עד הכפתור האחרון
אצל הילארי קלינטון הכל מתוכנן מראש, אפילו עומק המחשוף. העיתונאי קארל ברנשטיין, שחיבר ספר על קלינטון, בטוח כי יחסיה עם בעלה הם "סיפור אהבה"
העיתונאים שליוו את מסע הבחירות לבית הלבן ב-1992 הבחינו בשינוי ודיווחו לקוראים ולצופים על המהפך: סימן ההיכר של הילארי קלינטון - קשת השיער - נעלמה מראשה. במאמץ להקרין חמימות נשית הקפידה לנעוץ "מבט אוהב וחרישי" בבעלה המועמד. כמה עיתונאים ציניים כתבו שהילארי "עברה השתלת אישיות" ו"הניחה למי שהנחה אותה בקמפיין להשתיל את לבה של מרתה סטיוארט במקום הלב שלה", כלשון שבועון החדשות "טיים".
בספרו החדש על הילארי קלינטון "אישה בשליטה", מתאר העיתונאי האמריקני קארל ברנשטיין את המהפך המתוכנן בתדמיתה של אשת המועמד שהפכה לגברת הראשונה, ונמצאת עכשיו בעיצומו של המסע האישי שלה ללשכה הסגלגלה שבה ישב בעלה ביל מ-1992 ועד 2001.
הספר אקטואלי היום במיוחד לאור הוויכוח העיתונאי-פוליטי-תרבותי על עומק המחשוף של הילארי בהופעה בקונגרס. כל המתווכחים בלהט על החריץ הנשי שנחשף מחולצת הווי השחורה שלה, מתחת לז'קט הוורוד, באולם מליאת הסנאט, או על הז'קט הוורוד-כהה שהבליט את נשיותה באתר האינטרנט יו-טיוב, ימצא בספר שפע של אנקדוטות מן העבר ואת התובנה הברורה: אצל הילארי הכל מתוכנן, עד הכפתור האחרון.
בספר מתאר ברנשטיין את השינוי שעברה "ההיפית עם המכנסיים המתרחבים ומשקפי תחתיות הקוקה-קולה" עד שהפכה לגברת הראשונה "בשמלת ערב שחורה של דונה קארן, החושפת כתפיים באופן מאוד לא ברברה-בושי". אבל לא רק זה. בהסתמך על 200 ראיונות ועל מסמכים רבים הוא משרטט דיוקן מקיף של מי שאולי תהיה הנשיאה הראשונה של ארצות-הברית.
"הסיפור של הילארי קלינטון כאדם בפני עצמו ולא כאשת הנשיא לא סופר מספיק", אומר ברנשטיין בשיחה בביתו שבאפר איסט סייד במנהטן. "הכרנו אותה מהעיתונים כגברת הראשונה, אבל היא המשיכה להיות מסתורית. היא האישה הכי מפורסמת בעולם, ואני חשבתי שצריך לכתוב עליה ביוגרפיה רצינית ולא חלקיקי מידע מפה ומשם".
ברנשטיין, בן 63, הוא בן הזוג הפחות מפורסם בצמד "וודשטיין" (בוב וודוורד וקארל ברנשטיין), שני העיתונאים שחשפו בשנת 1972 מעל דפי ה"וושינגטון פוסט" את מעלליו הפליליים של נשיא ארצות-הברית ריצ'רד ניקסון והביאו להתפטרותו. "פרשת ווטרגייט", הנחשבת לסקופ הגדול ביותר בהיסטוריה של העיתונות, הפכה אותם לאחד הסמלים של עולם התקשורת האמריקני. הספר "כל אנשי הנשיא", שכתבו על הפרשה, הפך לסרט מצליח, שבו גילם רוברט רדפורד את דמותו של וודוורד, ודסטין הופמן - את דמותו של ברנשטיין.
