ניצולת התאונה בבוליביה: "אני לא יודעת איך להמשיך מכאן"
10 ימים לאחר התאונה המחרידה במדבר המלח בבוליביה, בה נהרגו 4 צעירות וצעיר ישראלים, משחזרת לראשונה מור אלבז - שהחליפה ברגע האחרון את מקומה וניצלה - את רגעי האימה שחשה כשהבחינה כי הג'יפ שבו נסעו חברותיה עולה בלהבות. "הראש מבין, אבל הלב מסרב לקבל"
אלבז, שהתחלפה רק דקות ספורות לפני שהתרחשה ההתנגשות בין שני הג'יפים במדבר סלאר עם הצעיר החמישי – ובכך קיבלה את חייה במתנה, היא תושבת חיפה בת 22. לשיחה עם מעריב היא מופיעה מותשת ומבולבלת יחד עם שתי חברותיה, טל שפיר מרמת גן ומלי פרדו מיהוד, שהיו עמה בג'יפ שלא נפגע באותו סיור נורא.
בחצר ביתה בשכונת דניה בחיפה מעידה על עצמה אלבז כי התמונות מהאירוע והשניות הראשונות אחרי שהבחינה בג'יפ הבוער לא חוזרות אליה. "אני משחזרת לעצמי אבל אין לי פלאשבק בלתי רצוני לאחור", היא אומרת בכאב.
אחרי כמה שאלות טכניות משתחררות שלוש הבנות שכואבות את האבידה ומתחילות לדבר בפעם הראשונה מאז האירוע. שפיר מספרת שהיא ופרדו היו חברות טובות עוד לפני הנסיעה. "את מור הכרנו בבוליביה בסנטה קרוז. שם גם הכרנו את כל הבנות האחרות. בעשרת הימים שקדמו לתאונה היינו כל הזמן ביחד", היא אומרת.
פרדו מוסיפה כי ההכרות בין הבנות הייתה מדהימה: "בילינו עם הבנות שבוע, עשרה ימים לפני התאונה, היה פשוט מדהים להיות איתן. הן היו בנות שמחות עם ראש על הכתפיים. חבורה של בנות באמת איכותיות. אנחנו נזכור כל רגע איתן רק לטובה".
אלבז עצמה מדגישה כי החברות שלה עם ארבע הבנות שנהרגו בטרם עת החלה בבית הספר בשכונה לפני הרבה שנים. "גדלנו ביחד, טסנו ביחד. היה לנו כיף. עשינו חיים וקרה מה שקרה", היא מספרת. "יצאנו לטיול הזה בפברואר, היינו יחד בארגנטינה, בצ'ילה, בברזיל וקצת בבוליביה. הכל דפק כמו שעון. היו קצת שינויים, אבל בעיקרון הכל התנהל לפי התיכנון שעשינו בארץ. היה לנו מסלול מאד ארוך. היינו אמורים להמשיך עוד שמונה חודשים יחד. ככל שהמשכנו לטייל נעשנו חברות טובות יותר, הרבה יותר מכפי שיצאנו מהארץ", היא מוסיפה.
כשהבנות מתבקשות לתאר את הרגעים האחרונים של התאונה שלושתן נמתחות. אלבז נדרכת, מדליקה סיגריה, לוגמת מהקפה. מנסה לעשות סדר במחשבות שלה. שפיר לוקחת פיקוד. מתחילה לגולל את פרטי החוויה במדבר המלח בסלאר. כשאלבז מדברת אפשר לשמוע רעד קל בקול שלה. היא לא ממש מבינה את הסיטואציה שבה היא נמצאת.
"היום האחרון של הטראק במדבר המלח אמור היה להיות הדובדבן שבקצפת",
אחרי ארוחת צהריים משותפת, או כפי שתיארה אותה פרדו: "הסעודה האחרונה", הספיקו הבנות לעשות את מה שאלבז הגדירה: "כמה תמונות של החיים. התמונות האחרונות". שפיר מוסיפה: "תמיד אתה מנסה לקשר את הדברים הקטנים שלפני ואני נזכרת שהיו כמה משפטים קטנים שהיו כמו משפטי פרידה. זה לא היה מובהק, אבל היום, אחרי, אפשר לומר שזה נראה ככה".
