אחרי המבול
פרופ' גדי אלגזי מסכם 3 חודשים: השביתה אולי נגמרה, אך המאבק על ההשכלה הציבורית רק מתחיל
השביתה לא היתה על כל חוליי ההשכלה הגבוהה, אלא על השכר בלבד. חבל שכך הוא. חלקים גדולים בסגל ואני בתוכם דרשו במהלכה להעמיק ולהרחיב את המאבק. אבל כאן צריך גם להיזהר מצדקנות: ראשית, שביתה על שכר היא לגיטימית וחשובה. שנית, בעולם יחסי העבודה של ישראל, שביתה על איכות ההוראה, מספר התקנים, תנאי ההעסקה של המורים נחשבת לשביתה "מעין פוליטית" וכך נוהגים בה. הציבור יכול להזדהות איתה, אך בתי-הדין והממשלה ניצבים נגדה. הלקח שניסו פקידי האוצר ללמד את המורים האמיצים הוא בדיוק זה: שהם יילחמו עד חורמה בשביתה "בראש גדול", שמעלה סדר יום אזרחי וחינוכי כללי. ושלישית: כדי לשבות ביחד על מה שמציק לכולם – לסטודנטים ולמרצים, לסגל הבכיר והזוטר, ובמיוחד למרצים המועסקים בתנאי העסקה פוגענית בתור "מורים מן החוץ" – צריך התארגנות משותפת ללא הבדלי סטטוס, מצע משותף ואמון הדדי.
כל אלה לא היו קיימים בתחילת השביתה. מצד אחר, השביתה היא תהליך חברתי אינטנסיבי; אנשים משתנים ולומדים בתוך מאבק. השביתה אולי בנתה בסיס לשיתוף פעולה אמיתי כזה.
המרצים השיגו תיקון חלקי על שחיקת שכר. חשוב מכך: הם השיגו אותו בלי שהסכימו לתנאים. שביתות הן גם מקום שבו לומדים לראות את המציאות. הקונפליקט החריף העלה אל פני השטח את משבר ההשכלה הציבורית. מי בציבור ידע לפניהן, כי מחצית ולעתים שני שלישים של ההוראה באוניברסיטאות מתבצע על-ידי מורים מן החוץ, פרולטריון אקדמי מופלה, מפוטרים כל שנה – גם אחרי שנים על שנים של הוראה – ללא זכויות סוציאליות? בלי שיפור בתנאיהם אין לאוניברסיטה הציבורית תקומה.
מי שמע לפניה על הנזקים שהייבוש התקציבי של האוניברסיטאות גרם לסגל הזוטר? הצעירים – הסגל הזוטר, דוקטורנטים ודוקטורנטיות – שאמורים היו לרכוש נסיון בהוראה בדרך אל מישרות
כבר עתה, כך הלכה השביתה והראתה, מתרחשת הפרטה מבפנים של האוניברסיטה הציבורית. כבר עכשיו משגשגים בתוך האוניברסיטאות הציבוריות ועל התשתית האנושית והארגונית שקמה מכספי משלמי המסים, שירותי השכלה פרטיים (שה"פ). כבר עכשיו לומדים באוניברסיטאות סטודנטים מסוג אל"ף הנהנים מתנאים מיוחדים – וסטודנטים רגילים, המכתתים רגליהם בין כיתות מלאות למעבדות קורסות.
אך מעבר לכך, ככל שהחריף המאבק בין האוניברסיטאות לאוצר, עלו לפני השטח מתחים מבניים בתוכן. פער עמוק הלך והתגלה בין נשיאי האוניברסיטאות לבין הקהילות האקדמיות. הנשיאים עמדו על הגדר במשבר, למרות שהכירו בצדקת תביעות הסגל; וברגע המכריע התיצבו נשיאי המוסדות – פרט לנשיא אוניברסיטת תל-אביב ונשיא מכון וייצמן – נגד הסגל האוניברסיטאי ופנו לבית-הדין הארצי לעבודה להוצאת צווי מניעה. צריך לזכור, כי נשיאי האוניברסיטאות אינם נבחרים עוד על-ידי הסגל האוניברסיטאי כמו בעבר. הם ממונים על-ידי ועד מנהל – והוועדים האלה מאוישים בחלקם הגדול על-ידי בכירי משרד האוצר לשעבר ועל-ידי עשירי המשק. לא פלא שאלה ביקשו להוציא צווי מניעה כנגד המרצים – ונכשלו כשלון חרוץ. אוניברסיטאות ציבורית צריכות הנהלות ציבוריות נבחרות דמוקרטיות ולא מועצות נכבדים ונדבנים.
