שקיעתה של הזריחה
במשך 30 שנה השתמשו תושבי כליל באנרגיה סולרית. כעת גם ביישוב הירוק שוקלים הצעירים להתחבר לרשת החשמל אך הוותיקים מסרבים בתוקף
אבל לא כולם מוכנים לוותר על אחד הדברים החשובים שלשמו עזבו את מקום מגוריהם הקודם, ובאו למקום הפסטורלי והבודד הזה. גרעין קשה של תושבים, בעיקר הוותיקים שבהם, מסרב לשמוע על כבלי חשמל ובעיקר על התחברות לשיטת אנרגיה מזהמת ומבקשים ממשרד התשתיות לסייע במציאת פתרון אקולוגי חלופי. לדבריהם, הבקשות נופלות על אוזניים ערלות. המדינה, הם אומרים, צריכה ללמוד מהניסוי שערכו תושבי כליל על חשבון כספם ומרצם הפרטי, וליזום פרויקט ארצי של אנרגיה ירוקה.
אחד הדבקים ברעיון האנרגיה החלופית הוא ד"ר סטיבן פולדר, מדען במקור ומראשוני היישוב, העוסק היום ברפואה משלימה וידוע כאחד מבכירי מורי הוויפאסנה בישראל. הוא מתגורר בבית קטן וקסום שבנה בעצמו מאבן ומעץ בלב החורש הגלילי, מוקף חצר מוצלת וגינת ירק, עם אשתו רחל, מדריכה לבישול צמחוני. פולדר בן ה-60, יליד אנגליה ובוגר אוקספורד, מרגיש שמימש את עצמו. "לגור פה זה סוג של אקט פוליטי-אישי", הוא אומר. "המטרה שלנו היא לחיות בהרמוניה עם הסביבה. להיות בתוך הטבע, ולא רק לראות אותו מהחלון של הווילה. לעשות הכול בידיים, לחיות בפשטות ולחסוך במשאבים".
באחת מפינות החצר ניצבת המערכת הסולרית: קולטי שמש, סוללות, לוח בקרה וממיר. מערכת זו מספקת את מרבית תצרוכת האנרגיה הביתית. היא מפיקה 2.5 קילוואט בממוצע ביום (כחמישית מתצרוכת החשמל בבית ישראלי ממוצע), כמות שמספיקה בעיקר לתאורה ו"לקצת טלוויזיה ולקצת מוזיקה".
כחמש שנים לאחר הקמת היישוב פנו תושבי כליל למשרד האנרגיה (היום התשתיות), בבקשה לעזרה במימון המערכות הסולריות. "זה עלה אז 13-14 אלף דולר לכל בית, ואי אפשר היה לעמוד בהוצאה לבד. לא היה קל לשכנע אותם, אבל בסוף הם הסכימו לממן כ-70 אחוז מהעלות", מספר פולדר. "זה עבד מצוין 20 שנה. עם הזמן למדנו את המערכת ורכשנו ניסיון, והיום חיים בכליל 400 אנשים שיודעים לחיות עם הרבה פחות חשמל מרוב הישראלים".
גידי פרי, אמן המתגורר גם הוא בישוב מאז הקמתו, מוכן להמשיך לחסוך בחשמל ולתקן בשתי ידיו את כל הקלקולים במערכות האנרגיה החלופית שלו. "התחברות לחשמל תהיה לדעתי טעות גדולה", הוא אומר. "אנרגיה מהטבע היא חלק מתעודת הזהות של המקום". בימים אלה שוקד פרי על הקמת שבשבת שתפיק חשמל מרוח, לאחר שהקודמת נפגעה ממכת ברק. השבשבת, טחנת רוח אם תרצו, שבנייתה מתעכבת בינתיים בגלל בעיות מימון, אמורה לגבות את המערכת הסולרית שברשותו ולהפחית את השימוש בגנרטור. במשק רחב הידיים של פרי יש חמש יחידות דיור שהוא בנה בעצמו, ובהן הוא מתגורר עם בת זוגו, עם חלק מילדיו הבוגרים ועם אמו. גם יש לו שלושה צימרים, שאחד מהם מושכר לטווח ארוך. למרות הצורך בלא מעט חשמל בשביל כל אלה, בעיקר כשמתאכסנים בצימרים אורחים חובבי מזגן וג'קוזי, הוא מצליח להסתדר עם מה שיש. "כשחיים עם מערכת חשמל חלופית כבר 26 שנה", הוא מסביר, "לומדים לווסת את הצריכה".
אבל כמו בכל יישוב אחר, גם בכליל האוכלוסיה מתרחבת בשנים האחרונות, ורוחות חדשות מתחילות לנשוב. "אם פעם באו לכאן אנשים שאפיינו אותם חלוציות ומודעות לאקולוגיה", אומר פרי, "היום מגיעה אוכלוסייה יאפית יותר. אנשים שרוצים להיות עם ולהרגיש בלי, להיות מחוברים למותג 'כליל', אבל ליהנות מרמת חיים שחלק ממנה זה חשמל. יש שכונה שלמה בכפר שחיה כאילו היא מחוברת לרשת, עם שני גנרטורים גדולים שמזהמים ומרעישים".
