את מה שהוא זוכר מזה הוא רושם
במלאת שנה למלחמת לבנון ה-2 אמיר בוחבוט שקע בזיכרונות ועבר שוב על התמונות שנצרבו במוחו, עד שהצליח לבחור מנצח אחד במלחמה הזו. שטח צבאי
אני יכול למשל לבחור את הרגע בו עמדתי במרחק פסיעה משר הביטחון, עמיר פרץ, כשהחליט לעצום עיניים כדי להשלים דקות שינה, או כשקיפץ על תותח ולו בשביל חיוך ותמונה מאת הצלם הנודע זיו קורן. או אולי את הרגע ששמעתי את הרמטכ"ל רב-אלוף דן חלוץ מדבר באנגלית, חוזר לעשן מהלחץ ואפילו מחייך כשכולם יצאו מדעתם מרוב דאגה וחרדה.
קשה לשכוח את האלוף אודי אדם עומד זקוף לצד חלוץ ופרץ, גם כשחבריו סובבו לו את הסכין בגב ועוד ביקשו ממנו לחייך ולנהוג בקור רוח, או את הפעם שעמדתי יחד עם תת-אלוף גל הירש על גבעה לא הרחק מהכניסה ליישוב מתת שבצפון כשהוא דיבר על פעילות הכוחות בבינת ג'בייל.
אני זוכר גם כשרדפתי אחרי תת-אלוף ארז צוקרמן כשיצא מ"הבור" של פיקוד צפון לאחר שהצליח לשכנע את אלוף הפיקוד כי האוגדה המשוריינת בפיקודו מסוגלת לצאת לקרב ולתרום למערכה. או את הפעם ההיא שישבתי על המדרגות ביישוב מלכיה, כשמפקד חטיבת גולני, אלוף-משנה תמיר ידעי, יצא לשאוף אוויר מעל פני הקרקע וגם כדי לרענן את העיניים ממסכי הפלזמה.
הייתי עם קצין תותחנים ראשי, תת-אלוף לורנס מועלם, למרגלות המועצה פסוטה בעת שניצח על "גשם הפגזים" בדרום לבנון, ועקבתי אחרי מפקד זרוע היבשה האלוף בני גנץ כשקיפץ בין מוצב למוצב בין חפ"ק לחפ"ק כדי לסייע, ולתרום במקומות שאחרים הספיקו לשכוח.
נכחתי גם באולם כשראש להק מודיעין בחיל האוויר, תת-אלוף רם שמואלי, שבר את הקו הצנוע של החיל והכריז קבל עם ועדה כי צה"ל ירוצץ את ראשו של החיזבאללה, כמו שהוא נהג לרוצץ ראשי נחשים באמצעות מעדר במושב.
כל חיי לא אשכח את הרגע בו חיברו בקשר לשיחה את מפקד חטיבת הצנחנים, אלוף-משנה חגי מרדכי, שהיה
אין ספור רגעים נוספים נחרטו בזיכרוני – כמו הרגע שמפקד גדוד 51, סגן-אלוף יניב עשור שהוכיח כי לאחוות הלוחמים אין גבול, נדהם לגלות שלא ניצחנו לאחר שיצא מבינת ג'בייל וסיפר על גבורת לוחמיו, או מפקד גדוד חרב, סגן-אלוף וג'די סרחאן, שבמשך 30 ימים לא יצא מדרום לבנון עם לוחמיו והמשיך לקבל משימות בזמן שהיו מג"דים אחרים שחששו להסתער קדימה.
והיה גם הביקור בטייסת הקרב 101 וטייסת מסוקי הקרב "צרעה" שצוותי האוויר שלהן העניקו למילים תעוזה ונחישות משמעות חדשה.
ובכל זאת, יותר מכולם אזכור את "חייל המילואים". אותו חייל מילואים שעזב את הלימודים באוניברסיטה וכשחזר מצא מרצים קרים ומנוכרים בלשון המעטה. אותו מילואימניק שעזב את האישה ואת הילדים שזקוקים לאבא בבית. המילואימניק שעזב את מקום העבודה, גם אם הוא עצמאי ואין מי שיחליף אותו. את אלו שקיצרו את השהות בחו"ל כדי לתרום את חלקם.
אני כנראה לעולם לא אשכח את הרגע בו ראיתי חייל מילואים פותח בשמחה את שקיות האגודה למען החייל ומחליף באמצעותם גרביים אחרי ארבעה ימים של לחימה בשטח. או הטור הענק של המילואימניקים שעמדו בתור למכבסות הניידות או אוכלים "חמגשית" על האכזרית, או מחפשים לקרוא פרק מתהילים, גם אם הם לא ממש מאמינים ורק מנסים לחזק את רוחם דקות ספורות לפני הכניסה ללבנון.
את אותם מילואימניקים שנדרשו להוביל טנקים ונגמ"שים תחת מטחי קטיושות, וכשהיו מופגזים עצרו בצד, התחבאו מתחת למנוע ואחר כך המשיכו הלאה, אחרי כוס קטנה של קפה שחור בוצי במיוחד.
עבורי, כל אחד מהמילואימניקים שישבו בבתים בכפרים השיעים בדרום לבנון עם ציוד בלאי, וחיכו שהאוכל יגיע, הם המנצחים הגדולים של המלחמה. למזלנו הגדול הרמטכ"ל רב-אלוף גבי אשכנזי מכיר ומוקיר אותם.
נא להמתין לטעינת התגובות
