אמא (צדה) אווזה
הבעיה: באמריקה יש יותר מדי חיות בר. הפתרון: הופכים את עקרות הבית לציידות צמאות דם. טל שניידר יצאה לסופ"ש של אחוות נשים וציד אווזים
הרגע הנכון להחליף מתכוני אווז הוא כשאת מכורבלת במעיל, כובע, צעיף וכפפות הסוואה, יושבת על דלי הפוך עם רובה ביד ומחכה לטרף. רק דבר אחד נעים יותר: לאכול את האווז. אל דאגה. הריר עומד בגרון של הציידות. והן יודעות בדיוק למה הן מחכות: לטעם האווזי הבשרי אחרי יום ציד בחופים המזרחיים של מדינת מרילנד.
"אתמול מישהי אמרה לי שאם מערבבים כמות זהה של גרגירי קפה טריים, סוכר חום ומעט מלח כשר ומגלגלים את בשר האווז בתערובת הזו לפני שמכניסים לתנור, זה יוצא פשוט אלוהי", מספרת ג'ואן, תושבת מרילנד, ציידת ובשלנית בסוף שנות החמישים של לחייה.
אם את צדה אווז היום, מי מנקה אותו מהנוצות, פושט את העור, חותך אותו?
"אני עושה הכל. מפשיטה, מנקה, חותכת, מבשלת. זו ההנאה שבציד", עונה טינה, שיושבת לצדי ג'ואן. "זה גם לא כל כך מסובך. אני לוקחת אותו הביתה, ובלילה, כשאני חוזרת, בעלי ואני עובדים עליו יחד. אין דבר יותר טעים מבשר טרי, ישר מהשדה".
נשות הפרברים של מרילנד לא מבזבזות את סופי השבוע בחנויות טבע, בתור לעוף חופש או אווז אורגני. הן יוצאות לשטח וצדות אותו בעצמן. טרנד חדש נולד. הציד אינו רק עולם של גברים. נשים מבית טוב יוצאות לאחו עם חברותיהן, אחרי מניקור ופן, ומביאות הביתה לבעל ולילדים בשר רך וטעים, עם נוצות, רגליים קרות ובטן שמנמנה.
מספר הנשים שיוצאות למסעות ציד זינק בשנים האחרונות, ולא רק במרילנד. 20 אלף נשים משתתפות כל שנה באירועים של ציד ב-40 מדינות בארצות הברית. מדי סוף שבוע יוצאות חבורות נמרצות לחגיגת הרג ואחוות נשים.
בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר עלטה מוחלטת מקיפה את בית האחוזה ברידג'טאון, ואני מגיעה בעיניים קרועות, אחרי שעה וחצי של נסיעה, כדי לחזות בעשרות נשים עם רובים תלויים על הכתף, שמעמיסות ציוד לתוך הרכבים. בחוץ כפור של תחילת ינואר
מזל שהלילה בהיר, בלי שלג או רוחות קשות ורק מינוס חמש מעלות. הכלבים של האחוזה, שאמורים ללוות את נשות מרילנד לציד, עוד לא פתחו עין, אבל הפעלתניות האלה כבר בהילוך שלישי של פטפוטים. "לא האמנתי שתצליחי להגיע בחושך ובזמן", אומרת לי ראש החבורה, קרינה בליזארד. ברבע לחמש, אחרי לגימה אחרונה מהקפה, יוצאת שיירה של מכוניות במסע של כמה קילומטרים בין כפרים מנומנמים. תנועה כזאת לא מגיעה לכאן גם בשעות השיא.
אגף משאבי הטבע של מדינת מרילנד הוא שמארגן את הילולת סוף השבוע לציידות. אתמול, יום שישי, הן התכנסו בבית האחוזה לסדרה של שיעורי ירי, צליפה, תדרוך על הרגלי ההמראה והנחיתה של האווזים והקראת הוראות בטיחות. אחרי שסימנו וי זעיר על הקטע החברתי, פרשו לישון מוקדם, כדי לקום בשעה בלתי אפשרית ליום ציד ארוך.
