לזכור ולא לשכוח
מאיר ברנד נמלט מפולין להונגריה כשהיה בן 7 בלבד; אביו החורג של מנחם כץ שם קץ לחייו מול עיניו - אלה סיפוריהם של 6 מדליקי המשואה הערב ב"יד ושם"
אסתר סמואל-כהן נולדה ב-1933 באוסלו, בירת נורווגיה. אביה, הרב יצחק סמואל, רבם של היהודים בנורווגיה, ואמה הנרייטה - שניהם ילידי גרמניה - עברו מגרמניה לנורווגיה כבר ב-1930. ב-9 באפריל 1940 כבשו הגרמנים את נורווגיה. בשנתיים הראשונות לאחר הכיבוש נמשכו החיים כסדרם, אם כי האוכל היה בצמצום, והלימודים התקיימו בבתים פרטיים, שכן הנאצים השתמשו בבתי הספר לצרכים צבאיים.
בקיץ 1942 נעצר האב. יום לפני מעצרו רמז לו קצין גרמני שכדאי לו להימלט, אולם בשל אחריותו לקהילה, הוא סירב לעזוב. הוא נחקר במטה הגסטפו וב-20 בנובמבר נשלח לאושוויץ. ב-25 בנובמבר 1942 הזהירה חברת המחתרת הנורווגית, אינגביורג סלטן פוסטוודט שהייתה ידידת המשפחה, את הנרייטה, אמה של אסתר, מפני המעצר הצפוי ליהודים. "הלילה יהיה קר מאוד, הלבישי את הילדים בבגדים חמים", אמרה לה בטלפון.
הנרייטה מיהרה להזהיר את גיסתה, דודתה של אסתר, ואינגביורג וחברת המחתרת סיגריד הליסן לונד העבירו את שתי המשפחות ללינת ללילה בביתם של שכנים נוצרים ולמחרת העבירו אותן לווילה מחוץ לאוסלו. על פועלן להצלת יהודים הכיר בהן יד ושם חסידות
ב-3 בדצמבר 1942 הועלו בני המשפחה ועוד 30 יהודים על שתי משאיות כדי למלטם לשוודיה. הם הוסתרו במשאיות מאחורי שקי תפוחי אדמה שכוסו בברזנט. לילדים ניתנו גלולות שינה, והמבוגרים הצטוו לשתוק ולא לזוז במחסומי הביקורת הגרמניים. את הגבול לשוודיה הם חצו ברגל, בחשיכה, בקור עז. במעבר הגבול הם נתקלו בשוטרים, אך הם הניחו להם להיכנס לשוודיה. הנמלטים הגיעו למחנה פליטים, וממנו עברה אסתר עם בני משפחתה לשטוקהולם הבירה. שם השתדלה אמה לחנך את ילדיה כבעבר עד תום המלחמה.
רק בקיץ 1945 נודע למשפחה שהאב נספה באושוויץ. לימים העידה האם במשפט אייכמן. ב-1946 עלתה אסתר לארץ ישראל עם אמה ושני אחיה. היא הכשירה את עצמה להוראה וזמן מה לימדה ילדי עולים במעברה "מחנה דויד". אסתר היא בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה, בפיזיקה ובסטטיסטיקה. בגיל צעיר הייתה למרצה בחוג, ולימים הייתה לראש החוג ונשיאת "האיגוד הישראלי לסטטיסטיקה". היא חברת "האקדמיה הנורווגית למדעים". ב-2004 זכתה פרופ' אסתר סמואל-כהן בפרס ישראל לסטטיסטיקה. לאסתר ולבעלה אהרן נולדו ארבעה ילדים ו-15 נכדים.
