שורשי השלום: 30 שנים לביקור סאדאת
בכפר בו גדל אנואר סאדאת מתרפקים על הזיכרונות ממנו, אבל בבירה קהיר, אין כלל זכר להסכם השלום שבעקבותיו נרצח. מסע אל תחנות חייו של סאדאת
כולם בכפר ידעו כי הנשיא העריץ את השייח המנוח, שהיה מורהו בשנות חייו הראשונות. כמה דקות בלבד הספיקו לו לשהות בבית. פתחי הבין כי נשיאו הגיע למקום למשימה של מתן בסתר, ולא רצה שאיש יידע על ביקורו. "יא פתחי, הראית את הגמל?", פנה סאדאת לשומר בפתגם מצרי עם צאתו. "אפילו לא את הרוכב שעליו", ענה השומר. סאדאת חזר לבית השרד שלו בכפר. פתחי המשיך בסיורי הלילה. שלוש שעות אחר כך עלה הבוקר על מית אבו אל-כום.
בכפר הזה, בדלתא של הנילוס, במרחק כשעתיים נסיעה מקהיר, כמעט הכל נותר כשהיה בשנות העשרים, אז התרוצץ בסמטאות אנואר, בנו של הפלאח מוחמד סאדאת. כאן עשה את שבע השנים הראשונות לחייו, עד שהוריו עקרו לקהיר. ביום שני השבוע ימלאו 30 שנה לביקורו הבלתי נשכח של סאדאת בירושלים. הופעתו בפתח המטוס, בלילו של אותו יום, העניקה לישראל בפעם הראשונה הכרה של מדינה ערבית בזכות קיומה.
"לעולם איני יכול לתעות בדרך, כי אני יודע ששורשים חיים יש לי שם, עמוק באדמת כפרי", כתב סאדאת בביוגרפיה שלו. "בכל אשר אלך, בכל אשר יקרה לי, תמיד אדע היכן אני למעשה". בסמטת ספא, שבה נולד, עדיין מתרוצצים ילדים בחוסר מעש ונשים רוכבות על חמורים. כרוז מתנייע מודיע ברמקול על מותו של הד"ר גמאל חמזה.
ברחובות הראשיים נוסעים בריקשה, המכונה גם כאן "טוקטוק". רבים עדיין גרים בבתי טיט, ואת תנורי האפייה מבעירים בקני במבוק. מסגד "סאדאת" במרכז הכפר, שבו התפלל הנשיא, ממשיך לקבל מתפללים חמש פעמים ביום. חקלאים משקים את השדות בשיטת ההצפה, כמו במאה ה-19, ולכל פינה הג'מוס שלה-מחליף את המכונית כאמצעי תובלה, את הפרה כיצרן חלב ואת החמור לטחינת חיטה.
במית אבו אל-כום שמעו על ישראל, אבל בקושי ראו שם ישראלים.
שומר בית האירוח של סאדאת, שהפך למוזיאון, זוכר איך ביקר פה אליהו בן-אלישר, נציגה הראשון של ישראל בקהיר. הוא מתאמץ ונזכר שבשנים האחרונות פקדו את המקום גם כמה דיפלומטים ישראלים. פה לא ישאלו אותך מתי כבר נפסיק לטבוח בפלשתינים. תושב הכפר שיקיים מגע עם ישראלים לא יירדף ולא יוקע.
ספק אם יש שם אפילו אדם אחד שמוטרד בשאלה מה ישיגו הפלשתינים בוועידת אנאפוליס. יותר בוער להם לדעת מה יהיה מחיר השוק של תפוחי האדמה. "אנחנו מברכים כל ישראלי שרוצה לבוא", אומרת לנו ג' יהאן דסוקי-סאדאת, מנהלת המקום. אם יתאפשר, היא אומרת, בקרוב תעלה לאינטרנט גרסה עברית של אתר המוזיאון.
ג'יהאן, בת 51, ובן זוגה הם בעליו של בית האירוח והמעון הרשמי, שאותו החזיק סאדאת בכפר בימי נשיאותו, בין השנים 1970 ל-1981. הווילה שוכנת בתוך בוסתן רחב ידיים, לצד בריכת שחייה ומדשאות מטופחות.