בליזארד, מנהלת מחלקת ציד הנשים במדינת מרילנד, מאושרת מההתייצבות הגדולה לסמינר ירי האווזים. "קרוליין, קחי לה עוד דלי פלסטיק", היא מצווה על מדריכת הירי שאליה אני מוצמדת. אין לי מושג למה שולחים אותי לחזית עם דלי. חמש בבוקר היא לא שעה לשאלות.
תוך רבע שעה, עדיין חשוך כמו בגיהנום, השיירה עוצרת בשדות התירס הקפואים של חוות צ'ינו, שמורת טבע ענקית על קרקע פרטית באזור הגדה המזרחית של מפרץ צ'זאפיק הענק. כמה קילומטרים מכאן נמצאת אחוזת וואי, שבה התקיים המשא ומתן המתיש בין ישראל לפלסטינים ב-1998. אבל זאת היסטוריה, ואנחנו כאן כדי להרוג.
הנשים מחולקות לקבוצות של ארבע-חמש ונשלחות להתחבא בתוך עמדות ירי עשויות מענפים. "את, שאין לך בגדי הסוואה נכונים", מצביע עלי מדריך הירי דוני, "תיכנסי הכי עמוק לתוך המחסה ותשתדלי לא לבלוט יותר מדי". כולן , חוץ ממני, לבושות במיטב אופנת הציד. כובעים מנומרים בחום-אפור, מעילים תואמים, מכנסי ציד, מגפיים רציניים וכפפות מקצועיות. מכף רגל ועד ראש, הציידות של מרילנד הן סיירת עילית. הן לא כאן בשביל טרף קל.
מי שחיפש תשובה לשאלה לאן האווזים עפים כשהאגמים בניו-יורק קופאים, קיבל אותה כאן. הם באים למדינות החוף האטלנטי לחפש מזון וקצת חמימות במקום שבו בחורף, באמצע היום, הטמפרטורות עולות מעט מעל האפס.
חוות צ'ינו היא לא לוקיישן מקרי לענף הציד. בעל האחוזה, ד"ר הנרי סירס, יורש 20 אלף דונמים באדמת חופי מפרץ צ'זאפיק שכוללים שדות תירס ואגם קטן, גדל על ברכי ציידים. בכפר צ'סטרטאון הסמוך מספרים את האגדה על אמו של הנרי, מרי סירס, שאהבה כל כך לצאת עם הסוס ולירות בשלווים עד שבעלה, מר הנרי סירס האב, זרע בשדות האחוזה גידולים מיוחדים שימשכו את הציפורים. היוזמה הצליחה, והשלווים הציפו את האזור.
מאז דעך הציד באזור, עד שלפני כעשור החליט הבן, הנרי סירס ג'וניור, לשחזר את בית הגידול הטבעי. יחד עם אוניברסיטת מרילנד, הצליח סירס להביא חקלאים ומומחים שהפכו את השטח למקום משיכה ייחודי לכל סוגי עופות המים וחיות הבר. כמה חודשים אחרי שזרעו סוג מיוחד של עשב, נדהמו החוקרים לצפות בנהירה של זן מסוים של ציפורי דרור לשטחי האחוזה. ואחרי שנים של היעדרות ממרילנד, אפילו נשרים חזרו לקנן.
תרומתו של הנרי סירס ג'וניור למחקר המדעי במרילנד היא ענקית. אף אדם פרטי לא איפשר לערוך ניסוי חקלאי כל כך גדול על אדמתו ובזכותו הצליחו חוקרי אוניברסיטת מרילנד להחזיר שטחים למה שהם היו פעם-בית גידול טבעי לחי. המקום שאליו נוהרים זנים נדירים לאכול, לקנן ולהתרבות. אבל גם את ההתרבות הזו צריך לעצור. במרילנד, כמו במקומות אחרים בארצות הברית, מחפשים דרכים לבלום את הגידול הטבעי של חלק מהחיות.