שלוש הבנות חוזרות לרגעים האחרונים שלפני התאונה הקטלנית ומתארות אותם. השעה הייתה 13:00 בצהריים. שני הג'יפים התארגנו ליציאה להמשך הדרך. "לירן ואני ישבנו כל הנסיעה בסלאר בחלק האחורי של הג'יפ כי היינו הכי קטנים" מספרת פרדו. "ואז הוא החליט לעבור לג'יפ של הבנות. אני זוכרת ששאלתי אותו: 'אתה עוזב אותי נשמה?', והוא אמר לי 'כן'".
אלבז ממשיכה לשחזר: "עלינו לג'יפ, לירן בא אלינו. הוא התעקש ערב לפני כן שנתערבב יחד ונכיר אחד את השני. אני זוכרת שאלון אלבז הגיע יחד עם לירן והם אמרו לי: 'אנחנו עוברים אליכן לגיפ'. אמרתי לו 'יאללה, אתם מוזמנים'. אני לא יודעת מה קרה אבל אני בסוף עברתי לג'יפ השני. זה לא שהייתי חייבת או שכפו עליי".
בשעה 13:10 בצהריים יצאה החבורה לדרכה האחרונה. "אנחנו נוסעים נסיעה של 20 דקות, נוסעים במקביל, עושים פרצופים וצוחקים אחת לשניה בין הג'יפים", משחזרת אלבז. "אחרי עשר דקות של נסיעה הסתובבתי אחורה לספר משהו למלי, ואז אני רואה להבות.
"ישר אני דופקת לכולם על הברכיים ואומרת: 'תראו מה קרה!'. טלי ישבה ליד הנהג והיא אמרה לו 'תסתובב, תחכה רגע. בוא נראה מה קרה'. היא דיברה איתו בספרדית. כולנו חיפשנו את הג'יפ של החברים שלנו. צריך להבין, זה מדבר, אין נתיבים, כל אחד נוסע. אז חיפשנו בתקווה לראות אותם ולנשום לרווחה.
"טל שאלה שוב את הנהג אם יכול להיות שהג'יפ שעולה באש הוא של החברים שלנו והוא ענה לה בספרדית 'פוסיבלה' (אפשרי). המשכנו לחפש ובמקביל התחלנו להיכנס להיסטריה. חזרנו אחורה ואז הבנים שהיו על הג'יפ התקרבו לג'יפים הבוערים. התקרבנו ואז זיהינו על הדלת האחורית שלוש מדבקות, שידענו שהן שייכות לג'יפ של החברים שלנו".
שפיר ממשיכה את התיאור: "התקרבתי שני מטרים מהג'יפ הבוער ולא ראיתי כלום. אני ועוד בחור התקרבנו הכי קרוב, רצינו לראות אם יש מישהו בג'יפ, שרקנו וצעקנו וחיכינו לראות אם יש תגובה מתוך הג'יפ. היה צרחות של גבר, לנו היה ברור שזה לא לירן.
"ככל שהתקרבנו עוד ועוד לג'יפ ראינו שזה הנהג הבוליביאני, הוא היה עם חצי גוף עליון מחוץ לרכב. ראינו שהוא צורח לעזרה אבל זה היה בלתי אפשרי להתקרב כי הג'יפ המשיך להתפוצץ מבפנים. כל הג'יפ היה מלא בעשן שחור שכלוא בפנים, כי החלונות היו סגורים. לא שמענו כלום, רק את הנהג. הנהג שלנו הצליח להציל את החבר שלו. הוא משך אותו החוצה וברח".
פרדו מוסיפה על הרגעים שאחרי התאונה: "עמדנו שם ארבעים דקות בהלם. עמדנו ובכינו והתאבלנו. היה שם רק חוסר אונים". אלבז ממשיכה: "יש כאלה שלוקח להם יותר זמן לעכל. כל הזמן ניסיתי להתקרב לג'יפ אבל משכו אותנו לאחור. אחד משך את השני. היה ממש מסוכן שמישהו יישרף מפיצוץ כזה או אחר שכל הזמן היו שם... לא צרחתי, חלק מאיתנו הסתובבו ולא ידעו מה לעשות, חלק הלכו לחפש מטפים ומים.