מיכאל מאור נולד ב-1933 בהלברשטט שבגרמניה, בן יחיד להוריו. לאחר עליית הנאצים לשלטון ברחו ההורים לספרד ומשם ליוגוסלביה, ומיכאל הועבר לבית סבו, בעיר בויל שבגרמניה. ערב המלחמה הוברח מיכאל אל הוריו בזגרב שביוגוסלביה. עם פרוץ המלחמה גורשו מיכאל והוריו לדרבנטה שביוגוסלביה. ב-1941 הוחלו חוקי הגזע על היהודים, והיהודים אולצו לשאת טלאי צהוב. המשפחה הצליחה לברוח לשטח האיטלקי, אך האיטלקים כלאו אותם במחנה ריכוז באי ראב.
לאחר כניעת האיטלקים לבעלות הברית בספטמבר 1943 ברחה משפחתו של מיכאל והגיעה לשטח שהיה בשליטת הפרטיזנים. יום אחד תקפו האוסטשים, ומיכאל ברח אל היער תחת אש. ביער פגש את אביו, והשניים שהו בשלג כל הלילה תוך שהם מתחמקים מהאוסטשים. למחרת פגשו את האם ויחד הגיעו לעיר טופוסקו. ב-1944 תקפו הגרמנים את טופוסקו. מיכאל כבר היה רגיל לשגרת הבריחה ליער. כששב גילה כי הוריו נהרגו. משפחה יהודייה אספה אותו, והוא הועבר לבית יתומים של הפרטיזנים. הוא היה היהודי היחיד בבית היתומים וסבל מהצקות ומהתעללויות.
לאחר מכן הועבר ממשפחה אומנת למשפחה אומנת, ובהן חש זר ולא שייך. הוא סיגל לעצמו תכונות של שורד. לאחר המלחמה הגיע מיכאל להכשרה ליד רומא שבאיטליה. ביוני 1945 העבירה אותו הבריגדה לנאפולי, שם הוא עלה על אוניית מעפילים. ב-15 ביוני 1945 הגיע ארצה. הבריטים עצרו אותו והעבירו אותו ללטרון, אך הוא שוחרר והגיע לקיבוץ מזרע. בקיבוץ אומץ שוב וב-1951 התגייס לצנחנים והיה מדריך צניחה. הוא עבר קורס קצינים, השתתף בכמה פעולות תגמול, ובמבצע סיני מונה לשלישו של רפאל איתן בצנחנים.
לאחר שירותו הצבאי למד מיכאל צילום בגרמניה ועבד בשורות המוסד. הוא נחל הצלחות רבות בשירות המוסד, ובפעולותיו השתמש במקצוע הצילום למסווה. למשל, הוא השיג מסמכים ממשרד התובע הכללי של באדן אסן, ומסמכים אלה שימשו ראיות למעשיו של אייכמן בהשמדת יהודים בשואה. עם שובו ארצה המשיך מיכאל לשמש צלם עיתונות, ובד בבד סייע לשב"כ. הוא שב לשרת בצבא ומילא תפקידים מגוונים.
לאחר שחרורו מצה"ל הקים את המודיעין במשמר הגבול והיה קצין מודיעין ארצי של מג"ב במשך 15 שנה. כיום הוא משמש בהתנדבות יושב ראש דסק איפ"א (ארגון השוטרים הבינלאומי) ישראל לארצות דוברות גרמנית. מיכאל נשוי לשרה, ולהם שלושה ילדים וארבעה נכדים.
נעמי שדמי לבית שפיץ נולדה ב-1931 בדברצן שבהונגריה למשפחה בת חמש נפשות. כשהייתה בת שלוש עברה משפחתה האמידה לבודפשט. בילדותה חשה נעמי שהיא הונגרייה גאה. ב-1944 נחטפו אביה ואחיה הגדול של נעמי לעבודת כפייה ונרצחו. נעמי, אמה ואחיה הקטן יושקה גורשו עם כל יהודי העיר לאזור העוני של בודפשט. דירותיהם סומנו בכוכב צהוב, ובכל דירה נאלצו להצטופף ארבע או חמש משפחות.