אחת התושבות במקום שפרי מכנה "שכונת החשמל" היא י'. לדבריה, הפתרון הנכון הוא שימוש משולב במערכות סולריות ובחשמל, מכיוון שהמערכות הסולריות לא עומדות בעומס, ובסופו של דבר גם תורמות לזיהום הסביבתי. "כדי להפעיל מערכת כזו צריך כשמונה מצברים, ואחרי חמש שנים הם יוצאים מכלל שימוש ומגיעים לרמת חובב. אני כבר לא מדברת על כך שכל בעלי המערכות האלה גם חייבים להחזיק גנרטור צמוד, כדי להפעיל את מכונת הכביסה ולטעון את המצברים כשאין שמש. זה חלם. לא פתרנו כלום, וגם גרמנו נזק".
י' חושבת שתשתית תת-קרקעית של חשמל ביישוב לא תגרום נזק סביבתי כמו עמודים גבוהים וחוטים, וגם תחסוך את הצורך בגנרטורים. "אפשר יהיה להמשיך להשתמש במקביל במערכות הסולריות. אם יהיו עודפי חשמל, יהיה אפשר להחזיר אותם לחברת החשמל ולקבל זיכוי, ובחורף כשאין שמש אפשר יהיה להטעין את המצברים בחשמל". מלבד חוסר ההיגיון שיש לדעתה במצב הקיים, העייפות המצטברת מכריעה את כף המאזניים. "אנחנו מבזבזים המון אנרגיה על תיקון תקלות, וכולנו פה נהיינו טכנאים של גנרטורים. ותיקי היישוב כבר מבוגרים מגיל 50, וחיינו הסתובבו במשך שנים סביב הדברים האלה. מי יתקן לנו את הגנרטורים כשנהייה זקנים? הילדים שלנו כבר לא ירצו להתעסק בזה".
למרות חילוקי הדעות, כבר כמה שנים יש תוכנית לחבר את כליל לרשת החשמל, אך היא מתעכבת מכיוון שעדיין אין ליישוב תוכנית מתאר. בינתיים ממשיכים הוותיקים להילחם ברוע הגזרה, ולנסות לעניין מישהו בניסיון שצברו. "הגענו לפרשת דרכים", אומר פולדר. "צריך לחדש פה את כל המערכות, בעיקר עכשיו כשמגיע החורף והן קורסות. פנינו למשרד התשתיות לפני כשנה, והם הסכימו להשתתף בשליש מהעלות של מערכות חדשות, על פי חוק של מתן מענק לחשמל אלטרנטיבי, אבל אנרגיה חלופית לא באמת מעניינת אותם. אין להם חזון, אין להם יצירתיות, ובוודאי לא מחויבות לנושא איכות הסביבה". פולדר מוסיף כי לדעתם, כליל הוא בעל ערך רב בתקופה של משבר אקולוגי עולמי. "אולי היישוב הקטן שלנו לא חשוב כל כך", הוא טוען, "אבל אפשר ללמוד מהניסיון שלנו, ואולי לפתח רעיון חדש שיאפשר לנו להמשיך לחיות כפי שאנחנו חיים היום".
ליאורה אהרון מ"אזרחים למען הסביבה בגליל" מסכימה לדברי פולדר. "תושבי כליל נעזבו לנפשם", היא אומרת. "הם היו צריכים לעשות את זה בעצמם, וזה בלתי אפשרי". לטענתה , כליל הוא רק משל, ואנרגיה סולרית צריכה להיות פרויקט לאומי, משום שהאדם הפרטי לא יכול לייצר לעצל מו חשמל. "אנחנו חיים בארץ עשירה בשמש, ויותר ממחצית המדינה, בעיקר בדרום, יכולה ליהנות מחשמל כמעט חינם. אפשר היה, למשל, לקחת את כל אילת ובאר שבע, לכסות את כל הבתים באנרגיה סולרית, ולספק חשמל לאזורים נוספים בארץ", היא מפרטת. "אבל יש מדיניות במשק החשמל בישראל, שדי מוכתבת על ידי חברת החשמל, והיא לא מאפשרת פתרונות כאלה אף שהם כלכליים מאוד וגם סביבתיים ובריאותיים. ייצור החשמל כפי שהוא נעשה בארץ היום הוא אחד המזהמים הגדולים. תחנות הכוח הפחמיות פוגעות בבריאות, מזהמות את הים ואת האוויר. יש תחלואה גבוהה מאוד מסביבן, מחלות נשימה, סרטן, מחלות לב, שבץ מוחי. האבסורד הוא שפרויקטים של אנרגיה ירוקה מיוצאים מישראל לחו"ל, אבל כאן לא משתמשים בה".
מדוברות משרד התשתיות הלאומיות נמסר שהמשרד פועל לתכנון מערכי תמרוץ לשימוש באנרגיה חלופית. "בכל הקשור לאנרגיה סולרית ולמערכות קטנות, פנה שר התשתיות בנימין בן אליעזר לרשות לשירותים ציבוריים - חשמל, כדי לבחון תעריפים מיוחדים למתקנים מסוג זה", נמסר. "בנוגע לשיטות התמרוץ, המשרד יפעל בדומה לנהוג בעולם. התמריצים, אם קיימים, יופנו לשלבי הרכש של המתקן כפי שנעשה ביישוב כליל, ולא לשלבי התחזוקה שלו".
נא להמתין לטעינת התגובות