"אנחנו היינו שם ארבעים דקות והג'יפ פשוט בער והשריפה לא נגמרה. באיזור אין קליטה של טלפונים כדי להזעיק כוחות הצלה. התחלנו להתקדם לעבר מלון המלח, שם כבר הייתה קליטה, והזעקנו כוחות הצלה. רק כשנכנסו לתוך איוני ראינו משטרה ואמבולנס יוצאים לכיוון".
אלבז ממשיכה בכאב: "כשנסענו בג'יפ אחרי שעזבנו את המקום זו הייתה נסיעה שקטה עם התפרצויות בכי. הייתה תקווה שאולי זו טעות, אני כל הזמן אמרתי שבטח הן ישלחו לי מייל וישאלו אותי: 'איפה את מפגרת?'".
לאלבז ולפרדו חשוב להסביר שהנסיבות לתאונה לא ברורות להן. "הייתה ראות מצויינת והנהגים שלנו לא היו שיכורים, גם לא הנהג שהיה מעורב בתאונה, שלא יכפישו את שמו", הן אומרות. "אולי היפני שהיה בג'יפ השני היה שיכור, אבל לא שלנו". שלוש הבנות חוזרות וטוענות כי את רגע התאונה הן לא ראו ולכן אינן יודעות מה הסיבות שגרמו לה. "קשה לדעת, אולי הנהג שניצל ידע לספר", הן אומרות.
עשרה ימים אחרי ואלבז עוד מנסה להתמודד. "זה היה גורל, לא שום דבר אחר", היא אומרת. "לירן ביקש ממני להתחלף וזהו. די ברור לי מה היה קורה אם לא הייתי עוברת ג'יפ. אני חושבת שככה זה היה צריך להיות, לא חושבת על הסיבות".
יומיים אחרי הטרגדיה הגיעה אלבז בחזרה לארץ עם התיקים של חברותיה שאותן איבדה לעד. המפגש עם המשפחות היה טעון. "ברור שיש מתח, לא שהמשפחות רצו את המתח, אבל הוא היה", היא מודה. "גם היום כשאני באה - אתה מודד מילים, שוקל אותם טוב טוב לפני שאתה מדבר.
"היו גם כמה אימהות שזרקו לי כל מיני משפטים. אחת האמהות של אחת החברות שנהרגה אמרה לי שהיא מקנאה שמבקרים אותה ולא שהיא זו שמבקרת. זה קשה אבל זה טבעי, זה לא משהו שנאמר ממקום רע".
אלבז מתייחסת גם לדבריה של אמו של לירן מזרחי, שאמרה כי בנה נתן לה את החיים במתנה. "שמעתי משפט שיצא מרגע של חולשה. זה משפט מעודד בשביל האם", היא אומרת אך מדגישה: "היא קיבלה אותי מאוד יפה".
אלבז מאחלת לעצמה להשתקם: "אני לא יודעת איך להמשיך מכאן, מקווה להמשיך לחיות, שאלוהים ימשיך לשמור עלי", היא אומרת. פרדו מסכימה עם חברתה: "זה הכל גורל. לא משנה כמה תיזהר וכמה תשמור על עצמך, זה גורל". אלבז מוסיפה: "כולם פוחדים מאונס, מרצח, משוד, אבל מתאונות דרכים זה היה רחוק ושולי". שפיר מחדדת: "לפי מה שהבנו זה סוג של היסטוריה לא נעימה, אבל היסטוריה, כשרואים את המקום, אין סיכוי בעולם שתהיה שם תאונה".
אלבז מספרת שהיא לא רוצה לברוח מהמציאות. היא לא מתכוונת לתת להורים של חברותיה מנוחה. "יש לי עוד ארבע משפחות. אני אשאר איתם כמה שיותר. כל הזמן. לעזור לתמוך ולקבל תמיכה. יהיה כאן קשר הדוק ונצחי. איבדתי את החברות הכי טובות שלי. הייתי מאוהבת בחברות הזו. הטיול הזה היה דבר מדהים ונגמר בצורה כזו שקשה להאמין ולקלוט".
נא להמתין לטעינת התגובות