גם לבעלה של ג'יהאן קוראים אנואר סאדאת. אביו עסמת היה אחיו של הנשיא המנוח. השניים רכשו את המבנה לפני 12 שנה מידיה של האלמנה ג'יהאן סאדאת והפכו אותו למוזיאון שנקרא "בית השלום". את הפריטים אספו מכל בני המשפחה, הקימו אתר אינטרנט ועיצבו את המקום ברוחו של סאדאת.
"בית השלום", פרויקט חייה של ג' יהאן דסוקי, כאילו קפא עם לכתו של בעליו. נעלי הבית של הראיס, עניבותיו, ואפילו מברשות השיניים האחרונות שלו, מוצגות שם לצד שעוני היד, חולצות הפסים והחליפה הצבאית. פקודת יום בכתב ידו למלחמת יום כיפור מונחת בארונית, ליד תעודת הסיום של האקדמיה הצבאית מ-1938.
על הקיר תלוי מקל ההליכה שגילף בעצמו מעץ זית שהביא מירושלים. תמונות תלויות בכל מקום: סאדאת בנמל התעופה בן-גוריון, מתלחש עם מנחם בגין, נואם בכנסת, יושב בין גולדה לשמעון פרס, מדבר עם משה דיין.
אמינה עבד אל-חאלק, בעלת הבית שבו נולד סאדאת ברחוב ספא 25, סירבה למכור לג' יהאן את מיטת ילדותו, שעדיין עומדת בחדר השינה, ואת ארון הקיר שבו אוכסנו בגדי המשפחה. עבד אל-חאלק, אישה בשנות השישים לחייה - "אולי 67, אולי 70" - מספרת איך הגיע אליה הנשיא בעת שנהג ללון בכפר, וכיצד הכינה לו ברמדאן את המאכל האהוב עליו: בשר אווז באורז.
גם בית הילדות של סאדאת, שלושה חדרים וחצר גדולה, נבנה מטיט. הקירות מתקלפים, ובחצר הפנימית הגדולה מתרוצצים ילדים ואווזים יחד. פעם היתה פה גינה, היא מתנצלת, אבל הג'מוס הרס אותה.
האלא, כלתה של אמינה, מבעירה אש בתנור האפייה המצוי בחדרון קטן ליד הכניסה. כאן נאפו הלחמים שלקח אנואר הקטן לבית הספר בבוקרו של יום. ישראל? לא, אמינה לא מכירה. היא רק יודעת שעשה איתה שלום. אולי היא רוצה לבוא אלינו לחופשה? מה פתאום, מי יכין אוכל לשני בניה כשיחזרו מהשדה? ולשלושת הנכדים?"
למרות קנאותה המובנת של האישה החביבה למיטת העץ הישנה, הצליחה ג'יהאן לבנות גם בלעדיה גלעד מרשים למנהיג שסולק מן הזירה טרם זמנו. הבעיה היחידה היא שמעטים יודעים על המוזיאון היפה, ומעטים עוד יותר מוכנים לעשות את הדרך מקהיר, מרחק שעתיים נסיעה צפונה. אחד העובדים מספר כי לפני שבוע הגיעו שני מבקרים קנדים. "רוב המבקרים הם זרים", אומר אחד מעובדי הבית, "בעיקר אמריקנים, צרפתים. היו כאן דיפלומטים רבים".
חודש לפני הרצח, ב-10 בספטמבר 1981, נישאה ג' יהאן דסוקי לאנואר, אחיינו של הנשיא, ונכנסה רשמית לחיק המשפחה. היו אלה ימי המעצרים הנרחבים של מתנגדי משטר, וסאדאת היה עסוק מכדי לראותם. הוא הבטיח כי בשובם מירח הדבש בגרמניה יערוך להם מסיבה גדולה. "היינו במלון במינכן, והמשפחה הודיעה לנו מה קרה", היא נזכרת. "מיד הטילו עלינו אבטחה כבדה. מצרי שהתגורר במלון התבקש לעזוב. החשש הגדול היה שזו תוכנית רחבה לרצוח את כל בני משפחת סאדאת".