מעבר לאלה חשפה השביתה ניכור עצום של הציבור מן האוניברסיטאות. כאן יש צורך בחשבון נפש עמוק עוד יותר. האוניברסיטאות אינן נגישות מספיק לאנשים רבים שצריכים היו ללמוד וללמד בה – נשים, מזרחים, ערבים; המספרים מדברים בעד עצמם. אבל רק על דמותה של מערכת השכלה ציבורית אנחנו יכולים להיאבק כאזרחים. האוניברסיטאות לא תרמו תרומה משמעותית לצמצום פערים חברתיים; הן משעתקות אותם. המרצים לא הרימו קול כאשר התחוללה הפרטת שירותי הבריאות והחינוך, לא מחו נגד ייבוש השירותים הציבוריים. ועתה, כאשר נתקלו על בשרם במדיניות ההפרד ומשול של האוצר – האם ישכילו גם ללמוד את הלקח החשוב מכל, שאם לא יתייצבו האזרחים מאוחדים נגד ההפרטה, יובסו אחד-אחד, קבוצה אחת אחרי השנייה, נוכח המאמץ לחיסול שרידי מדינת הרווחה?
שתי תוצאות חשובות נוספות יש לשביתה. המרצים אינם חוזרים מושפלים ומוכים. על כך יש לשמוח: אנשי האוצר ספגו מפלה. משך חודשים החריפו את המשבר בכך שבמקום לנהל מו"מ חיכו בחיבוק ידיים להחמרתו, בתקווה שהסטודנטים יפנו כנגד המרצים ובית-הדין יוציא בסופו של דבר צווי מניעה. הם טעו: צווי המניעה האנטי-דמוקרטיים לא הוצאו. רק מרגע שנכזבה תקוותם לחסל את משבר באופן חד-צדדי, בעזרת צווי מניעה, החל משא-ומתן אמיתי.
וראו זה פלא: תוך כמה ימים התברר, כי שחיקת השכר אכן קרובה לחישובי המרצים, התביעות סבירות והפשרה אפשרית. זהו לקח לכל עובד בישראל: צווי המניעה לא מאיצים פתרון סכסוכי עבודה אלא מקשים על כך. תבוסה של המרצים היתה מקשה על כל קבוצת עובדים אחרת, חלשה יותר – וכאלה יש רבות! – לעמוד מול פקידי האוצר, העסוקים בחיסול השירותים הציבוריים. במובן זה, חזרתם לעבודה בראש מורם, אחרי השפלתם הנוראה של המורים, צריכה לחזק קבוצות עובדים אחרות.
אך חשובה עוד יותר היתה התייצבותם של הסטודנטים לימין המרצים. הסטודנטים, הסובלים העיקריים ממנה, למרות שאיומי האוצר ונשיאי האוניברסיטאות לא פנו נגד המרצים. רבים מהם, כך אני מקווה, זוכרים את נסיון האוצר וראשי האוניברסיטאות לשבור את שביתת הסטודנטים בקיץ הקודם. אז סירבו מאות אנשי סגל לממש את האיומים על הסטודנטים. המרצים חבים חוב גדול לסטודנטים. שעת הפרעון קרובה: מאחורי הדלת מחכות לכולנו המלצות ועדת שוחט והן לא ייעלמו (ואולי יחזרו בשם אחר). אנשי האוצר לא ויתרו על מטרתם האסטרטגית להפריט בהדרגה את ההשכלה הציבורית. העלאת שכר הלימוד, "העסקה גמישה" ושכר דיפרנציאלי נותרו המטרות האסטרטגיות של קנאי הפרטה. השביתה נגמרה – המאבק צריך להימשך.
פרופסור אלגזי הוא חבר בחוג להיסטוריה כללית וביחידה למחקר התרבות שבאוניברסיטת תל-אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
