שחזור מצמרר: חיכיתי שהמחבלים יגיעו אליי
נעמה אוחיון טיילה עם דוד רובין ואחיקם עמיחי ז"ל בנחל תלם, בטיול שהסתיים בפיגוע רצחני. כעת, 3 ימים אחרי, היא מספרת על האימה: "חשבתי רק איך לשמור על הגופות, ועל עצמי בחיים"
האירוע החל בבוקר יום שישי, כאשר יצאה אוחיון, תושבת קריית-ארבע בת 21, עם חבריה לטיול בוואדי."התחלנו ללכת בצעדים מהירים, הם עם הנשקים שלהם, מעבירים חוויות תוך כדי הדרך. הם מכירים כל שביל ואבן, חיו בארץ והכירו כל פינה. דוד, שהיה ברגילה, יורד למטה ובודק בכל נקודת מים מהו מקור הנביעה. אחיקם מדי פעם שולף את המפה, אך הוא בטוח בעצמו".
אוחיון מספרת על המפגש הראשון עם המחבלים, שלא עורר כל חשד. "התקדמנו עד השביל, פגשנו ערבים ששאלו איפה המעיין ואמרו 'שוקרן' והמשיכו לנסוע. הם ענו לערבים ואחיקם אמר 'זה ערבית של טיולים'".
בהמשך הגיע תיאור רגעי האימה. "כעבור 40 דקות בערך הגענו לנקודה ואז הגיע ג'יפ לנדרובר כסוף, התקדמנו בטור עורפי לתת לו לעבור. דוד ועמיקם עשו לו שלום עם היד, ופתאום מהחלון האחורי שמעתי שלוש יריות של אקדח אחרי שהידיים יצאו. זו התמונה האחרונה בשלב הזה שראיתי".
למרות ההלם, תגובתה של אוחיון הייתה מיידית. "רצתי הכי קרוב שיכולתי לרוץ מאחוריו וחיכיתי, פשוט חיכיתי שזה גם יגיע אליי. הם הפתיעו אותנו, לא חשבנו על מקרה כזה בכלל. תוך כדי שאני רצה שמעתי המון יריות, המון המון אש. זה עניין של כמה שניות וזה היה נראה כמו נצח. היה לי ברור שזה עניין של זמן עד שזה יגיע אליי".
נעמה אוחיון משחזרת את רגעי האימה שלאחר הפיגוע בנחל תלם. צילום באדיבות ערוץ 2
ואולם אוחיון יצאה מהאירוע הקשה ללא פגע גופני. "פתאום היה נס, אין מילה אחרת - פשוט נס. שמעתי רכב נוסע וחיכיתי שתי דקות, לוודא שאין אף אחד". אז נאלצה אוחיון לצפות בחבריה הטובים מוטלים על הקרקע, ללא רוח חיים. "ירדתי למטה לשביל וראיתי את אחיקם שוכב ואת דוד ואת הגופה של המחבל. אמרתי לעצמי 'המטרה שלך זה להוציא אותם משם ולהוציא את עצמך בחיים'. חשבתי לקחת את אחד הנשקים שלהם, למרות שלא ידעתי לתפעל, אבל הם לקחו את הנשקים. לקחתי טלפון, שייתן לי ביטחון, הייתי חייבת לרוץ למעלה כדי שיהיה קליטה".
אוחיון מתארת את הרגעים הקשים עמם נאלצה להתמודד:
קושי נוסף עמו נתקלה אוחיון בשטח היה האיתור על ידי כוחות החילוץ. "כל הזמן הייתי בטלפונים ולא היה לי זמן לחשוב על כלום במשך שעות ארוכות. בשלב מסוים שמעתי מסוק. דיברתי עם המסוק בטלפון ואמרתי לו שאני שומעת מתי הוא מתקרב ומתי הוא מתרחק. הם לא ידעו איפה אני, זה היה מתסכל נורא, זה היה החיים שלי והגופות של חברים שלי".
הראשון שהצליח לאתר אותה היה רותם באשר, רבש"ץ קריית-ארבע. "הקב"ט אמר לי שניתן לרוץ למטה ואז התחלתי לרוץ. פתאום שמעתי צעקות וחשבתי שאולי הערבים היו שם, המון ברדק ובלגן, נעצרתי וחיכיתי עד ששמעתי שצועקים לי, צעקתי שאני בדרך ושלא יירו. רק ברגע שחברתי אליהם עיכלתי מה שקרה, כי עד אז חשבתי על המטרה ולשמור על הגופות ולשמור על עצמי בחיים".
רק לאחר שהאירוע הסתיים, התפנתה אוחיון לחשוב לעומק על הדקות הגורליות שעברה. "רק אז הספקתי לשאול את עצמי למה זה קרה לנו. למה דווקא הם ולא אני, ואז חשבתי שאולי הקב"ה שלח אותי להיות איתם ברגעים האלה, לוודא שבאמת הגופות שלהם יובאו לקבורה כמו שמגיע להם".
כעת מדברת אוחיון בשבח חבריה המנוחים. "הם היו אנשים של הארץ, אהבת הארץ בצורה יוצאת דופן. אנשים שלש שקט ואנשים של הרבה עוצמה. אוחיון מדבר על מסר הגבורה שנשא המאבק שניהלו רובין ועמיחי תחת אש, שהביא למותו של אחד המחבלים.
רישומם של האירועים הקשים עוד טרי, אך אוחיון מבהירה כי אין בכוונתה או בכוונת חבריה לשנות את אורח חייהם. "הנוער פה ממש לא מתכוון להפסיק לטייל, זו הארץ שלנו. כמו שאף אחד לא היה מצפה שיעברו למרכז הארץ, כך אף אחד לא מצפה מאיתנו שנעזוב את הבית שלנו, זו הארץ שלנו", אמרה. "הצוואה שאחיקם ודוד השאירו זה שתמשיכו לטיל בארץ שלנו, לטייל בכל מקום – זה מה שנעביר הלאה, שגם הדורות הבאים ימשיכו לאהוב את הארץ".
נא להמתין לטעינת התגובות
