חופים לבנים והפיכות צבאיות
גם 33 שנה אחרי שקיבלו עצמאות ממשיכים איי קומורו לסבול מחוסר יציבות כאשר הפיכה רודפת הפיכה. גם איראן ואל-קאעידה מעורבות בנעשה
אך גם את שלוות גן העדן אפשר להפר, ובשבוע שעבר הועמדה פלוגת לגיון הזרים במאיוט בכוננות בשל אירועים מסעירים באי השכן אנג'ואן, אחד משלושת האיים המרכיבים את אחת המדינות העניות בעולם, קומורו, הידועה גם כמדינה ההפוכה ביותר בעולם.
אחרי שבועות של הכנות, שכללו גם פיזור כרוזים מהאוויר, פלש כוח של צבא קומורו לאי אנג'ואן, ובתום סדרה קצרה של חילופי אש השתלט על האי, והדיח את הנשיא המקומי קולונל מוחמד בקר. הקולונל, מחופש לאישה, עלה לסירה מהירה, הפליג למאיוט וביקש מקלט מדיני.
"אנג'ואן בידינו, המרידה הסתיימה, לא ידוע לנו על נפגעים", הכריז הנשיא הפדרלי אחמד עבדאללה סאמבי, איש דת שהתחנך באיראן ומכונה "האייתוללה". כך, לפחות בינתיים, הסתיים הסיבוב ה-20 ומשהו - אף אחד כבר לא מסוגל לספור במדויק - בהיסטוריית ההפיכות הבלתי נגמרת של אחת המדינות העניות והנידחות בעולם.
איי קומורו שוכנים באוקיינוס ההודי, כ-300 קילומטר ממזרח לטנזניה שבאפריקה. האגדה מספרת שהאי המרכזי, קומורו הגדול, נוצר בגלל רשלנות פושעת של שליח מבולבל מירושלים. על פי האגדה, המלך שלמה שהיה אכול געגועים למלכת שבא, שיגר אליה שליח עם מתנה יקרת ערך-טבעת זוהרת במיוחד. השליח, שנמנה ככל הנראה עם הזן הלא אחראי, איבד את הטבעת בלב ים והתכשיט הזוהר הפך להר געש, שיצר את האי. אגב, הר הגעש, קרתלה שמו, פעיל עד היום.
כ-750 אלף בני אדם ממוצא אפריקני-ערבי-מאלאי חיים בשלושה איים מרכזיים, ומתפרנסים בקושי מגידול
נשיאים עלו לשלטון והודחו, חלקם נרצחו. נשיא אחד, עלי סאלח, אף התייחס ברצינות לעלילת הסרט האמריקני "הנוער לשלטון", ומינה נערים לתפקידי מפתח, כולל מפקד משטרה בן 15. אולם הדמות הציורית ביותר בפוליטיקה הסוערת של איי קומורו לא היתה מקומית, אלא דווקא שכיר חרב צרפתי ושמו בוב דנאר.
דנאר שירת בשורות הצבא הצרפתי בהודו-סין ובאלג'יריה. אחרי שבילה במעצר כמה חודשים בחשד שקשר קשר לרצוח את ראש הממשלה פייר מנדס פראנס, הפך לשכיר חרב, לחם בקונגו, ועד מהרה צבר מוניטין כמפקד קשוח ויעיל, אוהב נשים - הוא היה נשוי שבע פעמים - ומוכן להצטרף לכל הרפתקה.
דמותו הציורית של דנאר אף העניקה השראה לפרדריק פורסיית, מחבר הספר "יומו של התן", בספרו רב המכר על שכירי החרב באפריקה, "כלבי המלחמה", שגם זכה לעיבוד קולנועי. באמצע שנות ה-70 היה דנאר הזרוע הביצועית החשאית של ממשלת צרפת, ופעל בשיתוף פעולה הדוק עם ז'ק פוקאר, איש הצללים של ארמון האליזה שמשך בחוטים בכל יבשת אפריקה. "צא לקומורו ותשליט שם סדר", הורה פוקאר לדנאר.
שכיר החרב הקשוח קיבץ כמה עשרות מתנדבים, רובם צרפתים, בלגים ודרום אפריקנים, השתלט על קומורו והעלה לשלטון נשיא שהיה מקובל על פריז. אלא שאז התאהב דנאר בקומורו. הוא התאסלם, אימץ את השם סעיד מוסטפה מחג'וב, התחתן עם אישה מקומית, היה מעורב בלפחות ארבע הפיכות או בדיכוי ניסיונות הפיכה, ולמעשה שלט במדינת האיים. ב-1995 הוא גורש, אך לא התייאש וניסה לחזור בראש כוח קטן של שכירי חרב.
רק שדנאר לא הבין שהזמנים השתנו, ועמם גם השיטות. הפעם שיגרה צרפת כוח צבאי, שעצר דווקא אותו ואת שכירי החרב שלו. הוא הועמד למשפט, אולם מאחר שכבר היה בן 70 וחולה באלצהיימר, שוחרר למעצר בית ומת כאדם חופשי ב-2007.
