מחאה תמימה
אראל סג"ל לא מאמין שילדי שדרות שעלו לירושלים ישנו את מדיניות הממשלה
ברד ירושלמי כבד קיבל את פניהם של תלמידי בית ספר "אלון" משדרות כשירדו מהאוטובוס. יש לעיר הזאת את הימים הללו. ימים בהם מבקרים מזדמנים לא לוקים ב"סינדרום ירושלים" אלא באנגינה. הגשם דוקר והרוחות הקרות מכות בפנים כמו סטירה מכף יד של פתולוג.
מחוץ לאוהל, טרחו צעירים דתיים בחולצות אדומות על הארגון. יצא המרצע מהשק או ליתר דיוק, פרח הצהוב מהכתום, נשאר האדום. באמת שניסיתי למצוא במאהל את מיטב הנוער של ה"גימנסיה", "לידה" או "תיכון חדש", אבל היו רק דוסים עם כיפות עצומות ונערות אולפנה עמלניות. אגב, ביום שישי הבא תצא לשדרות שיירת הזדהות. בפעם הקודמת שהתארגנה שיירה כזו, הגיעו 700 רכבים, בהם 4,000 אזרחים שהשאירו בשדרות שני מיליון שקל. בוא נראה אתכם.
גבר לא מגולח במעיל של חברת אבטחה צעק בכאב "איפה תושבי שדרות? למה הם לא באים?" ואישה יפה עם עגולים שחורים מתחת לעיניים, ביקשה שלא אכתוב את שאר דבריו. הסכמתי. בתוך האוהל, המבוגרים שתו קפה בוץ והמתנדבים של ארגון "לב אחד" העבירו לתלמידים פעילויות העשרה בנושאי אזרחות ותיאטרון.
זורקים להם חול בעיניים
"זה רק הפיילוט", הסביר ראש ועד ההורים. ביום ראשון יגיעו לירושלים 1,000 תלמידים נוספים. "הבאנו את הילדים למאבק כדי שהשרים יסתכלו להם בעיניים, ולא לנו". תמים.
מאיר אריאל כבר ידע: "מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה". בשנות ה-50 זרקו אותם מהמשאיות לחול, היום זורקים להם את החול בעיניים. אם בתחילת השבוע, דומה היה שאין לממשלה ברירה, ופעולה גדולה תינקט, הרי שלקראת
סופו, עם טפטוף הקסאמים ולבלוב משענות הראש המתפוצצות, הפעולה העיקרית חזרה להיות דיונים עקרים בתוכניות אקטואליה וטורים פרשניים.
חזרתי לאוטו. על המדרכה, בחור צעיר הפציר בפקח הרטוב לוותר לו על הדוח. מביט בו בתחינה מעורבת בייאוש, תקווה וחוסר ידיעה. כמו כלב עזוב במכלאת צער בעלי חיים מול מבקר מזדמן שעשוי לאמצו אך עלול גם להיות הווטרינר האחרון שיראה בחייו. לא ויתר לו.
נא להמתין לטעינת התגובות
