יש לי אחות
אמנון דנקנר מבין את אלו שקוראים להקיז את דמו של קצב, ומצביע על האשם: שנים של הטרדות ואפליה
מזוז ושנדר אומרים כי הופתעו מעצמת הביקורת, אבל הם לא היו צריכים להיות מופתעים. זאת לא היתה רק התחושה הכוללת כי נבל חמק מהוקעה ומעונש מלאים. פרץ הרגשות הנסער נבע מכאב עמוק וממצבור טראומות קשות של חלק ניכר באוכלוסייה. חשבתי על כך כשכמה חברים אמרו לי כי כשעקבו אחרי ההפגנה הגדולה נגד עסקת הטיעון שהיתה בכיכר רבין הם הרגישו שעולה ממנה שנאת גברים ברורה.
התחושה כי יש כאן מלחמה טוטאלית שאינה בוררת באמצעים התעצמה למראה חלק ניכר מן הנשים שהתבטאו בתקשורת. הן ניסו לגהץ בתירוצים בלתי מתקבלים על הדעת ובחרי אף גדול כל ספק בגרסאות המתלוננות העיקריות, גררו לדיון את גילה קצב האומללה בלי כל רגישות אנושית (אחת מהן קראה לה במכתב גלוי בעיתון לעזוב את בעלה), והתגוללו על עורכי הדין שבגדו לכאורה באנושיותם בכך שייצגו את קצב, זאת למרות שעורכי הדין האלה מייצגים, כבר הרבה שנים, רוצחים, אנסים וסוחרי סמים. התקוממות רגשית כזאת נגד עורך דין זכורה רק מפרשת דמניוק כשיורם שפטל האמיץ נאות לייצג אותו.
זה היה די קל להשתמש בהיגיון קר כדי להעמיד באור מגוחך את ההתבטאויות הללו, אולם מעניין הרבה יותר הוא לבדוק מהיכן הגיע הגל הזה של שנאה, תיעוב והתקוממות מוסרית עזה. פרץ הרגשות העוינים הזה מזכיר לי במידה רבה את ההתלקחות המזרחית שהיתה כאן בסוף שנות השבעים ובראשית שנות השמונים. גם היא היתה מלאת שנאה ותיעוב, מתלהמת, לא לוקחת שבויים וכוללנית.
אבל היא היתה אותנטית וזלגה מתוך פצעים שלא נרפאו. המזרחיים חשו כי נמצא להם פורקן לבטא שנים ארוכות של סבל, קיפוח, אפליה, דיכוי ורמיסת התרבות והמורשת שלהם. הצד השני לא תמיד השכיל להתייחס לפרץ הזה באמפתיה הראויה. אני עצמי לקיתי בכך במאמר די ידוע שכתבתי תחת הכותרת "אין לי אחות".
גם הנשים של היום מדברות מפצעים פתוחים. חיים איתנו לפחות שני דורות של נשים שמתחת לאפנו (ולעיתים למרבה החרפה בהשתתפותנו הפעילה) חוו השפלות, הקנטות, הטרדות, מעשי הצקה, כפייה ואונס. הנורמות אכן היו אחרות, אבל הבה נודה על האמת - הנורמות ההן נקבעו בידי גברים שהיו אטומים למצוקה, לסבל ולפגיעה בצלם האנוש של הנשים. שנים ארוכות של התעללות, קיפוח, אפליה ורמיסת זכויות הצטברו לא רק לזיכרון טראומטי אלא גם לגישה מיליטנטית כלפי כל מי שנחזה כמנסה לסובב את הגלגל אחורה אל השנים האפלות ההן.
זו,
קל להבין שכאשר הזמזום הזה מטריף את הדעת אין רצון לנבור בדקויות טכניות. מה לנו כי נלין על חברות הכנסת, נציגות ארגוני הנשים ודוברות הארגונים לטיפול בנפגעות תקיפה מינית על שהן דוהרות בחמה עיוורת ודורסות את חזקת החפות, את שיקולי הדין ואת החובה לפעול על פי דקדוקי החוק. דקדוקי עניות מטרפים את דעתו של הפגוע והדואב.
יש מי שהיו מדקדקים עם אותן דוברות ומאשימים אותן - ובמידה רבה של צדק - כי בהתייצבות הטוטאלית שלהן לצדו של הנרטיב של שתי המתלוננות העיקריות, הלא הן א' ו-א', הן רק התיימרו להדגיש את אנושיותן, אבל בעצם מחקו אותה. שהרי בתמיכה הטוטאלית הזאת, שהתעלמה מההפרכות ומהסתירות בנרטיב הזה הן מחקו הן את האישיות והן את הנסיבות של המתלוננות האלה והפכו אותן לכלי במלחמה.
