חשבון הנפש של נוער הנרות
לאחר רצח רבין הם מילאו את הכיכר בנרות ובדמעות. 12 שנה אחרי, בני הנוער של 95' מוחים על הפסטיבל סביב הרוצח ועל היעלמותה של המעורבות החברתית
- אירועי יום הזיכרון לרצח רבין
- רבין: מר ביטחון או איש שלום?
- פרס: היסטוריה לא תסלח לרוצח
"התופעה המדהימה היתה ההמונים שהגיעו לכיכר, ולא רק לשם, אלא שפתאום רצו להיות חלק מתהליך ציבורי פוליטי", מספרת דנה אורן, אז בת 17. "הם הבינו פתאום את החשיבות של מעורבות כזו, של שיח ציבורי".
פעילות הנוער באותה עת הרשימה רבים. כל אלה שסברו כי הדור הצעיר אינו מעורב דיו, חברתית ופוליטית בנעשה במדינה, גילו בהפתעה כי דווקא הנוער הוא שממלא את הכיכרות ומוביל את אירועי הזיכרון העממיים. קבוצות קבוצות של בני נוער מילאו את הכיכר בתל-אביב וכן התכנסו בערים נוספות, הדליקו נרות וארגנו טקסים מאולתרים.
"ביום של העצרת היינו בכיכר כבר מהבוקר, הרגשנו את ההתקפות על רבין באותה תקופה ורצינו לעטוף אותו באהבה ולהראות לו תמיכה", מספרת מירב ניר, אז נערה בת 18 לפני גיוס, על עצרת השלום שהסתיימה ברצח. ניר, כמו ארז, היתה מעורבת פוליטית עוד קודם לרצח וחברה בנוער העבודה.
"במהלך העצרת קפצנו למים, היתה תחושה של התעלות. כשיצאנו מהמים ראינו המון אנשי ביטחון רצים לעבר מקום הרצח", היא מתארת את הדקות הגורליות. "רצנו אחריהם ובדרך כבר שמענו את האנשים אומרים 'ירו ברבין', 'ירו בפרס'. הכל היה מבולבל. אני הייתי כל כך בהלם שאני לא זוכרת מה קרה אחר כך. אמרו לי שישבתי על הרצפה ומילמלתי 'רצחו את רבין, רצחו את רבין'".
אבל ילדי הנרות לא היו קבוצה קטנה של נוער פעילי פוליטית עוד קודם לרצח. מדובר בתופעה שנגעה לרבים, מכל קצוות הארץ, מכל שכבות החברה. שי דוד היה אז תלמיד כיתה ט' בבית ספר בחולון. בבוקר שלאחר הרצח התקיים בבית ספרו טקס זיכרון שארגנה הנהלת בית הספר. הוא ביקש מהמנהל לעלות לבמה ולפנות באופן ספונטני לחבריו. גם הוא, יחד עם חבריו, הגיע בהמשך השבוע לכיכר, ולדבריו, מה שראה שם הביא אותו להחלטה להצטרף לפעילות פוליטית בהמשך.
הרצח השפיע רבות על הצעירים וגרם לנוער להתבגר במהירות מואצת. "אתה מתבגר בשניות. אתה פתאום לא ילד, זה כבר לא בני נוער", אומרת דנה. "פתאום מדברים על המדינה ואיפה אתה רואה את עצמך
גם גיא רוטנברג, חייל באותם הימים, מספר שהושפע ממעשה הרצח. באותו שבוע יצאו הוא וחבריו לחופשת "רגילה", ובעוד שחבריו התארגנו לחופשה באילת, הוא בחר להישאר בתל-אביב ולהגיע לכיכר. "הייתי עובר לראות מה קורה ולהרגיש את הקהל, ככה העברתי את השבוע רגילה שלי, לפני לבנון", הוא נזכר. "נסעתי גם לירושלים ועברתי ליד הקבר".
"התחושה העיקרית היתה שהדברים הברורים של החיים הנורמלים במדינה הזו, הם לא כל-כך ברורים וצריך להילחם על זה", הוא מוסיף. "ביני לבין עצמי החלטתי ששום דבר לא יהיה יותר מובן מאליו, וזה נכון לגבי כל הדברים שאני עושה".
מן העבר השני יש המבקרים את התופעה. הטענה העיקרית שעולה היא היכן היה הנוער הזה לפני הרצח. מירב מתארת את החוויה מנקודת מבט מעט שונה. "החוויה, כמו שאני זוכרת אותה, היא של המוני בית ישראל ממלאים את הכיכר, כל יום קצת יותר".
לדבריה, בשלב מסוים הפכה ההתכנסות בכיכר להיות אפילו "טרנד". "היתה תחושה שבאים כי צריך לבוא. זה לא היה אמיתי בעיני", אומרת מירב. "חלק מזה בוודאי היה אמיתי, אבל אני בספק אם רוב בני הנוער שהיו שם הכירו את רבין וידעו מי הוא ומה הוא מייצג קודם לרצח".
