מתבוננים מסביב ורואים מה עלה בגורל עמיתיהם בעזה - הם אינם ממהרים להילחם ביום פקודה בשירותו של אבו-מאזן. אין
ישראל חייבת את הכסף לפלשתינים, אבל היא אינה אמורה לירות ברגלה. ברצונה לעשות מחווה? אין בעיה. מזון ותרופות בהצנחה מן השמים בלב עזה, או בשיירה לקלקיליה, בניכוי מוזל של מחיר המוצרים מן החוב. בהיפוך של להיט ישן מבית מדרשה של להקת הנח"ל: "גרביים במקום תותחים".
אבו-מאזן הוא, לרוע המזל, משענת קנה רצוץ. אינו יכול לעשות שלום. אולי אינו רוצה. אין עם מי. תהיה זו איוולת ללכת שולל אחרי חזית הדחליל שהוצגה אתמול בשארם. ככל שהדברים נשמעים הזויים, לא מן הנמנע כי העתיד טומן בחובו דווקא סוג של הודנה כלשהי, המותירה את שני הצדדים בעמדות יציאה למלחמה בלי ללחוץ על ההדק.
נא להמתין לטעינת התגובות