מי שהחדיר בה את האהבה לסאדאת הוא אביה, אמין פואד דסוקי. האב היה טייסו הפרטי של הנשיא גמאל עבד אל-נאצר, והשתתף כטייס קרב בשלוש מלחמות עם ישראל. כאשר הלך נאצר לעולמו בספטמבר 1970 וסאדאת ירש אותו, בכו כולם על אובדנו של המנהיג הכריזמטי. אבל דסוקי, שהכיר את שני המנהיגים, אמר לבתו: "דף שחור בתולדות מצרים נהפך, ודף חדש ייכתב".
"בימי נאצר חיו אבא שלי והחברים שלו כמו נסיכים", היא מספרת. "אבל במלחמת 1967 הכל התהפך. הם לא קיבלו אפילו פקודות להמריא. את הפקודות נתנו להם אחרי שהמטוסים כבר נפגעו על הקרקע. מאז הם הלכו עם הראש באדמה. השפילו אותם ברחוב, קראו להם פחדנים. אבא שלי התקשה לשאת זאת, ולכן עקרנו לכוויית".
בכוויית השתלב אביה כיועץ צבאי לארגון המדינות הערביות יצרניות הנפט. ארבעת ילדיו למדו במערכת החינוך בנסיכות. "הייתי בת 17 כשהגענו לכוויית, ולא אהבתי אותה. התגעגעתי לארצי", נזכרת ג' יהאן. בכוויית חיה קהילה פלשתינית גדולה. עם היוודע דבר ביקורו של סאדאת בירושלים, בנובמבר 1977, הפך כל מצרי מטרה לקללות.
"בטלוויזיה ובעיתונות קיללו את סאדאת, אמרו שהוא בוגד והתירו את דמו", מתארת ג' יהאן את האווירה של אותם הימים. "במיוחד סבלו סטודנטיות מצריות בקמפוס. אני זוכרת שהלכנו להתלונן אצל דיקן הסטודנטים. הוא הודיע כי מעתה ואילך מי שיעליב סטודנטית מצרייה יסולק. אבא שלי הרגיע אותנו:'בתי, הם טועים. אני מאמין באדם הזה'. סאדאת אכן לא היה כריזמטי כמו נאצר, אבל היה לו חזון, היה לו שכל, והוא אהב אנשים".
איש מחברי ילדותו של סאדאת לא נותר בכפר, אבל זכרו מציץ מכל פינה. בכספי פרס הנובל לשלום, שבו זכה יחד עם מנחם בגין, בנה לפלאחים בתים חדשים במקום בתי הטיט הישנים. כל הכנסותיו מהספרים שכתב, שתורגמו לעשרות שפות, מופנות עד היום לאגודות רווחה בכפר. יובל הנילוס זורם כשהיה ומשמש לפלאחים מקור חיים. אפילו פתחי פריד, שומר הלילה, הוא אב הבית במעונו של הנשיא לשעבר.
האגדה מספרת כי ב-1930, על גדת היובל הזה, ניצל סאדאת ממוות. כשהיה בן 12 בא לביקור בכפר, נכנס עם חבריו למים והחל לטבוע. "הצלת אדם שיהיה חשוב לארצו", אמר סאדאת לסגנו של מוכתר הכפר שמשה אותו מן המים.
פתחי זוכר כיצד נזף לימים במאבטחיו של הנשיא על שהתירו לו לצאת לבדו ולבלות את הלילה עם הפלאחים בכפר. כיצד הצטדקו ואמרו לו שאדונם יוצא בלי לשאול את פיהם. איך העניק סאדאת לעובדי האדמה מי השקיה חינם מן הבית שלו. כיצד עבר פתחי ליד הבית, רכוב על חמור, ומצא את הנשיא משליך חכה ליובל הנילוס.
סאדאת הפסיק את מלאכת הדיג ופנה להכין תה לפלאח הצעיר. פתחי נכנס לבית וחוזר עם ספל מתכת, דומה לזה שבו הוכן לו התה. אחר כך הוא נזכר איך נתן לו הראיס 200 לירות לקנות ג'מוס. וכמובן אינו שוכח כיצד בערבו של 6 באוקטובר 1981 יצאו כולם לרחובות, בכו וזעקו את מותו.
