ביקור בקהילה היהודית הסגורה בצנעא
בלב הבירה התימנית מבוצרים כבר שנה כ-70 יהודים שנאלצו לעזוב את בתיהם בשל חשש מארגון איסלאמי. אחד מהם למד ב"מרכז הרב" בי-ם, אך החליט לחזור
לפני כשנה אולצה הקהילה להגר לבירה צנעא. בעידודם ובארגונם של שלטונות תימן, עזבו יהודי אל-סאלם את סעדא, לאחר שהתקבלו איומים לפגיעה בהם מצד הארגון האיסלאמי המיליטנטי "אל חות'יין" (החותים, על שם מנהיגם הרוחני אל-חותי.( הארגון הכריז על מרד נגד השלטונות בצנעא, ועל אף השימוש במסוקים ובארטילריה, לא הצליחו השלטונות וכוחות הביטחון להכחיד את הארגון.
יחיא מוחמד בן עבדאללה אל-סאלח, הוא אחיינו של הראיס, עלי עבדאללה אל-סאלח, וגם מפקד הביטחון המרכזי המקביל לשב"כ בישראל - המוחאבראת. הוא המעיט בערכם של החותים, וכינה אותם "סוחרי הגת" - הצמח המפורסם שלועסים מיליוני תימנים מדי יום, ואשר על פי האמונה מעניק אנרגיות.
לדעתו של יחיא, התנכלותו של אל-חותי לקהילה היהודית הקטנה נובעת מרצונו להתפרסם בכל העולם, מתוך הנחה שגורל יהודי תימן יעניין את התקשורת ויעזור להם לעשות זאת. יחיא ממעיט מעוצמת הבעיה, ומצביע על כך שהיהודים של סעדא, כ-70 איש, יושבים כעת במקום מבטחים ואיש אינו יכול לפגוע בהם או לאיים עליהם.
הם הועברו במבצע מיוחד לקריה התיירותית בלב הבירה צנעא, מקום מטופח וסגור בגדר גבוהה עם שער כניסה ויציאה יחיד. שומרים ואנשי מוחאבראת שומרים על המקום, ומונעים מזרים או מאנשים שאין בידיהם אישור של משרד הפנים מלהיכנס.
בחתונה של יוסף ולוזה נכחו כמה מכובדים מוסלמים משבט אל-סאלם, שהוזמנו במיוחד מהאזור שממנו הוגלו יהודי סעדא. השבט חי בשכנות טובה עם הקהילה היהודית מאות שנים, ואחד מראשיו, יחיא אלסלימי, דאג להסביר מדוע הם עברו מרחק רב כל כך על מנת להשתתף בחגיגה, משום שרצו להראות את היחסים המיוחדים והטובים עם אנשי הקהילה היהודית.
החתן הביע שביעות רצון מכך שהוא
כמה מאנשי הקהילה היהודית הודו לממשלה על שהיא תורמת לכל נפש 5,000 כיאל תימניים (כ-25 דולר) כל חודש, סכום גבוה ביחס למשכורות בתימן, אך טענו כי היו מעדיפים לחזור לכפריהם ולעבוד במקצועותיהם - צורפות כסף וזהב.
פעילות זו אמנם מכניסה להם כסף רב, אך החשש לחייהם מונע מהם לחזור ולעשות כן. אחד מצעירי הקהילה אומר שהוא מתכנן להגר לישראל או לאמריקה, לעשות כסף, ללמוד עברית ולחזור לתימן כדי לתמוך באנשי הקהילה ולהתחתן עם בחירת לבו - יהודייה תימניה. הוא לא שוכח להודות לראיס עלי עבדאלה אל-סאלח, ולממשלה ולכוחות הביטחון, על שהגנו עליהם ונתנו להם מחסה ומימון.
היהודים הזקנים כמהים יותר לחזור הביתה, וסובלים מכל יום שעובר רחוק ממקום מגוריהם. אהרון סעיד, בן 86, ואשתו קתיה מדברים בכאב על שהנכדים שלהם התפזרו, וחלקם היגר לישראל. הם מספרים על הגעגועים העזים לראותם, וחוששים שיפספסו את חתונתם בישראל או במקום אחר. הם גם מציינים כי הקהילות היהודיות מארצות-הברית תרמו כסף רב כדי שגם הם יתחתנו עם צעירים יהודים.
לאחרונה, הם מספרים, נערכה חאפלת אירוסין לבחורה אחרת בכפר ראידה, 65 ק"מ מצנעא, שם חיים כ-400 יהודים המהווים את הקהילה הגדולה ביותר בתימן. בחגיגה הופיע זמר מוסלמי, אבל גם זמר ששר בעברית, ובמיוחד שירים דתיים.
לא היה קל להיכנס לתוך קריית התיירות, ונאלצתי להיעזר בגנרל יחיא. הלכתי כמה עשרות מטרים בתוך הכביש המרכזי בקריה, שנראתה כגן מטופח באזור חורבות ושכונות עוני, ולאחר דקות ארוכות של צעידה נתקלתי בידידי הראשון.
לא ניתן היה לטעות בו - הכיפה והמראה הכללי הסגירו אותו מיד. ניגשתי אליו והתחלתי לשוחח איתו, והוא ענה לי בערבית ברורה ובחיוך נאה: "שמי יחיא בן-חביב, בן ,12 מאזור סעדא. אנחנו חיים פה טוב, אבל אני משתוקק מאוד לחזור לסעדא. אני משועמם פה, אין לאן ללכת".
"למה היגרתם?", אני שואל אותו, והוא עונה מיד - "החותים איימו עלינו". אני מקשה עליו: "אתה ראית או שמעת אותם בעצמך?". הוא משיב בשלילה, אבל מספר כי לא היה צורך בכך. הם מצאו דרכים שונות להעביר את האיומים. אחיו בן ה-15, יוסף, נראה יותר מבויש ומסוגר. הוא פחד להצטלם, ורק מלמל: "אני לומד בבית ספר תיכון עברית, ערבית ותנ"ך. יש לי דוד בבני-ברק, קוראים לו יחיא סולימאן חביב".
לפתע מגיע צעיר נוסף, מבוגר יותר משני האחים, ונראה זהיר ורציני יותר. בהתחלה הוא נרתע מלדבר ולהצטלם, אך לבסוף מסכים לנדב מעט מידע על עצמו, אשר מתברר כמעניין במיוחד. "הייתי בישראל באחרונה," הוא מספר. "למדתי בירושלים, וחייתי במאה שערים. וחברים שלי נהרגו בישיבת 'מרכז הרב".
העברית שלו ושפת גופו שונים משל האחרים, ייחודיים. הוא מספר לי שלמד שחיטה כשרה ברבנות בבני-ברק. רק דבר אחד מעניין אותו: "תגיד לי, אחרי הפיגוע, מה עשו היהודים בתגובה?". "איך קוראים לך", נזכרתי לשאול, לבסוף. "יוסף סעיד חמדי". בסוף הסיור, ניגשתי אל הזקן מבין כל הנוכחים, אדם כבן .80 הוא נראה רגוע יותר מהשאר. "אתה לא מעדיף להגר לישראל?", שאלתי אותו. "לא", הוא השיב. "פה חייתי, ופה אמות".
הסיפור המלא - בשבוע הבא ב"כל אל-ערב"
נא להמתין לטעינת התגובות
