השתיקה התקשורתית של מפקד אוגדת עזה
תא"ל צ'יקו תמיר קבע בספרו משנת 2005 כי ישראל לא השכילה להבין את חשיבות המערכה על התודעה, אולם נראה שגם הוא שכח את המלצותיו. שטח צבאי
מי שניתח היטב את שאירע ברצועת הביטחון בדרום לבנון היה לא אחר מאשר מפקד אוגדת עזה תת-אלוף משה (צ'יקו) תמיר, שספון כיום בלשכתו וחושש מלהיחשף בתקשורת. תמיר הפך לסגפן של ממש שחושש לעמוד מול כלי התקשורת על מנת לספק הסברים לציבור מה מתרחש במרחק של שעתיים מבתי הקפה בתל אביב.
עיון בספרו משנת 2005 - "מלחמה ללא אות" - מגלה שתא"ל תמיר לא למד את מה שהוא בעצמו כתב. את הקביעות שהוא שרטט בכל הנוגע לתודעה הציבורית הוא לא מיישם ברצועת עזה.
בספר משווה תמיר בין הלחימה בלבנון ללחימה מול ארגוני הטרור הפלשתינים כמפקד חטיבת גולני. הוא מייחס חשיבות רבה לתמיכה הרחבה של צה"ל בקרב הציבור הרחב. כזכור, בימים בהם צה"ל היה שקוע בבוץ הלבנוני, ניהל מנהיג החיזבאללה, חסן נסראללה, דיאלוג ישיר עם הציבור בישראל דרך התקשורת והשפיע בקביעות על הלך הרוח ועל האמון הציבורי בצה"ל.
כיום, מגדיל לעשות החמאס ששולח להתראיין בתחנות רדיו בישראל את דובריו, שמשיבים גם על שאלות נוקבות. הם, נציגי הטרור הפלשתיני, לא חוששים משום שאלה של מראיין, בכיר ככל שיהיה.
אך אם בתמיכה ציבורית עסקינן, מעניין מה יש למפקד אוגדת עזה לומר על התמיכה הציבורית בצה"ל כיום, בזמן שהוא יושב על הגדר של עזה, מדבר על חרב שהונפה לעבר ישראל ומזהיר שיש לגדוע אותה. האם תא"ל תמיר סבור שיש לו תמיכה רחבה מהציבור לשבת על הגדר בזמן שרקטות קסאם מתעופפות מעל לראשי החיילים ונוחתות בשדרות?
בספרו ניסה תמיר להשוות
ברור לכולם שהצבא לא רווה נחת מהביקורת על הפעילות בלבנון, ובעקבות כך יצא מח"ט גולני באותה העת, שמואל זכאי, נגד ארגון ארבע אמהות שאותן כינה "ארבע סמרטוטות". הביקורת הציבורית על צה"ל הפריע לתמיר כמו שהפריעה להרבה מאוד מפקדים באותם ימים.
בספרו טוען תא"ל תמיר כי הביקורת שנמתחה על היחידות הייתה ביקורת נוקבת, "עד כדי הטלת ספק ביכולתו של צה"ל להילחם בטרור ובגרילה". כדי להיות הוגן, הוא הסביר שגם לכישלונות הטקטיים הלא מעטים "ובוודאי לכישלון המערכתי", יש חלק מרכזי בהחלטה על נסיגה חד צדדית וחפוזה, ללא כל הסדר ביטחוני או מדיני עם לבנון.
במבט לאחור, היו לדעת תא"ל תמיר כמה גורמים שחברו יחד לתוצאות הלחימה באזור הביטחון בדרום לבנון לפני הנסיגה: הגורם הראשון והמכריע קשור בתנאים המדיניים-אסטרטגיים שבהם התנהלה המערכה בלבנון ובראשם מלחמת התשה ללא הכרעה.
נשמע מוכר? צה"ל של אז נדרש להגן על גבול הצפון בלי שניתן לו חופש פעולה להכריע את האויב שמולו. העובדה הזו איפשרה לחיזבאללה להתבסס בדרום לבנון ללא חשש אמיתי לקיומו. עדיין נשמע מוכר? שדות התעופה בסוריה שבהם נוחת הציוד האיראני החדיש עבור חיזבאללה התחלפו במנהרות ההברחה שנחפרו מתחת לציר פילדלפי.