"ריבוי אווזים יכול להפוך למטרד", מסבירה לי קרוליין המדריכה. "צריך שיהיו הרבה ציידים, כדי שנוכל לחסל את אוכלוסיית האווזים. הם מתרבים בקצב גדול ואין אף טורף טבעי שמחסל אותם. אז מה שנשאר זה או מוות מציד או מוות טבעי, אחרת כשהם מתרבים הם מזהמים את הסביבה. מחרבנים בכל מקום. בבריכות שחייה של הילדים, בגנים ציבוריים. אותו הדבר לגבי הצבאים והאיילים. הם סיכון גדול לנהגים בכבישים מהירים וגם מטרידים אנשים בשטח הפרטי שלהם. חייבים לחסל אותם. בשנים האחרונות אנחנו מעודדים גם נשים לצאת לצוד, כדי שיהיו לנו כמה שיותר מחסלים".
מה שקרוליין שכחה להסביר הוא שמרילנד זקוקה מאוד לתשלומי רשיונות הציד של התושבים כדי להמשיך לממן את הפעילות של אגף שמורות הטבע של המדינה. האבסורד הוא שככל שיש יותר ציידים וציידות במרילנד, כך גדל התקציב של האגף ועוד כסף מועבר לפעילות שימור הסביבה, לשימור תנאי הגידול הטבעיים לחי. ושוב החיות מתרבות ושוב צריך להרוג אותן. ואם אפשר, ביעילות.
איך לצמצם את אוכלוסיית הצבאים? בוני פריינד, ציידת ותיקה שמצטופפת איתנו במחסה, יודעת איך כדאי לחסל. "הכי טוב זה לקצור נקבה, צביה. כי הן ממליטות בדרך כלל שני גורים. אז מי שקוצר צביה כזו, הצליח לחסל שלושה". אני נשארת שתולה.
כדי לגרום לאווזים לנחות בדיוק מול המחסה שלנו, מפזר מדריך הירי דוני להקה קטנה של אווזי דמי. ברגע הראשון כשהם מפוזרים בשדה, השמש עוד לא עלתה, הם נראים ממש אמיתיים. צועדים לתוך המטווח, כנועים ומוכנים ללכת אל הסיר.
"תזיזו את החלק הלבן של הגרון שלהם בזווית כזו", הוא מדגים על הפסלים הפזורים בשדה. "כדי שהאווזים שיעופו מלמעלה יראו את הצוואר הלבן וירצו לנחות ליד החברים שלהם". הציידות יוצאות מהמחסה ומשנות את תנוחת אווזי הפלסטיק. דוני לא רגוע. כל כמה דקות הוא מגיח החוצה מהמסתור ומשנה את הזוויות והיחסים בין הפסלים.
יש כללים חשובים לחיסולים ההמוניים במטווחי האווזים של מרילנד. אחרי יותר משלוש שעות שקטות, כשאני יושבת בלי לזוז על דלי הפוך בקור גדול, עמוק במחסה, אני נזכרת לשאול את קרוליין למה לא מפזרים לאווזים קצת פתיונות בשדה ממול, כדי שיידעו איפה לנחות.
"זה פשוט לא פייר", קרוליין מסבירה. "אנחנו רוצים שהאווזים יבואו מעצמם. זה משחק לא הוגן לגרום להם לנחות כאן בגלל אוכל ואז להוריד אותם עם הרובה. הם צריכים לבוא לבד". כלל אחר בתחרות בין האדם לחיה: דוני המדריך מזכיר "לכוון רק לרגליים. לא לראש או לגוף. אם אתן רוצות שייצא לכן אווז טעים. צריך לתת להם קודם כל לנחות, ורק כשהם ממריאים בחזרה, להוריד אותם".
בתוך המחסה העשבי בוני מתארת את הצד ההומני בספורט המטורף הזה. היא עובדת כמנהלת אחוזה בחלק המערבי של מרילנד, מרחק חמש שעות נסיעה. "אחד הדברים הנהדרים בעבודה שלי זה שמותר לי לצאת לצוד בסופי שבוע באחוזה. ושלא תחשבי שאני יורה בצבאים סתם. קודם כל אני מטפלת בהם. מאכילה אותם, מלטפת. מעניקה להם יחס. רק אחר כך אני ובעלי יורים בהם. וזה בשר הרבה יותר טעים והרבה יותר טרי ובריא מאשר הנת קניקיות האלה שכולם קונים בחנויות. זה לא בשר מעורב. זה בשר נטו".