"הנשיאות לא שינתה אותו. בעצם היא הפכה אותו לאדם טוב יותר", מספר פתחי, יושב ברגליים משוכלות על הדשא ליד הבית. "הוא היה יושב איתנו ככה. לילה אחד, כששמרתי בשדות, ראיתי מכונית מתקרבת באורות דלוקים. אמרתי בתוקפנות: מי אתה? הוא סובב את הראש, ראיתי את הראיס. התביישתי. שאלתי אותו: למה אתה יוצא בלי שומרי הראש? הוא אמר לי:'זו הארץ שלי ואני בטוח'".
מאות קילומטרים דרומה משם, בקהיר, זוכרים את סאדאת קצת אחרת. כאן לא תראו תמונות של בגין תלויות ברוחב לב על הקירות. את דיין מכירים בעיקר כמחולל התבוסה של 1967. מאות ילדים מכיתה א' ועד גיל חטיבת הביניים גדשו ביום שישי שעבר את מוזיאון פנורמה, מפגן אורקולי מרשים המהלל את מלחמת אוקטובר. כיתות שלמות מאלכסנדריה, מקהיר, ממנופיה, על מוריהן, באו לחזות בתיעוד אחד האירועים החשובים בתולדות מצרים.
לא נעים להיות ישראלי במקום הזה. בחוץ מוצג נשק שלל, כולל טנק צה"לי שקנהו מושפל. בסרט ארכיון המוקרן למבקרים מכונה ישראל "האויב האימפריאליסטי העריץ". על הצופה לשפוט אם הקביעה הזו היתה נכונה רק ל-1973 או שהיא עדיין תקפה.
ההתלבטות קלה מאוד, כי המושגים הללו עדיין מופיעים בשיח הפוליטי המצרי. "השליטה האווירית הישראלית קרסה-ולתמיד", קורא הקריין בפרק בסרט המשבח את חלקו של חיל האוויר. לא במקרה על החיל הזה פיקד באותה מלחמה הנשיא דהיום חוסני מובארק.
התמונות קשות לא רק לישראלים, אלא לכולם, מבוגרים וילדים: גופות של חיילי צה"ל נראות לצד שבויים הפוסעים בידיים מורמות. גיחות הפצצה עולות על המסך בכל רגע. צליחת התעלה, הטנקים הישראלים ההרוסים, שחרורה של העיירה קנטרה - הכל מתואר גם בחיזיון המצויר הענק, מלווה בקטעי קריינות מלאי פאתוס.
"הכוונה היא להראות את גיבורי מצרים", מסביר לנו מוחמד, תלמיד בן 14 מבית הספר אל-פראענה (הפרעונית, ג.ח) בקהיר. "זה חלק מתוכנית הלימודים. חלק כתוב בספרים, אבל את הרוב המורים מסבירים".
המצרים קוראים למלחמת אוקטובר "הניצחון", ומסבירים כי ההישג אינו דווקא בשדה הקרב, אלא בהחזרתה של סיני כולה לידיהם. "הם ילמדו זאת בבית הספר, אז הגענו לכאן כדי לתת לה חיזוק", מספר אב לילדה בת חמש בצאתנו מן הסרטון שבו נראו גופות חיילי צה"ל. "גופות של ישראלים? באמת לא ראיתי", הוא מתנצל.
מאות מטרים משם עומדת עדיין הבימה שעליה ישב סאדאת ברגעיו האחרונים. על קברו, מצדו האחר של הכביש, מוצב 24 שעות ביממה משמר כבוד של חיילי חובה בני 22, הלובשים בגדי פרעונים. הקבר הוקם מטרים ספורים מן המצבה לזכר החייל האלמוני, שעליה מופקד משמר חיילים בלבוש מימי המלוכה. על מצבת הקבר חקוק שמו של סאדאת, ולצדו הכתובת: "חי למען השלום ונפל חלל למען העקרונות".
סאדאת בוודאי היה מתהפך בקברו לו ידע שהחיילים העומדים שם מצפים לתשר מן המבקר בטרם יפתחו את פיהם ויפטפטו. אחד מהם התוודה בחינם כי המשימה משעממת אותו. "לא כיף לי לעמוד ארבע שעות בלי לזוז", הוא אומר.