בניגוד לוודוורד, המכהן עד היום כסגן עורך בכיר ב"וושינגטון פוסט" וכתב שורה ארוכה של רבי-מכר ביקורתיים על הממשל האמריקני, התקשה ברנשטיין למנף את שמו המוכר ולעשות ממנו הון. הוא
הילארי סירבה לשתף פעולה עם ברנשטיין בכתיבת הספר ולא הסכימה שיראיין אותה. כצפוי, במטה הבחירות שלה לא אהבו את התוצאה. "הספר לא מחדש כלום", אמר אחד מאנשי הקמפיין. "אפשר לצטט אותנו מפהקים". ברנשטיין לא מתרגש. "אני סופר ולא רק חוקר, וכתבתי ספר מאוזן והגון", הוא אומר. "אנשי הקמפיין שלה פשוט לא רוצה שאנשים יקראו משהו ששונה מהדרך שבה היא רוצה להציג עצמה".
במהלך התחקיר לכתיבת הספר הגיע לידיו של ברנשטיין היומן הפרטי של דיאן בלייר, חברתה הטובה של קלינטון, שתיעדה את קמפיין הבחירות של ביל לבית הלבן בשנת 1992. בלייר, מרצה למדע המדינה, תכננה להפוך את התיעוד היומיומי לספר על הילארי ועל ביל, אך מתה מסרטן לפני שהשלימה את המשימה. היומן, שקטעים ממנו נכללים בספר, מאפשר הצצה קרובה בהילארי כאדם. הוא ראיין רבות מחברותיה הקרובות, נשים שצמודות אליה שנים רבות (ויש לה לא מעט חברות נאמנות, כפי שמתואר) אשר חשפו בפניו פרטים על חייה בתקופות שונות.
כך למשל סיפרה לו בטסי וורייט, חברת ילדות של הילארי, כיצד התמודדה אשת הנשיא עם הבגידות של בעלה. "הילארי וביל החליטו שהם יעבדו על הצלת הנישואים שלהם, כולל סוג של ייעוץ שביל יצטרך ללכת אליו", מספר ברנשטיין. "אפשר רק לשער מה הוביל להחלטה הזו. הפרשנות של בטסי וורייט היא שהיה שם משא ומתן שאחריו ביל היה צריך להיות 'כלבלב' ולעשות כל דבר שהיא דרשה ממנו. ראיתי מצב דומה אחרי פרשת מוניקה לווינסקי. היא התכוונה להוציא מזה משהו, אז היא הלכה להתמודד לסנאט".
איך הילארי תנהג כנשיאה אם תגלה שהבוגדנות של בעלה תחזור על עצמה כאשר ישובו לבית הלבן?
"אני לא מומחה למה שקורה ביניהם בשנים האחרונות. וגם לא אכפת לי. מה שחשוב הוא שהם נראים מאוד יחד. הסיפור שלהם תמיד היה סיפור אהבה גדול ולא משנה עד כמה יש להם זוגיות בלתי מתפקדת. הוא רצה לעזוב. את זה אני חשפתי. ועדיין, היום זה סיפור אהבה גדול".
ברנשטיין מספר על אירוע שהתרחש בשיקגו במהלך מסע הבחירות ב-1992. הילארי ובעלה המועמד לנשיאות, שהיה עדיין מושל ארקנסו, הגיעו לבית קפה והחלו לעבור בין הסועדים ולשוחח איתם. קבוצה של עיתונאים נכנסה בעקבותיהם. הילארי עמדה מאחורי ביל ושתתה קפה מכוס פלסטיק, ואחד העיתונאים שאל את ביל אם אפשר לפנות ישירות לאשתו. "בטח", ענה ביל, "תשאלו אותה מה שאתם רוצים". כתבת רשת הטלוויזיה אן-בי-סי אנדראה מיטשל ניצלה את ההזדמנות ושאלה את הגברת הראשונה של ארקנסו אם אין בעיה אתית בכך שאשת המושל שותפה במשרד עורכי דין שעושה עסקים עם המדינה. הילארי לא התבלבלה. "אני משערת שהייתי יכולה להישאר בבית, לאפות עוגיות ולשתות תה", ענתה .
"הציטוט הזה הופרד בתקשורת משאר הדברים שאמרה, ולימד לכאורה על הזלזול שלה בעקרות בית", כותב ברנשטיין. "במשך ימים ציטטו כולם את דבריה כראיה לכך שהיא פמיניסטית רדיקלית". הסיפור הזה הוא רק דוגמה אחת ליחסים הקשים של קלינטון עם העיתונות.
