רבין: מר ביטחון או איש שלום?
מה גרם לרמטכ"ל ושר הביטחון בעל דימוי הנץ ללחוץ את ידו של ערפאת ולנווט לשלום? פרשנות
- אירועי יום הזיכרון לרצח רבין
- חשבון הנפש של דור הנרות
- פרס: ההיסטוריה לא תסלח לרוצח
יצחק רבין הילד ראה את התרומה הציבורית של הוריו והבין את משמעות הנתינה לכלל והעדפתה על האני-עצמי. עוד כילד ראה אמצעי לחימה בסביבתו, לאחר שאמו, ממקימי תא ארגון "ההגנה" בחיפה, הפכה את חדר האמבטיה למחסן תחמושת.
מאוחר יותר סבל מהצקות של ילדי הערבים שהיו מיידים לעברו אבנים, וכנער מתבגר עבר שיעורי נשק כדי להגן על בית הספר מפני התקפות. בגיל 18 כבר פשט עם פלוגתו של משה דיין על העיירה בינת-ג'בל שבדרום לבנון, כדי לנתק קווי חשמל.
חלום נעוריו היה ללמוד הנדסת מים ולתרום למדינה בתחום בו היתה מצוקה גדולה. אך המציאות הביאה אותו לתחום הצבאי, מאחר שהבין כי זו שעה גדולה וחשובה למדינה שנאבקת על הקמתה.
כך הצטרף לפלמ"ח ומאוחר יותר לצה"ל, ולימים נדרש להורות על הפגזת אוניית ה"אלטלנה", לאחר שדוד בן-גוריון חשש מפילוג בעם. רבין נטל חלק משמעותי במלחמת השחרור ב-1948 - ילדותו בירושלים והקרבות העזים בדרך לבירת ישראל, עיצבו עבורו את חשיבות השליטה בעיר.
רבין שימש במספר תפקידים בדרגת אלוף והשיב באגרסיביות לתוקפנות הסורית גם כשהיה מדובר בירי על חקלאים. חרף הביקורת הנוקבת על מעשיו, דגל בהפגנת כוח צבאי כדי להרתיע את האויב ולא הסתפק במסרים המדיניים.
הוא היה רמטכ"ל מוערך מאוד. רבין הכין את צה"ל למלחמת ששת הימים והוביל את הצבא לאחד מניצחונותיו המפוארים בהיסטוריה. זאת, למרות שבימים שקדמו ללחימה ספג רבין ביקורת נוקבת מבן-גוריון, שראה בגיוס חיילי המילואים כחוסר אחריות לאומית. למרות הלחץ הכבד על רבין, הוא הדגיש כי ימליץ על היציאה למלחמה רק לאחר שתמצה הממשלה את האופציה המדינית.
נאום הר הצופים בתום מלחמת ששת הימים, הוגדר כפרדוקס על-ידי רעייתו לאה - כיצד ניתן להעניק תואר ד"ר
הוא הדגיש באותו נאום את הייעוד של מלחמת-האין-ברירה, והפגין את כמיהתו לשלום. המעמד בהר צופים ללא ספק חייב את רבין להיות פרגמטי. הוא שאף לשלום, והבין היטב את הסוגיות המדיניות שעמדו בפתחה של המדינה.
שנים קודם לכן כבר החלה להדהד בראשו המחשבה להיות שגריר ולהיכנס לתחום המדיני, כשהבין שחלומו להיות מהנדס מים נגוז. לתפקיד השגריר הוא נכנס חסר ניסיון דיפלומטי לכאורה, אך עם ניסיון מדיני-צבאי לאחר שורת ביקורים במדינות ושיחות על שביתות נשק עם נציגים ממדינות אויב ומתווכים.
גם כשגריר היה מעורב בהעצמתו של צה"ל ובחיזוק כוחו, על-פי משנתו שצבא חזק ישמש גם כוח הרתעה ויסייע במו"מ להשגת שלום. גם בתפקיד זה טיפחו מעשיו של רבין את דמות הנץ שדבקה בו, כשנהג לשלוח מברקים מארה"ב לראש הממשלה גולדה מאיר, בהם המליץ להגיב בחריפות על התוקפנות המצרית בגבול על-ידי הפצצות בעומק השטח המצרי. היו כאלה שחשבו שדעתו השתבשה עליו, אך רבין ראה בעצמה הצבאית כמנוף להשגת המטרות.
