זוכר את הכעס
יורם דורי התעקש שרבין יעלה לבמה לצד פרס, בשביל התמונה. אחרי שנפרד מהם, החלום נגוז
יום שישי ה-3 בנובמבר, אחר הצהריים. קרן נויבך, באותה עת כתבת לענייני מפלגות של ערוץ 1 מכינה כתבת פרומו לעצרת. אני מלווה אותה כדובר העצרת. העצרת אורגנה בפועל על-ידי מפלגת העבודה. בחזית התקשורתית הוצבו ז'אן פרידמן וצ'יץ'. (לימים קבעה מבקרת המדינה מרים בן-פורת כי אלמלא התוצאות הנוראיות של העצרת, היתה קונסת את מפלגת העבודה שיזמה את העצרת, עמדה מאחוריה ורק השיגה מימון חיצוני). אנו מהלכים על מרצפות כיכר מלכי ישראל, ותוהים כמה אנשים יגיעו. האם באמת הרוב הדומם תומך ברבין ובפרס. האם הציבור עם אוסלו.
הבטן מקרקרת לי כמו לזוילי, שהצטרף אלינו לראיון. הוא די בטוח שהעם איתנו. אני פסימיסט ידוע, משוכנע קצת פחות. שנינו נזכרים בחודשים של לחץ על רבין לקיים את העצרת. מציינים את התנגדותו. את חששו שלא יגיעו אנשים. פרס, אגב, בדיונים אלו היה כרגיל אופטימיסט. המונים יהיו בכיכר, אמר. רבין חודשיים קודם לכן כעס כאשר זוילי ואנוכי העלינו שוב את עניין הפגנת התמיכה בכיכר. "אני לא צ'אוצ'סקו ואתם לא תארגנו לי כורים שיגיעו במשאיות ויצעקו לי יחי", אמר בזעם. מפגינים רק נגד. זו הזכות הדמוקרטית של המיעוט. הרוב צריך לשלוט ולא להשתמש בכוחו לארגן הפגנות.
מוצ"ש, 4 בנובמבר 1995. קצת אחרי תשע בערב בכיכר מלכי ישראל. זה עתה סיים שמעון פרס, שר החוץ דאז, את נאומו. ביקשתי, כדובר מפלגת העבודה, מצ'יץ' להשאיר את פרס על הבמה ולקרוא לרבין לנאום. רציתי תמונה משותפת של לחיצת יד בעיתונות. משהו כמו: "מאוחדים בדרך לשלום". להפתעתי, רבין עלה ונסחף מול מאות האלפים בכיכר. חיוך של אושר כמעט עילאי נמרח על פניו. רבין הביישן והמופנם חיבק בחום את פרס ויחדיו נופפו לקהל המריע. זה היה הרבה יותר ממה שציפיתי. באותו רגע אמרתי לעליזה גורן, יועצת התקשורת של ראש הממשלה רבין: טוב, את שלנו עשינו, אפשר ללכת הביתה. יותר מזה לא יכול להיות.
מוצ"ש, 20 דקות מאוחר יותר. בתום שיר השלום, נפרדתי מפרס ומרבין שהלכו לכיוון המדרגות ואני פניתי חזרה לקדמת המרפסת,
הגעתי למעקה המרפסת ושמעתי רעש מוזר מכיוון המדרגות. רצתי לכיוונם, בדרך צעק לי דב גילהר: "ירו ברבין". הגעתי בריצה וראיתי קבוצת שוטרים קופצת על צעיר שחום ומדביקה אותו לרצפה.
מלכה, מזכירתו של מזכ"ל העבודה דאז נסים זוילי, עמדה בסמוך לרוצח ולרבין ואמרה לי: "ירו ברבין מול עיני". התמונה עליה חלמתי כדובר נגוזה באותה שנייה.
לימים אמר לי גילהר כי התאורן, באותו יום, לא סלח לעצמו על שלא ירדו עם רבין במדרגות. "אולי אם היתה תאורת טלוויזיה רבת עוצמה ברחבה למטה, יגאל עמיר היה נבהל ולא יורה", אמר התאורן.
מוצ"ש , עשר ורבע בלילה. נסעתי עם זוילי לאיכילוב. היינו בחדר ההמתנה שליד חדרי הניתוח. אני זוכר שם את רוני מילוא, שבח וייס, אברום בורג, משה שחל ואח"כ גם ליבאי והנשיא ויצמן. אחרי כמה דקות יצא רופא ואמר: רבין איננו. שבח וייס צרח, פרס יצא מחדר הניתוח חיוור כמו סיד. התקיימה התייעצות קצרה במסדרון עם הנשיא וייצמן. מה עושים כאשר ראש ממשלה נרצח. ולאחריה רצו שרי הממשלה בראשות פרס לצאת לישיבת ממשלה מיוחדת במשרד הביטחון.
השב"כ סגר את דלתות בית החולים. ביקש זמן להתארגן. ג'יפים צבאיים הגיעו וכך, כמו ברפובליקת בננות במהלך הפיכה, נסעה לה שיירה מאובטחת על-ידי הצבא למשרד הביטחון, מרחק מטרים ספורים. אווירת פוטש היתה באוויר. חשש מהפיכה. אני נוהג כמעט כמו רובוט. צריך להוציא הודעה מיוחדת של המפלגה לתקשורת, אני אומר לזוילי. מתיישב בחדרו של גבי ברבש ומתחיל לנסח. ביקשתי עצה מבורג שהציע כי נוציא הודעת גינוי חריפה לימין ולדתיים הקיצוניים שעודדו, לדבריו, את הרצח. משהו שכלל מי היד שלחצה על ההדק ומי היד שאחזה באקדח.
זוילי מבקש הודעה ברוח שונה: "המצב במדינה רגיש על סף התפוצצות", אמר. "אם עכשיו, ברגע זה, נאשים ציבורים מסוימים, גם אם אנחנו צודקים, יישפך דם. יהיה מי שישרוף את מצודת זאב. תוציא הודעה המביעה את הכאב יחד עם הצורך לשמור על איפוק ולחזק את ממלא מקום ראש הממשלה. אני לא אגרום למלחמת אזרחים", ציין זוילי בפני. חשבתי שהוא צודק. הלכתי עם השכל של זוילי ולא עם הרגש של בורג.
יום ראשון, ארבע לפנות בוקר. בדרך הביתה. חבר מתקשר ומבקש שאגיע לשתות מרק חם. בנסערותי, זה הדבר הטוב ביותר שיכול להיות. אחרי עשר דקות אני ממשיך הביתה. נשכב במיטה ומנסה להירדם. לאט לאט אני מצליח לעכל. ראש ממשלה נרצח בגלל עמדותיו. לא סתם עמדות, אלא רצון להביא שלום. אינני מצליח לבכות. אני כועס, מאוד כועס. אומר לעצמי בשקט: נראה לו לכלב הזה, יגאל עמיר, נמשיך בדרך רבין – השלום ינצח.
הכותב שימש ב-4 בנובמבר 1995 כדובר מפלגת העבודה והיה בין מארגני עצרת "כן לשלום, לא לאלימות"
נא להמתין לטעינת התגובות
