הפקרות
דן מרגלית טוען שקיצוץ בתקציב הביטחון הוא פגיעה קשה בכוחה של ישראל ויש להגדילו
לקצץ בתקציב הביטחון מפני שיש בזבוז, שלעולם אין אפשרות לנכשו כליל בארגון כה גדול, אפילו אם הוא נתון במצוקה כספית? זו ההפקרות בהתגלמותה. זו ההוכחה המובהקת, שהממשלה לא למדה דבר מהתוצאות הקשות של המערכה הצבאית.
מפני שצריכה האמת להיאמר: לישראל אין תקציב ביטחון. לצה"ל אין כמעט תקציב תפעולי, לבד מהסיוע האמריקני. הכסף ממושכן לטובת מטרות טובות, כתשלום לנכים ולמשכורות (נמוכות למדי) ולמיגון, אבל לא לבניית צבא שמסוגל ללחום ולתקוף ולנצח בטווחי הזמן וכושר העמידה המדיני והכלכלי העומד לרשותה של ישראל.
נכון שאפילו צה"ל המוחלש והבלתי מאומן והנבוך והמלהג יכול היה לנצח את החיזבאללה, אילו ידעו אהוד אולמרט ועמיר פרץ ודן חלוץ מה יעדם, ואלמלא מצמצו. אבל זה אינו הצבא הנחוץ למדינה מוקפת אויבים, ובוודאי לא לאחר שהשלישייה הזאת שחקה את כוח ההרתעה הישראלי במורדות בינת ג'בל ומארון א-ראס.
הקיצוצים הראשונים היו במקומם. בשומן. אבל גם כשהשומן דולל המשיכה הממשלה לפגוע בביטחון הלאומי, בשרירים. שנה אחר שנה. סהדי במרומים ובקוראי מעריב ובבנימין בן-אליעזר ובשאול מופז ובמשה (בוגי) יעלון, שמעולם לא הבנתי את התנהלותם. נשבעו מבעוד יום כי לא יוכלו להעניק לישראל את הביטחון הלאומי הראוי אם יאושר הקיצוץ, ואחר-כך השלימו עמו בתוספת פיצוי דמה שהסדיר בעבורם אריאל שרון. זה היה עוד לפני המלחמה.
אך השנה התנהלה המלחמה, שבמערכת ההסברה של קדימה מוצגת כמעשה הצלה היסטורי, בהעמידה את הציבור בפני העובדה כי יש לחזק את העוצמה הצבאית בכוח אדם ובציוד. עתה, נאמר, הכל יתוקן בעיתו. לפני המבחן הגדול עם צבאות
על ההבטחות האלה בנה הצבא. עליהן נשענו התעשיות. יש במדינה פיתוחים מצוינים, אבל הממשלה חומקת מלהקצות את הכספים לטילים ולטייסים ולמיגון טנקים. אחרי המלחמה הכושלת אפשר היה לקוות כי היא תחזור אל "הטובים לטיס," ותוסיף קריאה ש"הטובים לקבע," ותבנה מחדש את מנהיגותו של הקצין. לא דובים ולא יער.
איזה כבוד מצפה לקצין החי"ר ולטייס ולחובל בגוף לאומי, שהממשלה משדרת כל הזמן כי הוא מסורבל ורחב מדי, וצריך ליטול ממנו כספים?
הלב מסרב לקבל את פירושו של השר שלום שמחון, כי אהוד אולמרט ביקש להעניש - או לחנך כלשונו - את שרי העבודה הממרים את פיו, ולכן החליט לקצץ בתקציב הביטחון. אם אהוד ברק מאיים לפרוש - אהוד אולמרט יפגע בו בכיס. כמו הגנרל בארקר בלחימת המנדט הבריטי נגד המחתרת היהודית, שפעלה לשחרר את הארץ. כך או אחרת, לא זו בלבד שאין לפגוע בתקציב הביטחון, אלא נחוץ להגדילו, כאן ועכשיו, והרבה.
יש לכך השלכות מעשיות. כאשר ביולי 2007 פוגעת הממשלה שנכשלה במלחמה בתקציב הביטחון, היא מאותתת לאפשרות אחת משתיים: שוב אינה מכינה את צה"ל נוכח האיום הסורי ליזום מהלך צבאי, שעלול להתדרדר לכלל מלחמה, או, לחילופין, היא סתם זורעת בהלת שווא, ובפועל אין כל איום מדמשק. אלמלא כן, אי אפשר להבין את הכוונה לקצץ בביטחון הלאומי.
במקביל, הממשלה הזאת מתאפיינת בשתי תופעות: בנימין נתניהו מילא את קופתה, והיא המשיכה ליהנות משפע, ובעצם יש לה כסף לרוב, ואם כן מדוע היא מקמצת את ידה? והיא מחלקת אותו בין בעלי עניין צעקנים שיכולים להועיל לפוליטיקאים בבחירות המקדימות בקדימה. כפי שאמר במרירות ותיק במערכת הביטחון: מה הבעיה, נרשום את צה"ל בסניף קדימה בצפת, והתקציב יזרום.
הממשלה פוגעת באימונים ובהכנה למלחמה אם חלילה תתרחש, ושוב תשלח את הילדים והבעלים והאחים בלתי כשירים לשדות הקרב. הגיעה שעתה של הזעקה העולה במקורה מקריאה שנועדה לעניין אחר: "אל תגעו במשיחי."
נא להמתין לטעינת התגובות
