שלום עם סוריה? כמעט, תמיד כמעט
רבין נרצח, לפרס היו פיגועים, נתניהו נפל בגלל הסכם וואי, וברק הגיע כמעט עד הסוף. דני יתום ועוזי ארד שהיו בכל השיחות עם סוריה נזכרים
"הכישלונות במשא ומתן נבעו גם מטעויות ישראליות ואמריקניות חמורות", אומרים פה אחד אלוף במיל' ח"כ דני יתום וראש אגף המחקר במוסד לשעבר פרופ' עוזי ארד.
שניהם הכירו את המגעים עם הסורים מקרוב. יתום היה שותף פעיל בשיחות שהתקיימו בין ישראל לסוריה משנת 1993 ועד שנת 2000, תחילה כמזכיר הצבאי של רבין ופרס, בהמשך כראש המוסד אצל בנימין נתניהו, ולבסוף כראש המטה המדיני-ביטחוני בימיו של אהוד ברק.
ארד ניהל את המשא ומתן עם הסורים באופן אישי בתקופת נתניהו, כיועץ המדיני שלו. שניהם ספקנים ביחס לסיכויים של הסיבוב הזה.
הבסיס לשיחות השלום בימי יצחק רבין כראש ממשלה היה ועידת מדריד, שהתכנסה כבר בשנת 1991, בשלהי כהונתו של יצחק שמיר. "רבין ז"ל ניהל את המגעים מול הסורים במקביל לערוצי השיחות מול הפלסטינים וירדן", אומר יתום. "העמדה של רבין הייתה שיש לנהל את המשא ומתן עם הסורים על בסיס ארבע רגליים - גבולות, ביטחון, נורמליזציה ולוח זמנים".
והיה, כמובן, את עניין "הפיקדון" המפורסם שנתן רבין לארצות הברית. לדעת כל מי שעקב אחר המשא ומתן על גלגוליו השונים, מדובר באחת הטעויות החמורות. רבין הבטיח לוורן כריסטופר לסגת לקווי 1967 והאמריקנים מיהרו לדווח על כך לסורים.
"רבין לא התחייב לרדת מרמת הגולן ללא תנאי אלא רק במקרה שבו הסורים ייענו לרשימת תביעות שלנו בנושאי נורמליזציה וסידורי ביטחון, ושקו המים של הכינרת יישאר בידינו", אומר יתום. "אבל כריסטופר הלך צעד קדימה ואמר: 'אני מבין מהישראלים
בכל מקרה, חאפז אסד החליט להשעות את השיחות עם ישראל לאחר מפגשי הרמטכ"לים. אבל האמריקנים לא התייאשו. לדברי יתום, באוקטובר 1995, שבועיים לפני שיצחק רבין נרצח, דניס רוס ומרטין אינדיק, שעסקו אז בתיווך, הגיעו לישראל אחרי מפגש עם אסד בירדן ואמרו שהוא שינה את עמדתו ושהוא מוכן לחדש את המשא ומתן.
הפעם, אמרו, אסד מתכוון ללכת עד הסוף. אסד רוצה שלום, בוא נדבר, הם אמרו לו. רבין הסכים עקרונית לחדש את השיחות, אבל ביקש לעשות זאת רק בינואר 1996, לאחר שיעביר את חוק התקציב וייצב את הקואליציה. ואז הוא נרצח".
לאחר רצח רבין, מספר יתום, דווקא האיץ ראש הממשלה שמעון פרס את שיחות השלום עם הסורים. "למרות שהוא כיהן כשר חוץ תחת רבין, טען פרס שהוא הופתע מאוד מ'הפיקדון'", אומר יתום. "לאחר שהבהרתי לו שזאת לא רק התחייבות ישראלית אלא גם התניה לסורים פרס אימץ את 'הפיקדון' ועל הבסיס שלו חזרנו לשיחות, הפעם באחוזת וואי".