בשנים האחרונות הסתמנה יציבות מסוימת בזירה הפוליטית של קומורו. הנשיא הנוכחי אחמד עבדאללה סאמבי מכהן כנשיא-על, ובכל אחד משלושת האיים נבחר נשיא מקומי בעל סמכויות רחבות. הבעיה באי אנג'ואן היתה שנשיאה, הקולונל בקר, לא הסתפק באוטונומיה אלא דרש עצמאות, ואיים לעשות זאת בהכרזה חד-צדדית.
אם זה נשמע לכם קצת כמו הסיפור של קוסובו, אתם לא טועים. עצמאות קוסובו מעוררת עד עכשיו מחלוקת. צרפת, למשל, תומכת, אך ספרד שחוששת מפני תקדים שעלול להביא לפירוקה, וכך גם רוסיה, מתנגדות. אותו חשש מיצירת תקדים שיביא לפירוק מדינות הוא שהאיץ ב"איחוד האפריקני" לתמוך בפלישה מזוינת של הצבא הפדרלי לאנג'ואן, וזו גם הסיבה שפלוגה של צבא טנזניה השתתפה בפלישה לאי המורד.
גבולות מדינות אפריקה נקבעו אמנם בצורה שרירותית על ידי המעצמות האימפריאליסטיות בסוף המאה ה-19, אבל באפריקה יודעים שכל ניסיון לתקן את המעוות, ולאפשר לעמים שסועים להתאחד על ידי קו במפה, יגרור את היבשת למסכת בלתי נגמרת של סכסוכים ומלחמות.
סקר שנערך לפני כחמש שנים בקומורו העלה שהרוב המכריע של תושבי המדינה הסובלים מעוני מחפיר, מעוניינים להגר ולחפש את מזלם במקומות אחרים. לחלל הזה נכנסו פעילי אל-קאעידה, כמו גם שליחים של ממשלת איראן, ובגלל זה עוקבים שירותי הביון המערביים מקרוב אחר הנעשה בקומורו.
ולמי שתוהה מה עושה לגיון הזרים באי מאיוט הסמוך לקומורו, הרי הסבר: ב-1975, ערב הכרזת העצמאות, בחנו תושבי האי מאיוט את מצבן של מדינות אפריקה העצמאיות, והבינו שאחרי סיום חגיגות הכרזת העצמאות מידרדרות המדינות החדשות לכאוס פוליטי וכלכלי. הם החליטו שטוב להם בחיקה של אמא צרפת. "לא רוצים עצמאות", קבעו 300 אלף תושבי מאיוט ברוב גדול במשאל עם, "רוצים להישאר מושבה צרפתית". בפריז אהבו כמובן את ההחלטה, שהוכיחה היטב, לטענתם, את טוב לבם ואת אנושיותם של הקולוניאלים הצרפתים.
העובדה שהאו"ם והארגון לאחדות אפריקה גינו את הצעד, והורו למאיוט להצטרף לרפובליקה של איי קומורו, לא עשתה רושם בפריז. לצרפת יש כידוע זכות וטו במועצת הביטחון, ואי לכך הדרישה של הקהילה הבינלאומית לאיחוד עם קומורו נזרקה לפח, ומאיוט הוכרזה כמחוז צרפתי "מעבר לים". לכן גם כיום קרלה ברוני היא הגברת הראשונה של מאיוט, המטבע הרשמי במאיוט הוא היורו, תושבי האי נהנים מרמת חיים גבוהה בהרבה מזו של אחיהם העצמאיים, והפלוגה של לגיון הזרים שמוצבת דרך קבע במאיוט מוודאת שהמצב הזה לא ישתנה.
ישראלים ספורים בעלי דרכונים זרים שביקרו בקומורו, מדווחים על מדינה בעלת פוטנציאל תיירותי אדיר, שנותר בגדר פוטנציאל בלבד בהיעדר יציבות פוליטית וכלכלית. עד כמה יפים חופיה של מורוני הבירה אפשר היה לראות בשולי דיווחים על דרמה אווירית שהתרחשה שם ב-1996 - מטוס אתיופי חטוף שהדלק אזל במיכליו, ניסה לבצע נחיתת אונס בים מול החוף המוזהב עטור הדקלים. תייר שצילם תמונות נופש שגרתיות, קלט במקרה את המטוס נוחת בים, כ-500 מטר מהחוף.
123 מתוך 175 הנוסעים נהרגו, ובהם גם שבעה אזרחים ישראלים, חמישה מהם עובדי התעשייה האווירית. העובדה שבמטוס גם היו פקידים בכירים של משרד ההגנה של אוקראינה, הולידה באתרי אינטרנט שונים תיאוריות קונספירציה הזויות על עסקות נשק חשאיות על ציר ירושלים-קייב-אדיס אבבה ופרשיות דומות.
מאז תקרית המטוס האתיופי נפתחו כמה בתי מלון מודרניים במורוני, אבל עדיין מדובר באחד המקומות הנידחים והפחות מפותחים בכדור הארץ, למעט בכל הקשור להפיכות.
נא להמתין לטעינת התגובות