הדרך לתפקיד ראש הממשלה במפלגת העבודה נראתה טבעית, למרות חוסר ניסיונו בפוליטיקה. לאחר מלחמת יום הכיפורים עסק כראש ממשלה בשיקומו של צה"ל ובחיזוק כוחו. העיסוק בתחום זה תרם שוב לדמות "מר ביטחון".
ממשלתו של רבין בקדנציה הראשונה הוגדרה ככישלון, לאחר שלא הצליח להניע מהלכים משמעותיים למרות הסכם הביניים שרקם עם המצרים. בשנת 1979, שנתיים לאחר סיום תפקידו כראש ממשלה, הוא פרסם את ספרו האוטוביוגרפי "פנקס שירות", שברובו מסביר מדוע נכשל בתפקידו ומה היו המניעים לכך. בספר הוא גם סימן את הדרך חזרה לכיסא רה"מ. "הכישלון הוא לפעמים דחף חזק להצלחה", הוא כתב בספר.
אך למרות דימוי הנץ, הוא היה עדיין חבר בממשלת השמאל והיו לכך השלכות. רבין אמר ללאה במהלך נסיעה משותפת כי אם הוא זה שהיה חותם על הסכם השלום עם המצרים ומחזיר את סיני, היה נשפך דם ברחובות. הוא לא ראה בעצמו כנץ, אלא כדמות שחותרת ושואפת לשלום תוך בניית כוח צבאי, לא רק כדי לקדם את המו"מ אלא גם כדי לשמור עליו יציב לאחר החתימה. אם אתה חסר כוח, אינך שווה מאומה - טען רבין, ומסיבה זו גם תמך במלחמת שלום הגליל.
גם כשר ביטחון בשנים 1990-1984 עסק רבין בחיזוק עוצמתו של צה"ל ובהתמודדות עם האינתיפאדה הראשונה. בכלי התקשורת הישראלית והזרה הופיעו פרסומים, שלפיהם אמר לחיילי צה"ל לשבור לפלשתינים את העצמות כדי לבלום את האינתיפאדה. הוא הכחיש.
רבין הגיע לתפקיד ראש הממשלה בשנת 1992 כשהוא משתמש בדחף עצום להצליח. הוא היה בשנות ה-70 לחייו, בעל ניסיון רב, ראייה רחבה, בעל קשרים חמים עם בכירים בארה"ב בניגוד לקודמו בתפקיד יצחק שמיר, אך עדיין "מר ביטחון". הפנייה מהעיסוק בביטחון לעיסוק בשלום, כלכלה וביטחון - היתה אולי חדה בעיני הציבור, אבל לא בעיניו של רבין שראה זאת כהתאמה לתקופה.
הוא זיהה את התקופה כחלון הזדמנויות להניע תהליכי שלום עם שכנותינו. ברית המועצות נפלה, וכך גם הקשרים האסטרטגיים שבנתה עם מדינות אויב לישראל. ארה"ב הכניעה את עיראק במלחמת המפרץ, ורבין חשב שההצלחה תדביק גם את ישראל כבת-ברית חזקה לאמריקנים, כשיגיע למו"מ על השלום. אלה שימשו עבורו רוח גבית חיובית לביצוע ההסכמים. אך היו גם צדדים אחרים.
רבין נשאב להסכמי אוסלו על-ידי יוסי ביילין, שקיים במקביל קשר ישיר עם הפלשתינים תחת כסות של מפגש אקדמי לכאורה. נראה היה שרבין נכנס לתהליך לאחר שבחן אותו היטב, ובראייתו הוא שלט במצב, כפי שחשב שלהבות הטרור נמצאות בשליטתו.
למרות שדגל בשיטת "צעד אחר צעד" על-מנת להקנות ביטחון לצד הישראלי, ואפשרות לבחון את המהלכים בקפידה, הוא הגיע לנקודת אל-חזור. חרף הצהרותיו כי אם יראה שההסכמים לא מבוצעים באופן הדדי יחזור בו, זה כבר היה מאוחר מדי.
