המאסטרו והאויב
המחווה של הפלשתינים לברנבוים מגעילה את יעקב אחימאיר, שסבור כי מקורה ברצון לעצבן
יש מי שיאמר שהמחווה הזאת של הפלשתינים לברנבוים, ושלו אליהם - מעצבנת. אותי היא מגעילה. אך זו רק תולדה טבעית של אופיו האישי-ציבורי של המאסטרו, שלא יחמיץ הזדמנות כדי לעצבן. למשל, מי אינו זוכר כי בניגוד לסיכום עם הנהלת פסטיבל ישראל, בשנת 2001, ניצח ברנבוים על יצירה של ריכרד ואגנר האנטישמי. הסיכום אז היה כי היצירה לא תנוגן, מתוך התחשבות ברגשותיהם של המתנגדים, והם בעיקר ניצולי השואה. אל ברנבוים היו אז פניות של הנשיא, הכנסת, "יד ושם", ארגוני ניצולי השואה - אך לשווא.
גם המנצח הקבוע של התזמורת הפילהרמונית, זובין מהטה, מצר על כי אינו יכול לנצח בתל-אביב על ואגנר - אבל בהבדל מברנבוים, מהטה מתחשב גם בקהל. אגב, בחוסר רגישות מופלג, כשיצירתו של ואגנר נוגנה, נותרו באולם "אישים בכירים מתחום המשפט", כנאמר במסמך שהוכן לוועדת החינוך והתרבות של הכנסת. ח"כ לימור לבנת, אז שרת החינוך והתרבות, נהגה כראוי כאשר שקלה שלא להשתתף בהענקת פרס וולף לברנבוים בשנת 2003. בסופה של אותה פרשה התנצל ברנבוים, אם כי בחצי-פה.
אופיו של המאסטרו
שורות אלה אינן בבחינת פולמוס בין ימין לשמאל. הנה, ח"כ רובי ריבלין אמר לא אחת כלפי מחרפיו של ח"כ יוסי ביילין, כי "הוא ציוני", חרף התהום הרעיונית הפעורה ביניהם. ויש להעריך כי ביילין, הקרוב בדעותיו הפוליטיות לאלה של ברנבוים, לא היה מעלה בדעתו לנקוט מחוות כאלה כפי שנקט ברנבוים, אלא ינסה לקדם, כפי שהינו עושה, את דעותיו מעל כל בימה ציבורית שעומדת לרשותו, כציוני, כיהודי, שאינו בוש במדינתו על כל מגרעותיה.
לפני כשנה היה בארנבוים כוכב של סדרת תוכניות טלוויזיה מטעם הבי-בי-סי,
ששניים מפרקיה צולמו בירושלים: במזרח העיר ובמערבה. גם הח"מ הוזמן להופעת ברנבוים, בה אמור היה לשתף חובבי מוזיקה ברזי הביצוע של סונטות לפסנתר. אבל גם כאן לא ויתר המאסטרו.
בדבריו, לאחר שפרט על הפסנתר, ממש הטיף להיטמעות התרבות היהודית במרחב המוסלמי האדיר. אפילו שמאלנים אדוקים יצאו מהאולם והם אחוזי ייאוש ורוגז. עכשיו, עם דרכונו החדש, יוכל ברנבוים להוסיף ולעצבן, אבל אין אונס. ובאמת, הרי כמה מושבים ריקים בהיכל התרבות תמיד ייוותרו אדישים למחוות של המאסטרו.
נא להמתין לטעינת התגובות