"מועלם הוא אדם אינטליגנטי ולא מתלהם", חולק יתום את התרשמותו. "הוא סיפר לנו שהיה בצעירותו קצין זוטר ששירת ברמת הגולן ושהוא אחד האנשים היותר מחויבים בסוריה לתהליך השלום. להערכתי, היה סיכוי אמיתי לשלום גם בתקופת רבין וגם בימי פרס כראש ממשלה. הייתה התקדמות רבה מאוד בנושאי נורמליזציה, עד כדי כך שדובר אפילו על חיבור רשתות חשמל, על כבישים ועל מעבר סחורות ואנשים. במקביל, היתה התקדמות מסוימת בנושאי הביטחון. בנושא לוחות הזמנים נשאר הוויכוח".
כך או כך, השיחות עם הסורים עלו על שרטון במרס 1996 בעקבות גל פיגועי התאבדות ברחבי ישראל, נקמת החמאס על חיסול "המהנדס" יחיא עיאש. "שמעון פרס דרש מהסורים לגנות פיגועים, ומשלא הסכימו החזיר את המשלחות לארץ", מספר יתום. פרס הקדים אז את הבחירות למאי 1996 והפסיד את ראשות הממשלה לבנימין נתניהו.
כשנתניהו היה ראש ממשלה כבר היה דני יתום ראש המוסד. "ביבי שלח אותי לבית מלון בוושינגטון לנהל מגעים עם סורים, בתיווך של מרטין אינדיק ודניס רוס", הוא מספר. את המסרים העקיפים של יתום קיבל מוואליד מועלם, ולהפך.
מעט מאוד אנשים ידעו אז על המגעים האלה, בהם הרמטכ"ל שחק ושאול מופז, שהיה ראש אגף התכנון בצה"ל. "אני זוכר שאחרי המגעים חזרתי לביבי עם דיווחים די אופטימיים, אבל כל העניין נפסק משום שהסורים חששו מאוד ממגעים חשאיים", אומר יתום. עוזי ארד מספר על המשא ומתן העיקרי שהתנהל מול הסורים, בתיווכו של איש העסקים היהודי אמריקני רון לאודר.
"גישתו של נתניהו הייתה אחרת לגמרי מגישת קודמיו", אומר ארד במבט לאחור. "כבר בחודשים הראשונים להיבחרו דרש מוורן כריסטופר, שהיה עדיין מזכיר המדינה, להחזיר לישראל את 'הפיקדון', כדי שלא תהיה אפילו הרגשה סורית שישראל מוכנה לסגת מרמת הגולן. כריסטופר, משפטן בהכשרתו, הבין שזו זכותה של ישראל".
ארד עדיין היה במוסד בתחילת הקדנציה של נתניהו, והתמנה ליועצו המדיני במהלכה. אחד מעוזריו של נתניהו, ד"ר דורי גולד, הציע להוציא מהנפטלין מכתב שכתב הנשיא האמריקני, ג'רלד פורד, לראש הממשלה רבין כבר בשנת 1975, שממנו השתמע כי ארצות הברית תגלה הבנה לצורך האסטרטגי של ישראל להישאר בגולן.
"הסורים רצו להמשיך את השיחות עם ישראל בנקודה שבה הופסקו ונתניהו פשוט לא היה מוכן לקבל את הוויתורים", הוא אומר. "זאת הסיבה שבעטיה לא היו שיחות ממשיות עם הסורים בין 1996 ל-1998. ביוני-יולי 1998 נשברו הסורים ואמרו: 'אוקיי, יש על מה לדבר'. ככל הנראה, אסד הבין שהולך להיחתם הסכם ישראלי-פלסטיני באחוזת וואי שישאיר אותו מאחור, ושהוא בערוב ימיו וזמנו קצוב. על הרקע הזה הוחלט לשגר את רון לאודר לדמשק, לגשש".
לדברי ארד, לאודר דילג שמונה-תשע פעמים בין הבירות ירושלים ודמשק. "נתניהו החליט להציב את התביעה הישראלית לנוכחות ישראלית על החרמון גם אחרי הסכם שלום בראש סדר העדיפויות, כדי לשדר בכך שהנושאים הביטחוניים חשובים לנו מכל ושלא תהיה חזרה לקווי 4 ביוני 1967", הוא אומר.