האם ארגנה במקום גן ילדים ונעמי עזרה לה. מדי בוקר נתנה נעמי במצוות אמה מרק לזוג זקנים. בוקר אחד ראתה נעמי שאין הם מגיבים לקריאותיה. היא קראה לאמה, ואמה אמרה: "אל תדאגי. הם לא יסבלו עוד". זה היה מפגשה הראשון של נעמי עם המוות. באחד הבקרים, בסתיו 1944, פרצו לדירה אנשי אס-אס וקלגסי "צלב החץ" (המפלגה הפשיסטית ההונגרית) ובאיומי נשק לקחו את האם. האם הביטה באין אונים בילדים ואמרה לנעמי: "שמרי על אחיך הקטן, אני סומכת עלייך".
נעמי עדיין זוכרת את מבטה האחרון של אמה. כעבור שבועיים נלקחו הילדים לגטו בודפשט. נעמי התקבלה לעבודה במטבח הגטו, וכך יכלה לעזור לאחיה הקטן בן החמש. בלילות התגנבה לצד הנוצרי וביקשה מזון. בגטו היא הייתה עדה למוות המוני מרעב, מקור ומיריותיהם של אנשי "צלב החץ" והנאצים. עם השחרור על ידי הצבא האדום שבו נעמי ואחיה לביתם בבודה, אך זרים תפסו אותו וגירשו אותם. נעמי גילתה שהוריה ואחיה הגדול נספו בשואה.
בנובמבר 1946 הפליגה נעמי עם אחיה הצעיר לארץ באניית המעפילים "כנסת ישראל". היא נפצעה בהתנגדות לבריטים בעת מעצרה של האנייה, נשלחה למחנה מעצר בקפריסין וכעבור שנה, באוקטובר 1947, הגיעה ארצה לקיבוץ כפר גלעדי. היא הייתה חברה בגרעין שהקים את קיבוץ האון והייתה מזכירת הקיבוץ. זמן קצר לאחר עלייתה כבר הייתה פעילה בסיוע ביישובי עולים. נעמי התגייסה לצה"ל ב-1948, הייתה קצינה קרבית בצבא, השתתפה בפעולות תחת אש ואף קיבלה צל"ש על חילוץ פצוע תחת אש. היא שירתה במשטרה במשך 20 שנה וייסדה את שירות הנשים בתפקידים מקצועיים במשטרה. היא השתחררה בדרגת ניצב משנה. כיום היא אשת עדות ומרצה לפני בני נוער ברחבי המדינה. נעמי נשואה לאשר, ולהם שני ילדים וארבע נכדות.
מנחם כץ נולד ב-1925 בבז'ז'ני שבפולין בבית ציוני דתי. אביו מת בינקותו, ואמו נישאה בשנית לאליהו-דוד רוט והביאה לעולם עוד שתי בנות. ביולי 1941 כבשו הגרמנים את בז'ז'ני, ויהודים רבים נרצחו בידי האוקראינים והגרמנים. באוקטובר 1942 הוקם גטו בבז'ז'ני, וביום כיפור 1942 גורשו מאות יהודים מהגטו למחנה ההשמדה בלז'ץ. משפחתו של מנחם התחבאה עם עוד כ-30 איש בחדר נסתר בגטו וכך ניצלה מן האקציה. באביב 1943 הקימו הנאצים מחנה עבודה ליד הגטו.
אליהו ומנחם הועסקו בבית ייצור למשקאות עבור השלטונות הגרמניים. אליהו השיג עבורו ועבור מנחם היתר ללון במחנה. שבועיים לאחר שעברו לגור במחנה נראה הגטו עולה בלהבות ונשמעו יריות. אליהו אמר למנחם: "זהו. הכול נגמר. הם מחסלים את הגטו. אמא והבנות ודאי כבר לא בחיים, ולפיכך אין עוד טעם לחיי. ואתה - שמור על כבודך והיה חזק!". הוא חיבק את מנחם, עזב את המקום והתאבד בחדר הסמוך. מנחם לא בכה. בדבריו של אביו החורג "היה חזק!" ראה ציווי לחיות.
