אז מה היה לנו פה? 60 שנה, לך תזכור
בכ"ט בנובמבר 1947 אישר האו"ם את חלוקת ישראל לשתי מדינות, החלטה דרמטית שלימים הפכה לציון דרך בסכסוך המפורסם בעולם – nrg מעריב מסכם
- גולשים ל-1947: nrg בתקופת החלוקה
- תקווה בסוף נובמבר. דעה
מתי: החלטת החלוקה אושרה בהצבעה היסטורית באו"ם ברוב של 33 תומכים, בהם ארצות הברית וברית המועצות, מול 13 מתנגדים ו-10 נמנעים, ב-29 בנובמבר 1947.
ההצעה: החלטה 181 של האו"ם קבעה כי המנדט הבריטי על ארץ ישראל יחולק לשתי מדינות. האחת, על 55% מהשטח, ליהודים והשנייה על 45% מהשטח לערבים. ירושלים, לפי ההצעה, תועבר לריבונות בינלאומית של האו"ם.
תמכו והתנגדו: מלבד החלוקה לתומכים ומתנגדים באו"ם זכתה ההחלטה לתמיכה גורפת בישוב היהודי ורבים אף יצאו לחגיגות ברחובות. הערבים סירבו לקבל את ההחלטה ופתחו מיד לאחר מכן בפעולות התנגדות.
התוצאות בפועל: למחרת היום ביצעו הערבים פיגוע רצחני כנגד אוטובוס "אגד" בפתח-תקווה בו נהרגו שישה יהודים. הפיגוע נתן את האות לפרוץ מלחמת העצמאות שבסופה, בשנת 1949, נחתמו הסכמי שביתת הנשק ברודוס שביוון. לפי הסכמי שביתת הנשק קיבלה ישראל את מרבית השטח של ארץ ישראל. רמת הגולן נותרה בריבונות סורית, עזה הועברה לריבונות מצרית, וירדן קיבלה את השליטה על הגדה המערבית ומזרח ירושלים.
מתי: ב-5 ביוני 1967 עלו גבולות מדינת ישראל לא על שולחן המשא ומתן אלא אל בין כוונות הרובה. ישראל יצאה למלחמה שהסתיימה אחרי שישה ימים ושינתה כליל את מפת גבולות המדינה.
האירועים: מדינת ישראל הצעירה (שטרם מלאו לה 20 שנה) והקטנה יצאה למלחמה לאחר מתיחות ותחושה קשה של מצור שסוגר עליה. כעבור שישה ימי לחימה, שהסתיימו ב-10 ביוני, יצאה ממנה ישראל כמדינה החזקה ביותר באזור תוך כיבוש מהיר של שטחים נרחבים שגולת כותרתם היתה שחרור ירושלים המזרחית מידי הירדנים.
תמכו והתנגדו: לפני המלחמה, בתקופת ההמתנה, שררו בישראל חרדה עמוקה ובלבול רב נוכח החשש מפני השמדת המדינה, והדעות כיצד להתמודד עם המצב היו חלוקות. לאחר המלחמה ולאור התוצאות זכה המהלך לתמיכה נרחבת ואוירת הנכאים התחלפה בשמחת הניצחון.
התוצאות בפועל: ישראל כבשה במהלך המלחמה שטחים שגודלם פי שלושה מגודלה של המדינה ערב המלחמה. אולם יחד עם השטחים היתה ישראל צריכה להתמודד עם עוד כמיליון אזרחים ערבים. המדינה החילה על השטחים ממשל צבאי.
מתי: ב-17 בספטמבר 1978 חתמו ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא מצרים אנואר סאדאת, בתיווכו של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, על הסכם קמפ-דיוויד. ההסכם הוביל לחתימת הסכם שלום ראשון בין ישראל למדינה ערבית כלשהי, ב-26 במרס 1979.
ההסכם: הסכם השלום הישראלי-מצרי העלה לראשונה על שולחן הדיונים את הבעיה הפלשתינית, והניח את היסודות לשלטון אוטונומי פלשתיני בשטחי יהודה ושומרון. ההסכם הניח לראשונה על השולחן גם את הנוסחה: "שטחים תמורת שלום" כאשר ישראל התחייבה לנסיגה מלאה מחצי האי סיני שנכבש במלחמת ששת הימים, בתמורה לשלום ונורמליזציה ביחסים עם מצרים.