הכביש שעליו נערך המצעד ב-6 באוקטובר 1981 הוא העורק המרכזי של "מדינת נאסר", אחת השכונות היוקרתיות של קהיר. מכוניות ומשאיות שועטות על הדרך שממנה דילגו חאלד אסלאמבולי וחבריו ורצחו את הנשיא המצרי בן ה-63. הכביש סואן מאוד ומהווה סכנת נפשות להולכי רגל. כמה שעות אחר כך, בסיומו של גמר גביע אפריקה שבו תובס אלכאהלי המצרית בידי אלופת טוניסיה, יידרס כאן אוהד לנגד עינינו.
עבור מגדי, רוקח בן 24 שחלף במקרה ליד הבימה, היעדרו של רמזור או גשר הוא סמל לגעגועים לנשיא שאיננו. במדינה מתוקנת, הוא אומר, היתה נבנית כאן מנהרה. "את סאדאת לא אהבו בזמן שחי, אבל לאחר שמת כולם הבינו כמה היה טוב לנו", הוא אומר.
למגדי יש תלונות כלפי מובארק. כמו מצרים רבים - הוא מאשים אותו בעריצות. "אם אני רוצה לבוא אליכם, לא ייתנו לי. בכל מקום, ממשרד הפנים ועד נמל התעופה, הם יעשו לי בעיות. סאדאת היה הרבה יותר טוב ממובארק. אם יש כאן פיתוח וצמיחה, היא לא בגלל השלטון. היא בזכות השקעות חוץ. תראה אותי. אני בוגר לימודי רוקחות ומרוויח רק 250 דולר בחודש. כמה אתה מקבל בעיתון? בטח יותר".
התפנית שכפה סאדאת על ארצו ב-19 בנובמבר 1977 אכן היתה חדה מדי. החדשנות שלו היתה קשה מנשוא. העולם ראה לפתע מנהיג המעוניין לדון בסוגיות הליבה ולא מחפש פתרונות יצירתיים לעקוף אותן. ניתוקו מברית-המועצות, תשוקתו לשלום צודק עם ישראל, התקרבותו לאמריקה ומאמציו לדכא אופוזיציה פנימית הפכו אותו לבן מוות. הוא ספג חרמות ונידויים בגלל השלום עם ישראל. מעטים זכרו כי באמצעות השלום הזה היה למנהיג הערבי הראשון שחילץ ויתורים מירושלים.
אבל היום, בחלוף השנים, מורשת סאדאת כבשה את הרחוב המצרי. הנוסחה הפשוטה, שאותה נשא אז, אומצה בידי מחליפו מובארק וחלחלה פנימה היטב. שלום פירושו רווחה כלכלית. הוא מאפשר להשקיע במחשבים, בכבישים ובחינוך במקום בכלי מלחמה. הוא מביא סיוע אמריקני ומעודד השקעות חוץ.
מה שעשה סאדאת ב-1977 ונענש עליו, רוצים כיום לעשות כמעט כולם. ערפאת ניסה ללכת בעקבותיו, ירדן אפילו הצליחה וגם סוריה רוצה. קדאפי התקרב למערב, ומדינות ערביות רבות מקיימות עם ישראל מגעים חשאיים. בפסגת ביירות ב-2002 קיבלה הליגה הערבית את תוכנית השלום המבוססת על היוזמה הסעודית. הרצון לשלום עם ישראל הפך מערך מאוס לשאיפה.
סאדאת כזה הוא בדיוק מה שמצרים זקוקה לו עכשיו. אחד שינקוט צעד אמיץ, יצירתי, יוציאה מן הקיפאון המדיני והכלכלי וישלב אותה טוב יותר במאה ה-21. בעצם , לא רק המצרים. כולנו זקוקים לאנואר סאדאת. "סאדאת ובגין הצליחו כי מהרגע הראשון הם דבקו בעיקרון אחד - הכל נתון למשא ומתן", אומר הסופר והעיתונאי אניס מנסור, מקורבו של הראיס המנוח, "אבל אולמרט איננו בגין, ואבו-מאזן איננו סאדאת".
נא להמתין לטעינת התגובות
