'בלי צל"שים, בלי תקשורת, בלי רעש וצלצולים'
בצניעות ובצמצום אופייניים מתאר סמל אביתר דהן, שלחם בלבנון בגדוד 51 של גולני, את מעשה הגבורה שבו הציל חיי 15 מחבריו, בקרב בו נפצע קשה מאד
סיפור מעשה הגבורה של סמל דהן, שהיה במלחמה בכוח החוד של רובאית ג', נשמע לפרקים מצמרר. ראשיתו ברגע שבו הבחין דהן ברימון שזרקו אנשי חיזבאללה לעבר הכוח שלו. הרימון התגלגל למרגלותיו ואז, בלי לחשוב לרגע, בעט דהן ברימון למרחק של שבעה מטרים ובכך הציל את עצמו ועוד 15 מחבריו שהיו לידו.
"עשיתי מה שצריך היה לעשות באותו רגע", הוא אומר בצניעות אופיינית, כזו שהפגין מיד לאחר שהגיע למרכז הרפואי רמב"ם בחיפה וסיפור גבורתו עשה לו כנפיים.
סמל דהן נפצע קשה ב-26 ביולי, בתום שלושה ימי לחימה בבינת ג'בייל. גם היום הוא זוכר כל שניה ושניה מהקרב הקשה שבסיומו נהרגו שמונה מחבריו, לוחמים וקצינים, ונפצעו עוד 26 מלוחמי הגדוד שלו. "הייתי בכוח החוד של הפלוגה", הוא שב ומספר. "התמקמנו במבנה בתוך הכפר. אחרי יומיים של לחימה קשה היינו אמורים להתקפל, אבל קיבלנו הודעה להישאר עוד יום ולהתקדם לתוך הכפר".
בשלב מסוים התברר לדהן שעל מחלקת החוד, שהוא היה ה"מטוליסט" (מטיל הרימונים) שלה, הוטל להתמקם באחד המבנים בתוך הכפר. "לא הצלחנו לפרוץ את הדלת של המבנה בציוד הרגיל: לום, פטישים וגרזנים. אני הייתי אמור לירות כמה רימונים כדי לפרוץ את הדלת. יריתי אבל הדלת לא נפתחה", הוא משחזר.
בשלב זה החל השחר לעלות על הכפר בינת ג'בייל. "מכיוון שעשינו לא מעט רעש, היינו די חשופים", מספר דהן. "תפסנו מחסה וההוראה היתה לא לירות, כי יכול להיות שמי שאנחנו נחשוב למחבלים, הם מכוחותינו". בשלב מסוים הבחין אביתר כהן (המכונה 'גינג'י) בקבוצה של חיילים עם מדים של צה"ל, אך ללא קסדות לראשם. הוא פתח באש.
הסמג"ד רועי קליין נתן פקודה להשליך
בהמשך הקרב נפצע דהן ממכת אש של ירי ורימונים. הוא פונה לרמב"ם עם לא מעט מחבריו, כשהוא במצב קשה מאד ותוך שנשקפת סכנה לחייו. "אני זוכר שבשלב מסוים של הקרב, אחרי שחיסלנו לפחות 50 מחבלים, נגמרה התחמושת ולא היה לנו איפה להסתתר", סיפר. "הם זרקו לעברנו ים רימונים וירו בכמויות. בשורה התחתונה, איבדנו שמונה קצינים ולוחמים ו-26 נוספים נפצעו. חטפנו את המכה של החיים".
מאז הפציעה עבר דהן חמישה ניתוחים, ביניהם ניתוח אחד במערכת העצבים. הוא קיבל כדור בכתף שיצא דרך הגב, ובנוסף נפגע בחלקי גוף שונים. "מאז החיים שלי השתנו. אין לי התפרצויות של בכי, כי אני לא בוכה אף פעם... אבל המחשבות חוזרות, כי המראות בלתי נשכחים. הזוועה הזו לא ניתנת לתיאור", אמר בכאב.
דהן, בן 21, מרגיש היום, יותר מתמיד, כי קיבל את החיים במתנה. "אני סובל כאבים, אני סובל מהפציעה, אבל אני חי. איבדתי שם שמונה חברים. איבדתי הרבה דברים אחרים, אבל הרווחתי את החיים שלי", הוא אומר. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, התכנס דהן בתוך עצמו. הוא עבר מקבר לקבר, ממשפחה למשפחה. דהן מספר כי "אני ממשיך לשמור על קשר עם המשפחות ועם החברים בפלוגה. למרות שהשתחררתי מצה"ל (בגלל הפציעה - י.ה.), הם יישארו לעולם חלק ממני".
לעדותו, אין בו כעס של ממש בגלל תוצאות המלחמה: "נכנסנו להילחם וידענו מראש מה הסיכונים", אמר. "הסיכוי לשרוד בקרבות מן הסוג הזה הוא לא גדול, אבל אף אחד לא הכריח אותנו, עשינו את זה כי זו חובתנו".
על הדרג המדיני והצבאי דהן לא מעוניין לדבר. "דיברו כל כך הרבה. כל אחד שיש לו אחריות למה שקרה יודע בתוך תוכו מה הוא צריך לעשות. התפקיד שלי בחיים כרגע הוא לחזק את החברים ואת משפחות הנופלים, ולהחלים בעצמי. זה לא ציונות, זה אני. לא איכפת לי מאולמרט, פרץ או חלוץ. איכפת לי שמי שחי יצליח להתאושש, ומי שאיבד את היקר לו מכל, יתחזק - אם אפשר להתחזק בכלל".
לאחרונה נפגש סמל דהן עם הטייס שחילץ אותו. "הקשר בינינו נוצר באמצעות כתבה של 'במחנה', ומאז אנחנו שומרים על קשר כמעט קבוע. החילוץ היה סיפור קשה בפני עצמו, הטייסים היו אמיצים ועשו את המקסימום לפנות אותנו", הוא מפרגן.
גם כיום, בחלוף כמעט שנה, דהן לא מבקש שיוקירו את מעשי הגבורה שלו. "למה אני צריך להתעסק בזה?", הוא שואל. "במהלך השנה אמרו לי כל מיני גורמים כי הם אלה שידאגו לזה שאקבל צל"ש, אבל אני בעצמי לא עשיתי כלום בעניין, ואין לי כוונה לעשות משהו". אף על פי כן, דהן רומז על מה פירוש מעשהו, בעיניו, ואומר כי "גיבור הוא לא מי שמקבל ציון על גבורתו, גיבור מבחינתי הוא מי שעושה את מה שצריך כדי להגן על חבריו, גם אם הוא לוקח סיכון, לפעמים לא מחושב".
דהן מבלה בימים אלה את רוב זמנו בטיפולים. "אני משתדל לא להתבוסס בתוך כל האירועים שעברו עלי", הוא מסכם. "כשאני מרגיש שצריך להתעסק בזה, אני עושה את זה עם עצמי, בלי תקשורת, בלי כתבות ובלי שום רעש וצלצולים".
נא להמתין לטעינת התגובות
