שאלה של זהות יהודית
דווקא כאדם חילוני, ציפי לבני רוצה לשמור על צביון יהודי בישראל
אני מאמינה כי הזהות היהודית של כל אדם הינה עניין שבינו לבין עצמו, וגם ערכי היהדות הם בעיניי רחבים ועמוקים מכל סמל או מכל חג. העניין הוא בהיבט הסמלי-ציבורי שלנו כמדינה. איסור הצגת ומכירת חמץ בפסח בפומבי הוא לכאורה עניין פעוט ושולי, אך אני מאמינה שלא כך הדבר. בעיניי, האיסור הזה הוא חלק מהשאלה המהותית - איך אנחנו רוצים לאפיין את הזהות שלנו כבית לאומי לעם היהודי?
אין בכך התערבות בחיי הפרט בביתו, וכך נכון שיהיה. הפקעת הדיון לויכוח בין חרדים לחילונים עושה נזק לעניין עצמו, שהוא הזהות של מדינת ישראל. היא גם שוללת את הקול שאומר שערכיה של ישראל וסמליה כמדינה יהודית הם אינם רק עניין שבדת. הם עניין שקשור להיסטוריה של העם היהודי, לתרבות שלו ולמסורת שלו.
אני מאמינה שצריך וניתן לשמר את ערכיה הדמוקרטיים והיהודיים של ישראל, באופן שאינו יוצר התנגשות ביניהם. המונופול על העניין היהודי אינו בידי מפלגות דתיות, כפי שייצוג הערכים הדמוקרטים אינו נחלה בלעדית של מה שקרוי "השמאל הפוליטי". העניין היהודי הוא גם עניין לאומי, וניתן לייצג אותו יחד עם הערכים הדמוקרטיים ולשלב את הערכים האלה ב"אני מאמין" אישי וגם פוליטי.
העקרונות הללו לא צריכים להיות עניין עירוני שנקבע בחוק עזר. מי שצריך לפרש אותם אינו, בכל הכבוד הראוי, בית המשפט לעניינים מקומיים. מי שצריך לעגן אותם היא כנסת ישראל, ורצוי בתפקידה כרשות מכוננת. הרעיון לפיו הצביון ייקבע לפי אזור, בהתאם לסוג האוכלוסייה שגרה בו, מוביל אותנו להיפרדות לקהילות שונות שאין ביניהן מן המשותף, ומבטל את קיומה של קבוצה שאינה דתית הרוצה לשמר דבר מה סמלי יהודי בציבור.
הרי במקום כמו בני-ברק לא נזקקים לחוק מעין זה. דווקא משום שאיני אדם דתי, אני רוצה לשמר גם בתל-אביב משהו שמסמל
לשמור על אותו השקט שיורד ערב יום כיפור על תל-אביב, ולא רק על בני-ברק, על רחביה ועל מאה שערים, כמשהו שמחבר אותנו כעם, כחברה, מכנה משותף לצמים ולאוכלים גם יחד ומחבר אותנו כמדינה גם לעם היהודי בעולם. וכן, אפשר וצריך לשמור גם בפסח על משהו משותף, מלבד החופשה בת שבוע, שעליה אין הטוען לכפייה אף כי מקורה ביהדות.
גם בהקשר הזה-חוקה נדרשת עתה יותר מתמיד. ישראל הוקמה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית", אך מעבר לציטוט צמד המילים הזה לא השכלנו לצקת להן תוכן אמיתי. הערכים הדמוקרטיים ברורים ומחייבים, אך אי הוודאות בשאלה מהי מדינה יהודית מזין פחדים ועימותים שאינם מחויבי המציאות.
חילונים שחרדים ממדינת הלכה, חרדים שחוששים ממהפכה חילונית ובני מיעוטים שמפרשים זאת כפגיעה בשוויון. אנחנו חייבים לפעול עכשיו, לפני שנהפוך לקהילות נפרדות ששולטים בהן חוקי עזר מקומיים במקום מכנה משותף קולקטיבי המסכם מספר מאפיינים לבית הלאומי.
את הפרק בחוקה העוסק בבית הלאומי היהודי יש לפתוח בחוק השבות, ולכלול בו מספר סמלים בהם סמל המדינה עם המנורה והדגל עם מגן הדוד, ההמנון, ירושלים הבירה ומאפיינים מיוחדים לשבת כיום מנוחה, יום כיפור, וכן גם פסח. זה באמת נורא כל כך? אין בזה ויתור למען מישהו, אלא משהו שאנחנו עושים למעננו וכקו מנחה לדורות הבאים.
אם נשכיל לעשות זאת-יפחתו המתחים, יהיה מכנה משותף של ערכים שלובים ולא מתנגשים, יהיה ביטוי נכון למה הוא יהודי ודמוקרטי ויהיה בסיס לחינוך משותף. יובהר אחת ולתמיד-יש דבר כזה גם יהודי וגם דמוקרטי. זה אפשרי, זה ערכי וזה יקל גם על ההתמודדות שיש למדינת ישראל עם תהליך בינלאומי שמטיל ספק בזכות הקיום של מדינת לאום יהודית. אם הדברים יהיו ברורים לנו, נוכל להסיר ספק המקונן אצל אחרים.
נכון, מכירת חמץ בפסח לא תמוטט אותנו ערכית. היא סתם תוסיף לשחיקה הקיימת גם ככה, וחבל.
נא להמתין לטעינת התגובות