הן נטלו פיסות חיים מורכבות, בעייתיות, מרתקות ויצקו מהן פיון, חייל מתכת במאבקן. אבל לצד הדקדוק הזה צריכה לבוא גם הבנה ואמפתיה למניעים העמוקים והצודקים של סערת הנפש המטאטאת מדרכה כל היגיון ורסן של איפוק ותבונה. מול כל זה אל לנו לומר אין לי אחות, אלא לחבק אותן. ברשות כמובן ובהסכמה מלאה.
בחיבוק של אהדה אין די כמובן. העניין הנשי אינו מצטמצם רק לזירת ההטרדות המיניות והאינוסים. שם כבר שונו הנורמות. יש עוד עניינים בלתי פתורים ועיקרם חוקים מפלי נשים וחוסר שוויון מכאיב בתעסוקה ובשכר. אבל, אם לשוב לעניין שלשמו התכנסנו כאן, גם פרשת קצב אינה נראית כמובילה אל פתרון מניח את הדעת. לא בתנאים הנוכחיים של עסקת הטיעון. אמנם יש לקבל את המבנה של העסקה הזאת, על רקע הקשיים בתיק, אולם קשה מאוד להתווכח עם התחושה כי העונש שנקבע בעסקה אינו ראוי.
יש לבצע כאן חבישה כפולה: לחבוש את הפצע שנפער בנשמה הנשית ולחבוש את הנשיא לשעבר בבית האסורים. הא בהא תליא. שהרי איך ייראה הצדק ממבט נשי כאשר יועץ משפטי גבר, פרקליט מדינה גבר, שלושה עורכי דין גברים, נאשם גבר ונשיא בית המשפט השלום גבר יפיקו מתוכם עונש קליל, זעיר, רחמני ומרחני?
הנשמה הקולקטיבית של אחיותינו הנשים אשר עשרות שנים נצבטו, לוטפו, נדקרו באצבעות זקורות, נושקו בכפייה ונאלצו למחות בגועל ובזעם את הריר מעל לחייהן, שתקו והדפו, בכו ונאבקו על כבודן האנושי וחירותן הנשית, אינה יכולה שלא לראות בעונש כזה אלא את המשך ההתעללות וההשפלה באמצעים אחרים. איך תראה אותו אם לא כעלבון? ואיך נראה זאת אנחנו הגברים אשר מעולם לא חווינו סוג כזה של השפלות והצקות, אבל יש בנו כוח דמיון מספיק כדי לתאר לעצמנו את המצוקה?
נכון, בית משפט צריך להזהיר עצמו מלנטות אחרי שאגות המון צמא דם בכיכר. אבל מצד שני בתי המשפט נוהגים לומר כי הם יושבים בקרב עמם. גם הנשים הן עם. על פי הסטטיסטיקה הן אפילו הרוב. לא יהיה זה מן החכמה להתעלם מהן וגם לא מגברים רבים המצטרפים אליהן כדי לתבוע את העלבון ואת גמר החשבון ההיסטורי.
איתרע מזלו של משה קצב והוא קלע עצמו במו ידיו (וגם במו חלקי גוף אחרים, כמסתבר) למצב שבו הוא מגלם את גמר החשבון הזה כבכיר והעיקש במטרידים, אם לא למעלה מזה. נכון שמהבניין האיתן לכאורה של טיוטת כתב האישום לא נותרה אלא סוכה רעועה ודלה של אישומים בעסקת הטיעון, אבל גם היא חייבת להכיל בתוכה עונש חמור יותר.
המחזה של נשיא לשעבר הלובש את המדים החומים של השב"ס אינו קל, אבל טועים האומרים כי הוא יפגע במעמדו של מוסד הנשיאות. מוסד זה שוקם כבר עם בחירתו של שמעון פרס למשרה הזאת. לעומת זאת תהיה זו פגיעה קשה במוסד של מערכת עשיית הצדק, אם הנשיא יישלח לביתו בקריית-מלאכי כדי להתכחש מיד להודאתו בעסקת הטיעון ולהתראיין ברוחב יד על תומתו וחפותו.
כמה קשה זה יהיה וכמה פצעים שוב ייפתחו. לא. זה המקרה שבו עדיף קשי הלב ובו רצויה חומרת הדין והבה נראה את משה קצב משלם את מלוא המחיר ומסתדר בסביבה שבה לא עורכי דין ולא יועצי תקשורת יכולים לסובב את גורלו לטובה שאין הוא ראוי לה.
נא להמתין לטעינת התגובות