בוני מאוהבת בציד. "אבא שלי אף פעם לא לקח אותי לצוד. רק את האחים שלי. תמיד רציתי לצאת איתם לציד אבל רק כשהתחתנתי שכנעתי את הבעל שלי שילמד אותי גם. וכבר 27 שנים שאני עושה את זה". ואז היא משוויצה ברשימת החיסול שלה: "צדתי ראם בצפון קנדה וגם בופאלו. הבשר שלהם זה הדבר הכי מדהים בעולם". היא ממהרת לשלוף תמונות ומראה את השלל.
איך הובלתם את הראם הזה שצדתם, מה עשיתם עם הפגר?
"כשיוצאים לצוד בצורה מאורגנת מביאים מנוף מיוחד ורכב הובלה מיוחד וכולם נהנים אחר כך מהחיה ".
בוני היא המבינה והמנוסה מבין הנשים הציידות שמקיפות אותי עם שחר. אפילו אטמי האוזניים שלה צבועים בוורוד ומשובצים ביהלומים. היא התייצבה לציד עם שכבה נדיבה של מייק אפ, אז מה אם קמנו בשלוש בבוקר. כשהיא אוחזת ברובה הציד קשה להתעלם מכפות הידיים המטופחות ומטבעות היהלום. הידיים האלה עטופות רוב השעות בכפפות, אבל ברגע הנכון הן נשלחות לרובה, מוכן לטבוח בצבי או באייל או באווז שיבוא מולן.
"יש לי כרית נוספת לטוסיק. מישהי צריכה?", היא מציעה עוד אביזר ציד חיוני. הפיתוי גדול. הישבן שורף מישיבה על דלי הפוך מחמש בבוקר.
אז מה כל כך מסעיר בלהרוג חיות?
טינה: "יש את הרגע הזה שמגיע אחרי שמחכים הרבה זמן. ואז השנייה שבה יורים בחיה, זה פשוט קטע מרגש. ואני בחיים לא אפצע חיה ואתן לה להסתובב מדממת ביער. אם חיה מתקרבת ואין לי קו נקי להוריד אותה, אני לא אעשה את זה. אני גם אוהבת את הקטע החברתי. גיליתי עניין בציד אחרי בעלי. אחרי שהתחתנו הבנתי שאם אני רוצה לבלות איתו קצת, כדאי שאלמד לצוד. בהתחלה הוא היה ממש נגד. 'ציד זה לא לנשים'. אבל אחותי ואני שכנענו אותו, והלכנו ללמוד יחד".
בוני מספרת שאין כמו אחוות הנשים. "זה הכיף הכי גדול. סוף השבוע הזה בטבע. רק נשים. זה משהו שלא מקבלים במקומות אחרים". אמריקה אוהבת לצוד. רובים, חץ וקשת, אקדחי ירי. כל דבר הולך. הציידות של מרילנד מכנות את עצמן "קוצרות", כאילו היו חקלאיות שמביאות יבול מהשדות. ויש הרבה תנובה: שלווים, אווזים, צבאים, ראמים ובופאלו.
מישהו צריך לעשות את העבודה ולקצור את המזון החי כדי לדלל את האוכלוסייה. זרה, ובטח ישראלית, לא תבין זאת. ההמתנה החרישית לטרף, ההנאה מרגע המתח שבו העופות נוחתים מול הקנה, כיוון הרובה, הירי, הפגיעה והעוף המת.
הציד באמריקה הוא מסורת תרבותית ותיקה. או שאתה משתייך לתומכים בציד, בזכות לשאת נשק ובהתאמה כמעט מלאה גם במועמד רפובליקני לנשיאות; או שאתה בז לאהבת הציד, מתנגד לחופשיות שבה ניתן לשים את היד על רובים ותחמושת ובהתאמה כמעט מלאה תומך במועמד הדמוקרטי לנשיאות.