תמכו והתנגדו: בישראל זכה ההסכם לתמיכה פוליטית רחבה והכנסת אישרה אתותו ברוב גדול של 84 תומכים מול 13 מתנגדים ו-17 נמנעים. בימין הישראלי התנגדו והתקשו לוותר על שטחים או לקבל את הנוסחה של "שטחים תמורת שלום". גם במצרים זכה ההסכם להתנגדות הקיצוניים, בהם פעילי הג'יהאד האיסלאמי שרצחו את סאדאת במצעד השנתי לציון "נצחון אוקטובר" (מלחמת יום-כיפור) בשנת 1981.
התוצאות בפועל: ישראל ביצעה נסיגה מלאה מכל השטחים שכבשה מידי מצרים במלחמת ששת הימים, מלבד שטחי רצועת עזה שנותרו תחת ממשל צבאי. חלקו של ההסכם שהעלה לדיון את הבעיה הפלשתינית מעולם לא יושם.
מתי: בינואר 1993 החלו בנורבגיה מגעים חשאיים בין נציגים לא רשמיים של ישראל ושל אש"ף. ב-20 באוגוסט אותה שנה חתמו באוסלו נציגי המשלחות הישראלית והפלשתינית על מסמך עקרונות. ב-13 בספטמבר 1993 חתמו ראש הממשלה יצחק רבין וראש אש"ף יאסר ערפאת על הסכם הצהרת העקרונות, על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון בחסות נשיא ארצות הברית דאז ביל קלינטון ובנוכחות שר החוץ דאז שמעון פרס.
ההסכם: ישראל הסכימה בפעם הראשונה לויתור על שטחים, בהסכם עזה ויריחו תחילה, לטובת הקמת הרשות הפלשתינית ושינתה את יחסה כלפי אש"ף. ערפאת הכיר מצידו בשם אש"ף בקיומה של מדינת ישראל, והתחייב לנטוש את דרך הטרור ולשנות את האמנה הפלשתינית הקוראת להשמדת ישראל.
תמכו והתנגדו: ההסכם התקבל בברכה בשמאל בישראל אולם זכה לביקורת קשה של הימין. 10 ימים לאחר החתימה התקיימה בכנסת הצבעה על הצעת אי-אמון בממשלה בשל החתימה על ההסכם. ההצעה נדחתה על חודו של קול, כאשר 61 ח"כ התנגדו לה, 50 הצביעו בעד, שמונה נמנעו ואחד נעדר. שיא ההתנגדות להסכם הגיע בליל ה-4 בנובמבר 1995, שלמרבה האירוניה נחשב גם לאירוע שיא בתמיכה בתהליך השלום. באותו לילה נרצח ראש הממשלה רבין על-ידי מתנקש יהודי. גם בצד הפלשתיני היו שהתנגדו להסכם, בעיקר בארגונים הקיצוניים, ובעקבותיו יצאו בחמאס ובג'יהאד האיסלאמי למסע פיגועים רצחני כמותו לא ידענו בישראל עד אז.
התוצאות בפועל: במסגרת ההסכם הועברו הערים הפלשתיניות עזה ויריחו לשליטת הרשות הפלשתינית, והרשות קיבלה אחריות גם על עניינים כלכליים בניהול חיי היומיום הפלשתיניים. לאחר הרצח של ראש הממשלה רבין נעצר למעשה יישום ההסכם.
מתי: ב-23 באוקטובר 1998 חתם ראש הממשלה בנימין נתניהו על מזכר עם יו"ר הרשות הפלשתינית יאסר ערפאת, בתיווך נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ובנוכחות מלך ירדן חוסיין בן-טלאל.
ההסכם: במזכר הסכימו ישראל והרשות על נסיגה ב"פעימה שנייה" במסגרתה יימסרו לפלשתינים 13% משטחי הגדה המערבית (שטחי C). אחוז אחד יהפוך לשטח בשליטה ביטחונית ואזרחית פלשתינית (שטח A) ועוד 12% ישארו בשליטה בטחונית ישראלית אבל יועברו לשליטה אזרחית פלשתינית (שטח B). במסגרת ההסכם הועברו עוד 14.2% מהשטחים באזור B לאזור A. הפלשתינים מצידם התחייבו בתמורה למחוק את הסעיף באמנה הפלשתינית הקורא להשמדת ישראל ולהילחם בטרור.