תופעת נוער הנרות מעוררת גם את ההשוואה המתבקשת של בני הנוער של סתיו 1995, אל מול הנוער של ימינו. בוגרי דור הנרות מאמינים שהצעירים כיום מעורבים הרבה פחות במתרחש, וכן שהם פחות ערכיים. "זה היה מין לופ כזה של תגובות, שהיום אני לא מבינה אותן", אומרת דנה.
היא מוסיפה כי היא לא בטוחה שהתופעה היתה חוזרת על עצמה גם היום. גם גיא מתקשה להתנבא האם תופעה עממית כנוער הנרות עשויה לחזור על עצמה בתקופה הנוכחית. "היום אנחנו קצת יותר ציניים והרבה פחות אופטימיים", הוא אומר. "גם מסתכלים על המנהיגים שלנו אחרת. אין היום פיגורות כמו רבין. קשה לי להתנבא מה יקרה אם דבר נורא כזה יקרה".
שי, העוסק בימים אלה, בין היתר, בחינוך ובהכנת תלמידים לבחינות הבגרות, מספר כי בשיחה שקיים עם תלמידיו לקראת יום השנה למעשה הרצח, העלו התלמידים את טענות הקונספירציה, ואת השמועות על כך שרבין נרצח על-ידי השב"כ ולא על-ידי יגאל עמיר.
"אני חושב שאם בוחנים את התופעה של דור הנרות מול הדור של היום, אצלנו לא מתעוררות בכלל שאלות הקשורות בקונספירציה", מסביר שי. "הדור שלי לא מאמין בקונספירציה. הדור שהיום בגיל שאנחנו היינו אז, בני ה-15 וה-16, לא מכירים באמת את התחושות שהיו פה, את השבר הגדול שעברנו".
שי מציין כי רצח רבין מייצג לבני דורו שבר הדומה בעוצמתו לשבר שהוריו חוו בעקבות מלחמת יום הכיפורים. "אלה רגעים מאוד מיוחדים וייחודיים בהיסטוריה, ולצערי הדור שלי חווה את זה", הוא אומר.
העיסוק ביגאל עמיר בסמוך ליום הזיכרון לרצח, מעורר אצל דור הנרות תגובה דומה. כולם מסכימים שעמיר צריך לבלות את חייו בכלא, ללא שחרור מוקדם או חנינה. "אם דור הנרות נושא עמו מסר או משימה, המשימה העיקרית שלנו היא למנוע את האפשרות שהרוצח הזה יצא לחופשי", מדגיש שי.
חלקם רואים בדיבורים על שחרור הרוצח כישלון אישי והפרת ההבטחה שנתנו אז, לפני 12 שנה בכיכר, כשנשבעו שיעשו הכל כדי שמעשה דומה לא יקרה שוב. הם מוסיפים גם מילת אזהרה – לדבריהם, אם עמיר ישוחרר מהכלא, הם אינם פוסלים את האפשרות שמטורף ייקח את החוק לידיים וינסה לפגוע בו. הם מדגישים כי מעשה שכזה יביא דווקא לפגיעה גדולה עוד יותר בדמוקרטיה.
ילדי הנרות התבגרו בנתיים, חלקם עדיין פעילים פוליטית, בעוד שאחרים בחרו במסלולים שונים - אנשי חינוך, תקשורת, עסקים והיי-טק. כולם מסכימים שלרצח ולימים הבאים בכיכר היתה השפעה גדולה על חייהם. עם זאת, רבים מהם חשים תסכול על כך שההבטחות שניתנו לפני 12 שנה - הופרו.
"אני מסתכלת על אנשים שהיו איתי אז, באותו שבוע, שנשבעו שלא מפקירים את מדינת ישראל ואת תפיסת העולם שלנו", אומרת דנה. "הם יושבים היום בתסכול ומסתכלים מבחוץ על התהליכים שהחברה עוברת".
גם מירב חשה בתסכול המחלחל בקרב בני גילה. "אני חושבת שהערכים רק הלכו והידרדרו, והתקווה הגדולה שתלו בדור הנרות לא הביאה לשינוי באופן הדיון ובסובלנות שלנו", היא מציינת. "מאז אנחנו רק הולכים ומידרדרים. אני חושבת שהתחושה של ההלם והצער היתה אמיתית, אבל פשוט לא יצא מזה שום דבר אמיתי, לא צמח מזה שום דבר".
לעומתם, שי משתדל להסתכל על חצי הכוס המלאה. לטענתו, השפעת הרצח גרמה בכל זאת לבני דורו, לבוגרי נוער הנרות, להיות מעורב יותר פוליטית וציבורית, אך גם חברתית וסביבתית.
נא להמתין לטעינת התגובות