כשהוצעדו יהודי המחנה לבית הקברות כדי לרצחם, נמלט מנחם, ואף שנפצע מירי הצליח להתחבא בשדה חיטה והגיע לביתו של איכר פולני שהכיר. לאחר כמה ימים הגיעו לשם גם אמו ואחותו הקטנה. האיכר, פיוטר קמייץ, החביא את משפחתו של מנחם ואת משפחתו של שמשון פוגלמן. גם לאחר שנרצח פיוטר, המשיכה אשת האיכר, הנקה, להסתירם אף שבבית גרו גם חיילים גרמניים. יד ושם הכיר בפיוטר והנקה קמייץ ובשתי בנותיהם חסידי אומות העולם.
באביב 1944 ברחו המשפחות ליער, שם שהו עד שחרור בז'ז'ני ביולי 1944. שנתיים לאחר השחרור, באוקטובר 1946, הפליגו מנחם, אמו ואחותו רינה לבז'ז'ני לארץ ישראל באוניית המעפילים "ברכה פולד". הבריטים עצרו את האונייה ונוסעיה גורשו לקפריסין. ב-1947 עלתה המשפחה ארצה. מנחם למד אדריכלות בטכניון. הוא זכה בפרסי אדריכלות, פרסם ספר אדריכלות ותכנן בהתנדבות מוזיאון בקיבוץ ברעם, לזכר יהודי בז'ז'ני. מנחם יזם את שיקום מחנה המעפילים בעתלית, ואף תכנן בהתנדבות את שחזור המחנה. הוא פעיל בארגון יוצאי העיירה והוציא לאור ספר זיכרון ליהודי בז'ז'ני. מנחם פועל לשיקום בית הכנסת בבז'ז'ני. מנחם נשוי לחנה, ולהם שני בנים ושישה נכדים.
צבי אונגר נולד ב-1929 בסוסנוביץ שבפולין למשפחה חרדית משכילה בת 11 נפשות. כשפרצה המלחמה היה אביו פעיל בגיוס תרומות לרכישת מטוסים לצבא פולין. ב-1 בספטמבר 1939 נמלטה המשפחה מביתה, לאזור אחר בפולין. ב-1941 הוחלט, עקב המחסור בבית, לשלוח את צבי ושניים מאחיו אל קרובי משפחה. "הפרידה מההורים הייתה אמורה להיות זמנית", מספר צבי, "עד היום אני מרגיש שלא נפרדתי מהוריי פרידה אמתית". במשך שנתיים היה צבי עם קרוביו בגטו זוויירציה. באוגוסט 1943 חוסל הגטו. בני המשפחה ניסו להסתתר בעליית הגג אך נתפסו כעבור כמה ימים. צבי ובן דודו הושארו בגטו במשך כחודש כדי לעבוד בחיסול בתי חרושת לטקסטיל.
בספטמבר 1943 נשלח צבי לבירקנאו. כשירד מהרכבת יעץ לו אסיר בלחש להגיד כי הוא בן 18. כך הצליח צבי לעבור את הסלקציה ונשלח לבדו למחנה איי. הוא נאלץ לעמוד לעתים תכופות בסלקציות. פעמים רבות הסתתר מתחת לדרגשים בזמן סלקציה וכך ניצל. לאחר שישה חודשים הוא עבר למחנה די, שם עבד בסחיבת עגלה ענקית שעברה במחנה ועליה הועמסו חפצים. צבי התוודע לאנשי הזונדרקומנדו שגרו במחנה והיה עד למרד שלהם.
בינואר 1945 נשלח בצעדת המוות לגרמניה. לאחר עשרה ימי צעידה הועלו האסירים על רכבת והובאו לבוכנוולד. ב-11 באפריל 1945 שחררו האמריקנים את המחנה. איש מבני משפחתו של צבי לא שרד. עם השחרור אושפז צבי בבית חולים. לאחר מכן הועבר לצרפת בסיוע OSE, ארגון יהודי לסיוע לילדים, ושוכן במוסד לילדים ליד פריז. ב-1947 עזב צבי את המוסד והצטרף להכשרת "פועלי ציון" בדרום צרפת, לקראת עלייתו ארצה.