ברנשטיין טוען שהעיתונות הוושינגטונית עשתה לה עוול. "הם ניפחו חלק מן הפרשות מעבר לכל פרופורציה", הוא אומר. "כבר כשהגיעה לוושינגטון סחבה מטען כבד נגד התקשורת בשל ההתעסקות בסיפור ג'ניפר פלאוורס (גיבורת אחת מפרשיות המין שבהן היה מעורב ביל קלינטון עוד בהיותו מושל-ט"ש), אבל זה היה חלק מן הקמפיין, וצריך לזכור שכל העיתונאים שליוו את קלינטון רצו שהוא ינצח ".
בספר מביא ברנשטיין מידע רב על הסודות ועל השקרים סביב המשפחה הנשיאותית ומספר על האובססיביות שבה מבקשת הילארי לשמור על פרטיותה, הגורמת לה לעתים להסתיר את האמת. "מאז שנות ארקנסו היו לה תמיד יחסים בעייתיים עם האמת", הוא כותב. "היא לא שונה מכל פוליטיקאי מצוי בהקשר זה. אבל היא תמיד שאפה להיות ראויה יותר מן המצוי. כשבודקים את העובדות בספר האוטוביוגרפי שלה, רואים שהיא בחרה במקרים רבים לערפל ולהשמיט דברים".
אבל בריאיון נשמע ברנשטיין קצת פחות ביקורתי כלפי הילארי, ומספר שהוא רואה בה אישיות פורצת דרך. "זה סיפור על חיים מדהימים", הוא אומר. "היא עשתה דברים שאף אחת לא עשתה לפניה. היא הקובעת. גם בקמפיין שלה הכל עובר דרכה. ואני חושב שבזמן האחרון, אולי זה מקרי ואולי בזכות הספר, היא מוכנה להיות כנה ואותנטית יותר".
הוא מתאר אישה שחשיבתה חורגת ממסגרת המוסכמות החברתיות המקובלות, הנוטה למצבי רוח ובעלת תשוקה פוליטית בוערת, שלא תהסס להכפיש אחרים בדרכה לצמרת. "אם הילארי קלינטון תנצל את התכונות החיוביות שלה, היא תהיה נשיאה טובה. אבל אם יבואו לידי ביטוי התכונות הפחות טובות, כמו הסודיות והערפול שהיא מפזרת, זה עלול להיות אסון", הוא צופה. ברנשטיין סבור שיועצי התקשורת של הילארי נותנים לה עצות גרועות. "הם יכולים להרוס לה את הבחירות אם ימשיכו להמליץ לה להיות לא כנה, במיוחד בנוגע למלחמה בעיראק".
היצר הפוליטי, כותב ברנשטיין, דבק בה עוד בנעוריה. בספר הוא מתאר את ילדותה בבית עם אב נוקשה, מיזנתרופ, רפובליקני שהטיח ביקורת בילדיו, ואמא חמה, דמוקרטית בסתר, שהיתה דמות משמעותית מאוד בחייה של הילארי.
"חוש התחרות שלה היה מפותח מאוד, בלשון המעטה, גם בשיעורי הספורט וגם במועצת התלמידים", הוא כותב. "היא ניסחה מחדש את חוקת מועצת התלמידים, ובכיתה י"א הפכה לסגנית של נשיא מועצת התלמידים. בשנת הלימודים האחרונה היא רצה למה שכינתה 'הנשיאות'. . . היא הובסה ברוב מוחץ בבחירות הראשונות, והבינה כמה אכזרית יכולה להיות פוליטיקה של תיכוניסטים".
במכתב לכומר בכנסייה כתבה הילארי הצעירה כי התמודדה נגד בנים - והפסידה. "זה לא הפתיע אותי אבל עדיין כאב", כתבה , "במיוחד כי אחד מהם אמר לי שאני ממש טיפשה אם אני חושבת שבת יכולה להיות נשיאה".
נא להמתין לטעינת התגובות