ג'ון מק'קיין, למשל. הסנאטור הרפובליקני הוותיק מאריזונה, מועמד מוביל בימים אלה לנשיאות, יודע היטב כמה לא כדאי להרגיז את לובי הנשק הגדול והחזק של אמריקה, ה-אן-בי-איי. מק'קיין כבר הצליח לעצבן את לובי הנשק פעם אחת ב-2000, כשהעז להציע דרישות רישום, כך שמי שיש לו עבר פלילי לא יוכל לשים ידו על כלי נשק. לובי הנשק הקים צעקה והזכיר את התיקון השני לחוקה: לכל אדם זכות להגן על עצמו ולשאת נשק. הרעיון של מק'קיין נגנז, ואפשר להניח שבבחירות 2008, כשהוא ממש רוצה להיות נשיא, מק'קיין יימנע מלחזור על טעויות העבר.
כל המועמדים מבינים את החשיבות הפוליטית של הציד. המטיף הנוצרי מייק האקבי, לשעבר מושל מדינת ארקנסו, שנאבק מול מק'קיין על ראשות המפלגה, התעצבן כשמיט רומני, מועמד שלישי, ניסה לקחת ממנו את הבכורה בעולם הציד. אחרי שרומני סיפר באסיפת בחירות על היותו צייד ותיק, מיהר האקבי להציג את המתחרה כחובבן.
"זה כאילו שאני אגיד שהייתי שחקן גולף כל חיי רק בזכות זה שיצאתי לשחק במגרש גולף לילדים כשהייתי בן תשע ונהגתי כמה פעמים ברכב גולף", אמר. ומיד לאחר מכן, להשלמת התמונה, שחרר האקבי לעיתונות קטע וידאו של עצמו בבגדי הסוואה יוצא לצוד בערבות השלג של מדינת איווה.
אפילו הדמוקרטים עוטים חליפות ציד ככל שהבחירות מתקרבות. רק לפני כשבועיים, בעימות בנבאדה, הודו הילארי קלינטון, ברק אובמה וג'ון אדוארדס שמועמד שרוצה לנצח בבחירות לא יכול לדבר בגלוי על הטלת מגבלות על נשיאת כלי-נשק. "נכון, אני נגד נשק בלתי חוקי, ואני יודעת שנשק בלתי חוקי הוא הסיבה להרבה הרג ופציעות באמריקה", אמרה קלינטון למנחה טים ראסרט. "אבל אני גם פוליטיקאית ריאלית ואני מבינה שהרוחות בציבור נגד מהלכים שיוציאו את הנשק מהרחובות הן חזקות מאוד".
אחת התמונות הזכורות מהקמפיין לנשיאות ב-2004 היתה של המועמד הדמוקרטי בעל התדמית החנונית ג'ון קרי, שהאמריקנים לעגו לו כי העדיף סוגי ספורט אליטיסטיים וידע לחבר יותר משני משפטים בצרפתית. קרי רצה למצוא חן בעיני ציבור שמרן, לכן מצא זמן פנוי פחות משבועיים לפני הבחירות, כדי לחסל חיות תמימות באוהיו. באמצעות תמונות של קרי כצייד עם שללו קיוו יועציו שייראה יותר אטרקטיבי לתושבים. אפילו זה לא עזר לו.
אבל מתברר שלא מספיק הסטייל והיכולת. צריך גם מזל. הציידות של מרילנד, שעמן חלקתי מחסה ענפים, עלים ועשב בבוקר שבת קר, לא יצאו עם סחורה ביד. אף אווז אמיתי לא נמשך באותו יום ללהקת האווזים המפוסלת שהוצבה מול קני הרובים שלהן. בסוף היום הלכתי לרעות בשדות זרים כשגיליתי שברנדה דיוויס, מהמחסה השכן, הצליחה להוריד כמה אווזים. היא סיפרה שבערב היא מתכננת חינגה גדולה לבעל ולילדים.
"לא נורא", אומרת לי בוני בסוף היום. "ככה זה ציד. מחכים המון שעות ולפעמים לא תופסים כלום. העיקר זה להמשיך לחכות עד שהטרף יבוא. זה יכול לקרות ברגע אחד ואז 'בום', שולפים את הרובה, מכוונים טוב ומחסלים".
נא להמתין לטעינת התגובות
