רגל בדלת
אביגדור ליברמן חושש שהכרזת העצמאות החד-צדדית של קוסובו היא תקדים מסוכן למיעוט לאומי
משמעותו ההיסטורית של חבל קוסובו שקולה בעיני הסרבים לקשר שבין העם היהודי לירושלים. לאורך שנים רבות, עוד לפני שהאזור נכבש על ידי האימפריה העותומאנית, היה המקום חלק מסרביה ושימש כמרכז דתי ופוליטי. הסרבים הגנו בחירוף נפש על החבל מניסיונות של עמים כובשים להשתלט על האזור עד הקרב שנערך ביום 28 ביוני 1389 ובו נפל החבל לידי התורכים ששלטו באזור משך 500 שנים. האירוע נותר לעד בזיכרון הלאומי הסרבי וקיבל משמעות דתית בחג וידובדאן הנחוג מידי שנה ביום בו נערך העימות.
למעשה, המיעוט המוסלמי (תורכים ואלבנים) החל להתיישב במקום לאחר הכיבוש העותומאני והדבר גרר אחריו גירוש של הסרבים מחבל הארץ השייך להם, השחתת אתרים בעלי חשיבות היסטורית לאומית ופגיעה בכנסיות ומקומות מקודשים. בתום מלחמת העולם הראשונה שב חבל קוסובו לשליטה מלאה של סרביה ומאותה העת נחשב המחוז לחלק בלתי נפרד מסרביה.
כיום, הכוונה של מרבית מדינות האיחוד האירופי וארצות הברית להכיר בעצמאות החבל תמוהה ומעוררת פליאה, שכן כל מי שמכיר את ההיסטוריה של אזור הבלקן יודע כי הדבר יוביל להשלכות הרסניות ומרחיקות לכת בזירה הבינלאומית בכלל ובמזרח התיכון בפרט. מחד, הכרה כזו תביא לגל של אלימות ושפיכות דמים בין תושבי החבל - הסרבים והאלבנים - שספק אם ניתן יהיה למנוע אותם בזמן והמחיר בנפש יהיה יקר מידי. ומאידך, מחוזות בדלניים ותנועות לאומיות של מיעוטים אתניים באזורים שונים בעולם יראו בתקדים זה פתח להכרה בזכויותיהם הלאומיות ודרישותיהם הטריטוריאליות.
חבל הבסקים בספרד, חבל אבחזיה וחבל אוסטיה בגאורגיה, טרנסניסטריה במולדביה הרפובליקה התורכית בצפון קפריסין והחשש הגדול ביותר שיהווה סכנה ממשית לקיומה של מדינת ישראל – הכרזה חד צדדית של הפלשתינים לעצמאות בשטחי הרשות הפלשתינית ובמזרח ירושלים. במצב עניינים זה תעמוד ישראל בפני סכנה קיומית מבית ומחוץ. הצהרה כזו תעודד, במקרה הטוב, את המיעוט הערבי החי במדינת ישראל לקרוא תיגר על המדינה היהודית ובמקרה הגרוע יותר להכריז על מדינה ערבית באזור ואדי ערה והמשולש בשלב הראשון.
פגיעה בשלמות הטריטוריה
מזה זמן רב שהנהגת ערביי ישראל, באמצעות ועדת המעקב העליונה, שהיא מעין פרלמנט ערבי, בו חברים ראשי רשויות מקומיות ערביות וחברי כנסת ערביים המקבלים את משכורתם ממדינת ישראל ונהנים מכל ההטבות הניתנות לנבחרי ציבור, מובילה קו של היבדלות מהחברה הישראלית והתנתקות ממדינת ישראל וממוסדותיה הלאומיים. מסמך החזון העתידי לערבים הפלשתינים בישראל שפורסם זה לא מכבר מתאר בפרוטרוט את כוונותיהם של החברים בוועדת המעקב ותומכיהם לגבי עתיד המדינה היהודית.
למעשה מקיימת ההנהגה הערבית מעין אוטונומיה פוליטית, תרבותית ודתית דה-פקטו שמטרתה להוביל בסופו של תהליך להקמתה של מדינת פלשתינית שנייה בתוך שטחי מדינת ישראל. במסגרת זו מתקיימת פעילות, אם במישרין ואם בעקיפין, כנגד אופייה היהודי והציוני של מדינת
ישראל. שאוקי חטיב וחבר מרעיו יוצאים בגלוי כנגד מוסדותיה הלגיטימיים של המדינה, משתתפים בהלוויותיהם של רבי מרצחים, תומכים בפומבי באויבי המדינה, קוראים לציבור הערבי לא להתגייס לשירות לאומי אזרחי ולשירות במשטרה, ומהלכים אימים על אלו המעוניינים להיות חלק מהחברה הישראלית ולתרום את חלקם.
במערכת הבינלאומית ובחוק הבינלאומי חייב להיות תמיד איזון בין יציבות המערכת לבין זכויותיהם של מיעוטים החיים במדינות ריבוניות. האו"ם שגה בהחלטתו לאפשר לאלבנים בקוסובו להרחיב את האוטונומיה שהוענקה להם בהחלטת מועצת הביטחון 1244 מיוני 1999, ובעשותו כן פגע פגיעה אנושה בשלמותה הטריטוריאלית של סרביה ובעצם נתן תוקף חוקי לדרישותיהם של מיעוטים לאומיים ברחבי העולם. היום קוסובו, מחר ואדי ערה.
נא להמתין לטעינת התגובות