מלחמת התשה ממושכת מעניקה לכוחות הגרילה יתרונות רבים מול צבא סדיר. האם בתקופה שבה מפקד תא"ל תמיר על אוגדת עזה נחלש כוחו של חמאס או התחזק? האם הלחץ שצה"ל מפעיל כיום ברצועת עזה לא מחזק את חמאס כשם שהרחוב הלבנוני חיזק את החיזבאללה?
הכלל החשוב שתמיר הדגיש בספרו בכל הנוגע ללחימה מול ארגון גרילה קובע כי יש לנתקו ממקור כוחו - התמיכה העממית - ולפגוע בלגיטימיות שלו. גם חמאס בדומה לחיזבאללה הולך ומתחזק. הארגון הופך לגורם פוליטי משמעותי בזירת המדינית במזרח התיכון בדומה לחיזבאללה. מה עושה צה"ל בנדון?
כדי להסביר את המציאות הקשה, מציין תא"ל תמיר בספרו כי חוסר התמיכה הציבורית פגע במערכה מול חיזבאללה. בכנות יוצאת דופן, הוא כותב כי למדיניות צה"ל הייתה חלק לא קטן באובדן המתמשך של התמיכה הציבורית בנעשה בדרום לבנון.
"בניגוד בולט לאויב שעמו התמודדנו, לא השכלנו להבין שהמערכה הקובעת מתנהלת בתודעה הציבורית ולא בוואדיות של אזור הביטחון", הוא כותב. כאן נשאלת השאלה - מה שונה הלחימה בחאן יונס, ג'בליה, ודיר אל בלח מהלחימה בדרום לבנון? איפה התרומה שלך לתודעה הציבורית כשאתה -מפקד אוגדת עזה - מתחבא מפני התקשורת?
"צבא במדינה דמוקרטית אינו פועל בחלל ריק", מציין תמיר בספר. "הוא זקוק לביקורת ולחיזוקים כחלק ממנגנון של הכוונה ואיזונים". דיבורים לחוד ומעשים לחוד.
תמיר ממשיך ומסביר בספרו כי "ללא מנגנון בקרה כזה עלול הצבא למצוא את עצמו מתבצר בעמדותיו או נוטה לעמדות קיצוניות המתפתחות לעיתים במנגנונים סגורים והיררכיים". לקרוא ולא להאמין.
מפקד אוגדת עזה מדגיש כי בעצם פרסום ספרו חל שינוי עמוק בתרבות הארגונית והמקצועית של צה"ל. אם כך, למה הוא מפחד מתקשורת? ממה החשש? האם מפקד אוגדת עזה בוחן את עצמו היום מול הציבור כדי לנסות להבין מה רחשי הציבור באותם יישובים שעדיין לא חוו את חוויית ה"צבע האדום"?
בניגוד ללחימה מול חיזבאללה בדרום לבנון, ברצועת עזה כבר אין לאן לסגת לאחר שישראל ביצעה את ההתנתקות ומסרה לפלשתינים את המועצה האזורית חוף עזה.
אנחנו נמצאים על הקו האדום וצה"ל נאבק מדי יום על הבית בחירוף נפש. צה"ל צריך להיות יותר פתוח לביקורת ולהשמיע את קולו, בדיוק כפי שכתב מפקד אוגדת עזה בספרו שראה אור לפני שלוש שנים. צה"ל צריך להימנע מלהשאיר את הבימה לאנשי הטרור שכבר יודעים ל"עצב" את המציאות של העם היושב בציון.
מדי שבוע מתפרסם כאן הטור "שטח צבאי" של אמיר בוחבוט, כתב nrg מעריב לענייני צבא וביטחון. "שטח צבאי" מתייחס לסוגיות הביטחון של ישראל מזוויות אחרות מאלה שאנו קוראים עליהן במשך השבוע, כדי לנסות ולהבין מה עומד מאחורי ההחלטות והמהלכים שמשפיעים על בטחונה של מדינת ישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