תמכו והתנגדו: השמאל בישראל תמך בהסכם, אולם בקואליציה הימנית של נתניהו נוצרו סדקים בעקבותיו. הדחייה ביישום ההסכם צירפה למתנגדים גם את אנשי השמאל, ובסופו של דבר הובילה לנפילת ממשלת נתניהו.
התוצאות בפועל: מאז ועד היום טוען נתניהו שהמציא את שיטת ה"ייתנו יקבלו – לא ייתנו לא יקבלו" – לפיה יישום ההסכם הותנה בפעולות פלשתיניות לעצירת הטרור. בפועל שני הצדדים לא כיבדו את ההסכם.
מתי: ב-3 בינואר 2000 נפתחו בשפרדסטאון בארצות הברית שיחות מרתוניות בין ישראל לסוריה, שהופסקו כעבור שבוע לאחר שהמשא ומתן הגיע למבוי סתום. ביולי אותה שנה נפתחו בקמפ-דיוויד שיחות עם הפלשתינים בנוכחות ראש הממשלה אהוד ברק, יו"ר הרשות ערפאת ובחסות הנשיא האמריקני קלינטון. גם המשא ומתן עם הפלשתינים עלה עד מהרה על שרטון.
ההצעות: תוכנן של שיחות שפרדסטאון מעולם לא פורסמו ברבים, אולם לפי ההערכות הסכים ברק לנסיגה לקו הירוק – קו שביתת הנשק שנחתם עם סוריה ב-1949 ברודוס. סוריה לא הסתפקה בכך ודרשה חזרה לקווי ה-4 ביוני 1967 שכוללים גם שליטה בחלקים מהגדה המזרחית בכנרת.
בקמפ-דיוויד הציעה ישראל לרשות הפלשתינית את ההצעה המרחיקת לכת ביותר מאז ועד היום בנושא גבולות המדינה הפלשתינית. ישראל הסכימה לוותר על יותר מ-90% משטחי יהודה שומרון ועזה, ובכלל זה להעביר לפלשתינים גם את הריבונות של מספר שכונות במזרח ירושלים.
תמכו והתנגדו: אומנם על השולחן לא הונח כל הסכם אך השיחות שניהל ברק עם הסורים והפלשתינים עוררו התנגדות מצד השותפים למשא ומתן ואף מצד כמעט כל הקשת הפוליטית בישראל. ברק טען כי בקמפ-דיוויד חשף את פרצופו האמיתי של ערפאת, אולם בעקבות כשלון המשא ומתן איבדו הישראלים והפלשתינים את מעט האמון ההדדי שעוד נותר להם.
התוצאות בפועל: כישלון שיחות שפרדסטאון הוביל את ברק לתוכנית הנסיגה החד צדדית מלבנון, לאחר שהתחייב בפני הציבור לעשות זאת בהסכם שכאמור לא צלח.
כישלון שיחות קמפ-דיוויד הובילו לפריצת אינתיפאדת אל-אקצה, שנמשכה מאז ועד היום במשך שבע שנים בהם נהרגו לפי ההערכות כאלף אזרחים ישראלים ולמעלה מ-4,000 פלשתינים. כשלון השיחות הוביל להפסקת התהליך המדיני בין ישראל לרשות הפלשתינים, שחידושו הושק השבוע בוועידת אנאפוליס.
מתי: תהליך ההתנתקות, השם שניתן לנסיגת ישראל מכל שטחי רצועת עזה ומארבע יישובים בצפון השומרון, החל באמצע חודש אוגוסט 2005 והסתיים לאחר מעט יותר מחודש. התוכנית הוצגה לראשונה כשנתיים קודם לכן וכשלוש שנים לאחר פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, ב-18 בדצמבר בכנס הרצליה.