יצחק רבין נגע בסוגיות מורכבות מאוד לעתיד מדינת ישראל. במחשבותיו רצו התמונות של ציבור מאזור המרכז שנמלט דרומה מפני שיגור הסקאדים העיראקים על ישראל. רבין חשב כי לאזרחי המדינה לא יהיה מספיק כוח לעמוד נגד גלי הטרור, ולכן חשב שיש לקדם את תהליכי השלום.
הדיבור על נסיגה מרמת הגולן עוד נותר בספק, כי אף אחד לא ידע באמת מה היו כוונותיו האמיתיות מאחר שהיה מנהיג שנהג להתייעץ לא מעט עם עצמו. המתנחלים חשבו שרבין לא יוותר עליהם כחיץ ביטחוני, אך הם טעו. רבין לא ראה בהם מרכיב ביטחוני אלא מרכיב ציוני ואף פלט אחת ממחשבותיו, כשאמר כי לא יתנגד לבקר עם אשרת תייר בגוש עציון.
רבין הצהיר חזור ושנה: "אני אנווט. אני אנהיג...". כשהופנתה אש הביקורת, היא כוונה אליו. הוא הצליח לעורר התנגדות עזה בעם, ומגרעותיו כפוליטיקאי מופנם התגלו כשלא ידע להסביר את מהלכיו היטב. גם היחסים בינו לבין שמעון פרס לא הוסיפו לתהליכי השלום, מאחר שלוו בחשדנות הדדית.
לא ניתן להשיב על השאלה האם רבין השתנה או לא בראייה הצרה, אלא יש להביט על מכלול המציאות באותה תקופה. ללא ספק הוא היה ונותר "מר ביטחון". כשם שידע לגרש את אנשי החמאס ללבנון, והטיל עוצר ראשון מלא על השטחים, ידע לדון בהסכמי השלום מתוך כוונה לשמור על ביטחון המדינה ואזרחיה.
כבר כשגריר בארה"ב חשב רבין כי לא ניתן לשבור את רוחו של עם בן עשרות מיליוני שנים, כשמתח ביקורת על מדיניות הצרפתים באלג'יריה והאמריקנים בווייטנאם. רבין נטה לזלזל בכוח העמידה של הפלשתינים, והתבדה. לכן החל לנסות לטפח הנהגה מקומית של אש"ף בשטחים, עד שהבין כי אין מנוס מקשר ישיר לראשי אש"ף בתוניס.
לא היתה נקודת מפנה חדה בחשיבתו של רבין. הוא עדיין ראה בכוח הצבאי מנוף למו"מ ויכולת שמירה עתידית על ההסכמים. רבין נגרר אחרי התקופה והתנאים של אותה מציאות עקובה מדם. ייתכן שגם גילו שיחק תפקיד. בעצם היותו סב שראה כי התהליכים המדיניים לא מתקדמים, הוא רצה להעניק עתיד טוב יותר לעם הישראלי ולנכדיו.
רבין שילם מחיר אישי גם כשהתענה לעיני כל העולם, שראה אותו לוחץ את ידו של יאסר ערפאת בחוסר חשק מופגן, אם כי מאוחר יותר למד לחבב אותו. אמנם שינוי מהותי חל בתפיסתו, אך לתקופה היתה השפעה גדולה על יצחק רבין בתחילת שנות ה-90.
מעשיו של רבין עוררו שאלות רבות. עיון מעמיק בפועלו מגלה כי על חלק מהם, הוא נתן הסבר בהופעתו בקונגרס האמריקני ב-26 ביוני 1994. "לעולם לא ייתם הוויכוח מי מעצב את פני ההיסטוריה המנהיגים או הנסיבות", אמר אז. "הנה תשובתי לכם. אנחנו כולנו מעצבים את פני ההיסטוריה. אנחנו העם ואנחנו המנהיגים, שומעים את הקולות, מזהים את רחשי הלב של מאות האלפים והמיליונים ומתרגמים אותם למציאות. כי אלמלא כה רצו בני עמי בשלום, לא הייתי עומד כאן היום במעמד היסטורי זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