"לאודר הבהיר בזמנו שישראל תשאיר בשליטתה שטח של 'כמה מיילים' מהכינרת לכיוון המצוקים של רמת הגולן, וכאשר דרש אסד לראות מפות ולאודר לא חזר אליו עם מפה, נפסק המשא ומתן הזה. בינתיים נחתם הסכם וואי עם הפלסטינים ונפלה ממשלת נתניהו".
בנושא הוויתורים שנתניהו הסכים או לא הסכים להם מול הסורים, ההיסטוריה מתגלה כגמישה. דני יתום טוען: "כראש המוסד לא ידעתי על ערוץ השיחות שניהל רון לאודר. כאשר ברק החליף את נתניהו ואני התמניתי לראש המטה המדיני-ביטחוני שלו, ניהלתי שיחת חפיפה עם עוזי ארד שבה הוא לא אמר לי מאומה על המשא ומתן הזה. בדיעבד קיבלנו דיווח מהאמריקנים, שממנו הבנתי כי נתניהו הסכים לנסיגה מרמת הגולן, כלומר מכל רמת הגולן".
ארד עדיין מתעקש: "לא הייתה הסכמה לנסיגה מכל הגולן בשום פנים ואופן". הוא טוען שהעביר סיכום מסודר של כל התיק הסורי לתת-אלוף צבי שטאובר, שהיה היועץ המדיני של ברק, בנוכחות יתום.
בימי אהוד ברק כראש ממשלה צבר המשא ומתן עם הסורים תאוצה שוב. המגעים הישראלים-סורים הגיעו לשיא חסר תקדים בפסגה ב"בלייר האוס", בית ההארחה הרשמי של הנשיאים האמריקנים בוושינגטון, בין שר החוץ הסורי פארוק א-שארע ובין ראש הממשלה הישראלי.
"סוכם שם שעם סיום המפגש יוצאים בהודעות קצרות לתקשורת בלי לתקוף זה את זה, וכך היה בדברים של ברק ושל קלינטון", מספר יתום. "אבל כאשר א-שארע פתח את הפה הוא הדהים אותנו בדברי בלע. הוא אמר, בין היתר, שישראל היא מדינה תוקפנית והאשים אותה בכך שהיא לא רוצה שלום. קלינטון כעס עליו מאוד, אבל סוכם שהשיחות יתחדשו באחוזת שפרדסטאון שבוירג'יניה".
סיבוב השיחות האחרון בין ישראל לסוריה - עד להודעה הדרמטית השבוע - התנהל בתחילת המילניום, בינואר 2000, ונמשך שבוע. בראש המשלחות שוב עמדו אהוד ברק ופארוק א-שארע. "מה שאפיין את שיחות שפרדסטאון זה התנהגות שר החוץ הסורי הנוכחי, וואליד מועלם, שהפסיק להיות חביב כמו במפגשים קודמים, כנראה בעקבות הוראה שקיבל מגבוה", משחזר יתום. "פתאום הוא לא היה מוכן יותר להגיד שלום או ללחוץ יד והוא היה עובר על פניי כאילו אני שקוף. השיחות התנהלו בבניין בן שתי קומות. כל משלחת קיבלה קומה משלה.
"בסופו של דבר, הסיכום היה שמחדשים את המשא ומתן 11 יום אחרי שפרדסטאון, אבל יום או יומיים אחרי שחזרנו משם פרסם עיתון 'הארץ' את טיוטת ההסכם שהציגו האמריקנים לצדדים. הדבר הביך את הסורים, והם השעו את המשך השיחות". לפי עדות יתום, בסופו של דבר שינה ברק את גישתו והסכים לדבר על סוגיית הגבולות שלא במקביל לנושאים האחרים, ולמעשה לסגת לקווי 1967. זה קרה לקראת הניסיון הרציני האחרון עד כה להשיג שלום בין ישראל לסוריה: בפגישה בין הנשיא ביל קלינטון והנשיא חאפז אסאד, שהתקיימה בז'נבה במרס 2000.
