אני עול
יואב קריים, דובר מאבק הנכים, טוען כי המדינה לקתה בתפיסה לפיה הנכים לא תורמים לחברה
גם היום בבואי לחפש עבודה, עוסקים המראיינים יותר במגבלות שלי מאשר ביכולות שלי. אני לא היחיד. למערכת נוח יותר לראות אנשים עם מוגבלות כחסרי ערך וחסרי יכולות. מכאן הדרך סלולה אל החצר האחורית של החברה הישראלית.
הנתונים שמציגה הנציבות לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות מזעזעים בעוצמתם, אם כי אינם מפתיעים כלל ועיקר. הם תוצאה מכוונת של מדיניות ממשלות ישראל לדורותיהן, אשר מאז 2003 הקפיאו את קצבאות הנכות.
על-פי חוק ההסדרים, עוול זה יימשך עד ל-2010. מאז חקיקתו של פרק השילוב בחוק החינוך המיוחד הוא לא יושם כראוי, על אף חמישה פסקי דין שונים בנושא. גם ההישג החשוב של חקיקת פרק הנגישות בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות נתקע עכשיו בגלגלי הביורוקרטיה הממשלתית. תופעה דומה מתרחשת בניסיון היישום של דוח ועדת לרון, אשר המלצותיה מסדירות את הקשר שבין קצבה להשתכרות מעבודה, וממתנות את מנגנון הדיכוי המכוון שהשית עלינו המחוקק.
עול אנושי
כל אלה הם תוצאה של תפיסה על פיה אנו, אנשים עם מוגבלות, איננו מסוגלים לתרום לחברה ובעצם עלינו לומר תודה על המעט שאנו מקבלים. המראה שהוצבה בפנינו אינה מעידה אלא על דמותה של החברה הישראלית המתגלה במלוא כיעורה, לבושה בגזענות ובבורות כלפי השונה, הנתפס כבלתי מושלם. היחס אלינו כאנשים עם מוגבלות הוא תוצאה של קריסת המערכות החברתיות.
קריסתן של מערכות אלה מעידה על כך שמדינת ישראל חדלה
להשקיע בהון האנושי, אף כי הוא המשאב היחיד העומד לרשותה, ורואה באזרחיה עול כספי במקום השקעה כלכלית לטווח ארוך. לו ישראל היתה מאפשרת גם לנו להוציא את יכולותינו מן הכוח אל הפועל, בטוח שהיה נמצא בקרבנו סטיבי וונדר, הלן קלר, סטיבן הוקינג או להבדיל משה רבנו.
העובדה כי בכל זאת נותרנו בחצר האחורית צריכה להדיר שינה מכל אזרח ואזרחית בישראל בין אם מוגבלותם אובחנה ובין אם לאו.
הכותב הוא דובר מטה המאבק של הנכים