התוכנית: בעקבות המבוי הסתום בתהליך המדיני עם הפלשתינים, ויש שטענו כי בעקבות חקירות המשטרה בפרשיות שונות שהעלו חשד לפלילים במעשי ראש הממשלה דאז אריאל שרון ושני בניו עמרי וגלעד, יזם אריאל שרון תוכנית לנסיגה ישראלית מכל רצועת עזה ומארבע יישובים מבודיים וכמה מחנות צה"ל בצפון השומרון. בתמורה לכך קיבל שרון הבטחה להתנגדות אמריקנית עתידית לפינוי גושי ההישבות הגדולים ביהודה ושומרון ולמתן זכות השיבה לפליטים הפלשתינים. הפלשתינים, שלא היו צד פעיל בתוכנית, לא נדרשו לויתורים או לצעדים מצידם בעקבותיה.
תמכו והתנגדו: התוכנית זכתה לתמיכה בינלאומית רחבה ולאחר מסע שכנועים נרתמו גם האמריקנים למהלך. בישראל לעומת זאת זכתה התוכנית להתנגדות כמעט מכל קצוות הקשת הפוליטית. הימין התנגד לעצם הנסיגה ללא כל תמורה, יצא בקמפיין נרחב נגד התוכנית והכריז כי מדובר בניצחון לטרור הפלשתיני. השמאל התנגד לעובדה שהמהלך נעשה בצורה חד-צדדית וללא תיאום עם הפלשתינים, אולם בסופו של דבר התחלפה ההתנגדות בתמיכה.
התוצאות: ביצוע הנסיגה ופינוי המתיישבים היהודים מרצועת עזה וצפון השומרון הושלם בהצלחה ומעבר לכל הציפיות. אולם שיקומם של המפונים נמשך גם בימים אלו, וסופו לא נראה באופק. יחד עם זאת, רבים טוענים שההתנתקות חיזקה את מעמדו של החמאס, ששולט כיום ברצועת עזה, והובילה לנצחונו בבחירות לפרלמנט הפלשתיני שנערכו בינואר 2006.
מתי: 60 שנה אחרי החלטה 181 ההיסטורית הגיעו ב-26 בנובמבר יותר מ-40 מנהיגי מדינות מרחבי העולם לוושינגטון בירת ארצות הברית. שם, באולם הנשפים של מחלקת המדינה, הרים הנשיא ג'ורג' בוש (הבן) כוסית והשיק את ועידת אנאפוליס.
התוכנית: ועידת אנאפוליס כונסה למעשה בכדי לחדש את התהליך המדיני בין ישראל לפלשתינים, שהופסק לפני שבע שנים. לפי ההצהרה המשותפת עליה הסכימו הצדדים ב-12 בדצמבר ייפתח המשא ומתן הישראלי-פלשתיני בו ידונו הצדדים בכל הסוגיות שבלב הסכסוך: זכות השיבה לפליטים; חלוקת ירושלים וגבולות המדינה הפלשתינית. הצדדים התחייבו לפעול להשגת הסכם שלום בתוך שנה.
תומכים ומתנגדים: ועידת אנאפוליס, באופן יוצא דופן, זכתה לתמיכה רחבה בישראל ובקרב מנהיגות הפת"ח בגדה ככל הנראה מאחר ואף צד לא נדרש עדיין לסגת מעמדתו. עם זאת, בימין הישראלי מתנגדים לכל ויתור על הריבונות בירושלים והדעות חלוקות בדבר נסיגה משטחים נוספים ביהודה ושומרון. בשמאל חוששים מפני תהליך עקר שלא יפתור את הסוגיות העומדות בלב הסכסוך עם הפלשתינים. גם בעזה לוותה הוועידה בהפגנות נגד, בטענה שאבו-מאזן מקבל חיבוק דב מהאמריקנים והישראלים.
התוצאות: 60 שנים אחרי כ"ט בנובמבר וההחלטה על תוכנית החלוקה שבים הישראלים והפלשתינים למשא ומתן שבסופו – כך לפי הצהרות הצדדים – תיושם למעשה החלטה 181 בשינויים כאלה ואחרים וארץ ישראל תחולק לשתי מדינות לשני העמים, הישראלי והפלשתיני. אבל בעצם לאנאפוליס עוד אין תוצאות, ורק ימים יגידו מה ילד יום.
נא להמתין לטעינת התגובות