לאחר כמה חודשי הכשרה הוא נשלח לקורס של ההגנה במרסיי. הוא עבד עם אנשי "עלייה ב'" וב-1948 עלה ארצה בתעודות מזויפות. הוא הצטרף לחברת הנוער בקיבוץ רמת הכובש ואיתם נלחם במלחמת השחרור. ב-1949 היה ממקימי קיבוץ מלכיה שעל גבול הלבנון, שם הוא חי עד היום. במהלך השנים עסק צבי בהנהלת חשבונות והיה מרכז המשק. צבי היה נשוי לנעמי ז"ל, אשר נפטרה ב-2007, ולהם נולדו ארבעה בנים ו-16 נכדים. בנו החייל ניצן נהרג בתאונת אימונים ב-1984.
מאיר ברנד נולד ב-1936 בבוכניה שבפולין למשפחה דתית אמידה בת ארבע נפשות. ב-1941 גורש מאיר עם משפחתו לגטו בוכניה. באוגוסט 1943 חשו ההורים כי סופו של הגטו קרב והחליטו למלט את מאיר כדי שיהיה זכר למשפחה. אביו של מאיר נתן לו דיסקית ובה פתק. בפתק ביקש ממי שימצא את מאיר לגדלו כיהודי. לאחר מכן הסביר האב למאיר בן השבע את משמעות הפרידה ונתן לו שם פולני – דודק-יוזף. ההורים שילמו לגוי, והגוי לקח את מאיר עם בת דודתו מרים ובן דודו איטק למסע רגלי של שלושה שבועות לגבול סלובקיה.
לבסוף הגיע מאיר ברכבת לבדו לבודפשט, שם חבר לחבורות פליטים ויתומים. בלילות ישנו מתחת לגשרים ובימים שוטטו בשווקים, אספו שאריות של ירקות ופירות ובזזו בתים מופצצים כדי להישרד. באפריל 1944 אספה את מאיר ברטה רובינשטיין, חברת המחתרת של התנועה הציונית שהתחזתה לנוצרייה בשם אילונה בוגטה. ברטה הסתירה את מאיר עם ילדים יהודיים אחרים, והם החליפו מקומות מסתור בתדירות גבוהה. ביוני יצאו ברטה ומאיר מבודפשט ב"רכבת קסטנר" והגיעו לברגן-בלזן, שם נשאר מאיר יותר משמונה חודשים.
ברטה ומאיר שוחררו באפריל 1945 ונסעו לשווייץ. מאיר למד עברית בבית ספר שהקים הצלב האדום עם עליית הנוער ושליחים מהארץ. באוגוסט 1945 הוא הגיע לנמל טרנטו בדרום איטליה ולאחר שקיבל אשרה, עלה לישראל עם עליית הנוער. בספטמבר אותה שנה יצר עמו קשר דודו שחי בבלגיה לאחר שגילה את שמו של מאיר ברשימות ניצולים שהתפרסמו בעיתונים.
הדוד סיפר למאיר שהוריו שושנה ויעקב ואחיו הגדול שמעון גורשו לאושוויץ ונרצחו שם. מאיר נקלט בקיבוץ נווה איתן, שם התגוררה קרובת משפחתו, וב-1954 התגייס לצה"ל, לצנחנים, ושירת בגדוד 890. הוא השתתף בפעולות התגמול, וכן בכל מלחמות ישראל - ממבצע קדש ועד מלחמת לבנון הראשונה. מאיר למד כלכלה חקלאית והיה מרכז המשק והגזבר בקיבוצו. לאחר מכן ניהל את חטיבת הבשר בתנובה, ועם פרישתו לגמלאות הצטרף למשרד לייעוץ כלכלי, שם הוא עובד כיום. מאיר נשוי לחנה, ולהם שלושה בנים ושמונה נכדים.
נא להמתין לטעינת התגובות