"ברק ניסה לקדם מהלך מדיני מול סוריה ושכנע את קלינטון שפריצת דרך תוכל להיות כנראה רק במפגש בכירים", אומר יתום. "לקראת המפגש, במשך לילות ארוכים, מרטין אינדיק (שהיה אז שגריר ארצות הברית בישראל - ע.ר.) ואני עמלנו על מפה שמבוססת על תצלומי אוויר כדי לגבש הצעה שהסורים לא יוכלו לסרב לה. יחד הסתכלנו גם בתצלומי אוויר ישנים ובמפות וסימנו בטוש דק בדיוק איפה היו חמישה כפרי דייגים סוריים בצפון הכנרת עד 1967, כדי שאסד לא יוכל לטעון שלא קיבל את השטח עד למטר האחרון".
"הקו שסימנו לא כלל הגעה של הסורים עד לקו הכינרת כמו פעם, משום שקו החוף נסוג עם הזמן, אבל כדי שהסורים יוכלו לטעון שהם משכשכים את רגליהם בכנרת העלינו רעיונות יצירתיים כמו לחפור תעלה שתוביל מים מהכינרת אל אגם חדש בצד הסורי". עם המפות האלה, מספר יתום, הלך קלינטון לפגוש את אסד בז'נבה. אסד כבר הגיע עם מטוס מלא מומחים, רבים מהם רופאים, משום שהוא היה חולה מאוד.
"הוא היה בטוח שאם הוא וקלינטון מגיעים עד ז'נבה אז זה כדי לסגור עניין", אומר יתום. "אבל בדיעבד אנחנו יודעים שקלינטון עשה טעות קריטית שהרסה את הכל. במקום להגיד לאסד שהוא מקבל הצעה של חזרת ישראל לקווי 1967, הוא אמר: 'יש הצעה אמריקנית ואני מאמין בסבירות גבוהה גבוהה מאוד שהיא תתקבל על ידי ישראל'".
"עד כאן הדברים היו בהתאם לסיכום המוקדם, אבל הטעות החמורה הייתה שקלינטון הוסיף: 'על פי ההצעה הזאת, סוריה חוזרת כמעט לגמרי לקווי 1967. כשאסד שמע את המילה 'כמעט' הוא נזעק. הוא שאל: 'מה? אני לא מקבל את כל רמת הגולן?'. למעשה, הוא נאטם והפגישה התפוצצה אחרי חמש דקות. אסד אפילו לא היה מוכן להסתכל על המפה שקלינטון נשא עימו".
בתקופת כהונתו של אריאל שרון כראש ממשלה, משא ומתן עם סוריה כלל לא עלה על הפרק אלא רק לחימה מול הטרור הפלסטיני ואחר כך ההתנתקות.
"בשנים שחלפו כל האזור השתנה", אומר ארד. "גם אופיו של המשטר הסורי השתנה. משטרו של בשאר לא דומה למדיניותו של האב חאפז. מרכיב שלישי שהשתנה הוא אופיה של הברית האיראנית-סורית והקשר בין סוריה לחיזבאללה. ישראל בינתיים נסוגה מלבנון ובמלחמת לבנון השנייה נחלשה ההרתעה מול סוריה. מבחינת הסורים, ישראל במצוקה. הם אומרים לעצמם, הישראלים הולכים לתת לנו על מגש של כסף את כל מה שלא יכולנו לקבל לפני 15 שנה ושלא יצפו מאיתנו להתרחק מאיראן. אני מעריך שלא ייצא כלום מהמגעים, שזה יתנפץ".
יתום מצדו טוען: "הפסדנו שנים במשא ומתן עם סוריה וצריך לשמור על פרופורציות ועל צניעות במגעים שהתחדשו, אבל אני עדיין מאמין שיש אינטרס בסיסי לשני העמים להגיע לשלום. אני בגישה שבשאר אסד כן מעוניין בשלום עם ישראל, כמו אביו, ושהוא הוכיח שהוא שולט ביד רמה בסוריה כבר שבע שנים ויכול לספק את הסחורה. לעומת זאת יש לי ספק גדול אם הסורים ירצו באמת להתקדם בתהליך שלום כלשהו כל עוד אהוד אולמרט הוא ראש הממשלה ולפני חילופי ממשל בארצות הברית".
נא להמתין לטעינת התגובות
