לא שוכחים
טומי לפיד מתנחם בכך שככל שהשנים נוקפות, כך זכר השואה מעמיק בכל תחומי התרבות
אחרי קום המדינה, כאשר התחילה העלייה ההמונית של פליטי השואה, התפתח בארץ מיתוס האומר שהשואה לא היתה מתרחשת אילו מול הגרמנים ניצבו צברים יפי הבלורית והתואר ולא יהודים גלותיים, שהובלו "כצאן לטבח". בצילום המיתולוגי של הפלמ"חניקים היוצאים לקרב, עם הבחורה עם הכפייה הנשענת על עץ, רואים לוחם פלמ"ח שזרועו קוצצה מתחתית התמונה. זה לא היה מקרה. על הזרוע היה קעקוע של מחנה ריכוז, ומפיצי התמונה לא רצו להראות שגם ניצול שואה השתתף במבצע של הפלמ"ח.
המזנונאי של מעריב היה פליט שואה, עולה חדש. אני זוכר עיתונאי מפורסם, יליד הארץ, צועק לעברו "סבון, מה עם הקפה שלי?". לא שכלל לא דיברו ולא כתבו על השואה. אבל היתה מעין מוסכמה של אמברגו רגשי. האלם הוסר רק ב-1961, כאשר אדולף אייכמן הועמד לדין בירושלים. רק אז נפרצו הסכרים. תהודת הזוועות באושוויץ היכתה במצפונו של העולם.
צמחה ספרות כבירה שחדרה לתודעת תרבות העמים: יומנה של אנה פרנק, "הלילה" של אלי ויזל, "הזהו אדם" של פרימו לוי, ספריו של ק.צטניק, של אפלפלד, ספרו של היהודי ההונגרי אימרה קרטס, "ללא גורל" שזכה ב-2002 בפרס נובל לספרות. רבבות שירים, ביניהם "באבי יאר" של יבגני יבטושנקו, שיריו של פול צלאן, "העקבות בחול" של נלי זק"ש, שזיכו אותה בפרס נובל ב-1966 (יחד עם ש"י עגנון). אין שבוע שאני לא מקבל בדואר ספר זיכרון, פרי עטו של ניצול שואה.
המספר לא יורד בכביסה
בספריית "יד ושם" שמורים 115,000 כותרים שונים העוסקים בשואה: היסטוריה, תיעוד, צילומים, זיכרונות ובלטריסטיקה. מחזות על השואה, כמו "ממלא המקום" של רלף הוכהוט, "אנדורה" של מקס פריש, "גטו" של יהושע סובול, מוצגים על במות העולם. באולמות הקונצרטים מנגנים את הסימפוניה ה-13 של שוסטקוביץ, שהולחנה בהשראת "באבי יאר", את "הניצול מוורשה" של ארנולד שנברג, את "הבלדה של מאוטהאוזן" של מיקיס תאודורקיס (ששרה מריה פאראנדורי).
שמואל בק, שהתחיל לצייר כילד במחנה ריכוז, מצייר את ציורי "מסע ומשא", משה גרשוני את "אטימה אדומה". אנדרטת "מורדי גטו ורשה" של נתן רפפורט בורשה ופסל מרדכי אנילביץ' בקיבוץ לוחמי הגטאות, אנדרטת "השואה והתקומה" של יגאל תומרקין
סרטי קולנוע וסרטי טלוויזיה הפיצו את תודעת השואה אצל מאות מיליוני צופים: הסדרה הדוקומנטרית הכבירה של קלוד לנצמן "שואה", ומאות סרטים עלילתיים, ביניהם "הפסנתרן" של רומן פולנסקי, "ימים קרים" של אנדרש קובאץ', "בחירתה של סופי" של אלן פקולה, הסרט "זייפנים" של סטפאן רוזובסקי, שזכה השנה באוסקר כסרט הזר הטוב ביותר. וכמובן, "רשימות שינדלר", סרטו המכונן של סטיבן ספילברג, ששטף את העולם כמו החלב השחור ב"פוגת מוות" של פול צלאן.
זכר השואה לא נמוג. כמו ששרה פעם ג'טה לוקה: המספר על הזרוע לא יורד בכביסה.
נא להמתין לטעינת התגובות
