אביו של אלדד רגב: רק אני אגיד מתי בני מת
"אני לא רוצה לחשוב על הכי גרוע. אם חודרת לי מחשבה רעה, אני מסלק אותה. אלדד שלי בחיים". צבי רגב מתכונן לקבל שוב את בנו, חי או מת
"אני מבקש עזרה", הסביר. "מבקש מהקדוש ברוך הוא שיעזור לנו, שנזכה ונראה את אלדד חוזר הביתה". ברקע ניגנה הטלוויזיה. דיברו על עסקה מתקרבת. "ההנחה היא שהחטופים רגב וגולדווסר אינם בין החיים", אמר הקריין. רגב הביט בתמונת בנו על המזנון. לשניהם יש אותן עיניים. "רק אני אגיד מתי הילד שלי מת", אמר . הסביר את ה"מכניקה של ההישרדות". כך קרא לזה. איך התאמן משך כמעט שנתיים לגרש את המחשבות הרעות ולהיאחז בטוב. בכוח.
"אני סיגלתי לעצמי מחשבה", אמר. "יגידו לי מה שיגידו, אלדד חי. הוא איתי כל הזמן והוא בחיים. הוא הבן שלי. הוא לא הבן של אף אחד אחר. של אף עיתונאי ושל אף פרשן ושל אף ראש ממשלה. ואני יודע שהוא חי. אז את המידע הלא טוב אני מדחיק הצדה ואני חושב רק על הטוב. אני לא רוצה לחשוב על הכי גרוע. זה לא קיים. לא במשחק שלי. אם חודרת לי מחשבה רעה, אני מיד מסלק אותה. אני דוחף אותה החוצה. לוקח לי מעט זמן, אולי שנייה או שתיים, ואני פשוט עושה סוויץ'. ואז שוב הכל בסדר. אני אומר 'זה לא קרה לאלדד. אלדד שלי בחיים'".
"חי את הציפייה ואת התקווה", אמרה עליו, על צבי רגב, עטרה, רעייתו. כמעט שמונה שנים הם נשואים. התחתנו שנתיים אחרי שהתאלמן מאשתו הראשונה טובה ז"ל, אמו של אלדד. ביום שלישי בבוקר, אחרי נאומו של חסן נסראללה, מזכ"ל החיזבאללה, נסע רגב ברכבת. ראה את מה שנכתב בעיתונים. קרא וסגר.
דווקא התחזיות הפסימיות על מצבם של הבנים, אמר, חיזקו אצלו את התקווה "טיפה יותר". תקווה ש"הנה, עומדת להיות עסקה וסוף סוף אלדד יחזור". "ואנחנו נמשיך", אמר . "נמשיך את השגרה שכל כך חיכינו לה". אלדד ילך ללמוד משפטים כמו אחיו הגדול, שלמד משפטים והיום הוא עורך דין. "הוא הרי רצה להיות כמוהו", אמר רגב. "הכל יהיה כמו שהיה".
תאר לי את הרגע שבו אלדד חוזר, ביקשתי ממנו. באופן כללי אני מדמיין
"אם הוא יהיה פצוע, אז אני מתאר לעצמי שכבר הצבא ייקח אותו לטיפולים ולכל מיני סידורים שלהם. לא ייתנו לי לטפל בו בעצמי. אני גם לא מומחה בזה. אני בסך הכל אבא. ואז אני בטח אחבק אותו. זה טבעי ביותר שאני אחבק אותו. מובן מאליו. אני אבא שלו. לא נפגשנו כמעט שנתיים".
ואם הוא לא יחזור בחיים?
"אז אני אקבל את זה גם ".
אלדד רגב נולד וגדל בקרית מוצקין בבית דתי. אחר כך חזר בשאלה. הצעיר מבין ארבעה בנים. ילד טוב, ממושמע, חכם, אמר עליו השבוע רגב. "עם קצת חוש הומור". קבע וביקש לדייק. לא בדיוק אחד שמספר בדיחות, אמר על בנו, אבל "היה טעם מיוחד בסיפורים שלו". אהב לעזור לאנשים. אחרי שנחטף גילו שהתנדב בארגון לתת. שיחק כדורגל. אפילו הלך לקורס מאמנים. שירת בגבעתי. גם אחר כך, כשכבר השתחרר ושירת במילואים, נחשב מורעל על הצבא.
אמו מתה מסרטן כשהיה בן 18. חודשיים לפני שהתגייס. בפעם הראשונה גילו את הגידול כשהיתה בהיריון איתו. אז ביקשה שלא יטפלו בה, כי חששה לשלום העובר. בדיעבד, המתח הזה בין חיים ומוות היה שם אולי כל הזמן. עוד לפני שנולד. חוסר ודאות. "אני רק אבא. לא אמא", התנצל השבוע צבי רגב. "אבא ואמא זה משהו אחר", אמר . "אני לא משחק את התפקיד של אמא, כי אני בקושי משחק את התפקיד של האבא".
היו לו מחשבות, מה היה אם אמא של אלדד היתה עכשיו בחיים. "כנראה הדברים היו מתנהלים אחרת", אמר . "כי היא היתה מאוד דומיננטית במשפחה. היא דאגה לכל". הוא עושה חשבון נפש, רגב. מה נתן לאלדד עד שנחטף וכמה יכול היה לתת יותר. "אני חושב איפה לא הייתי בסדר", אמר השבוע. "אולי לא הייתי מספיק קשוב לאלדד. אפילו שהוא היה הבן הקטן. יחסית הוא היה מפונק. אבל עכשיו אני משתדל להיות קצת יותר קשוב ונחמד לשאר הבנים שלי. בעקבות המקרה".
לחטיפה ב-12 ביולי לפני שנתיים, הוא קורה "האירוע". שלושה ימים קודם עוד פגש את אלדד. היתה אזכרה לאמו, ואלדד הגיע לחופש מהמילואים. אחר כך ישבו, צבי והבנים, בדירה שבה חיו במוצקין. אלדד סיפר על המילואים. הוא אמר ש"לא קורה שם כלום", בצפון.
באותם ימים יצא רגב האב לפנסיה מוקדמת. חיפש הגדלת הכנסה והתחיל לעבוד כשומר מחסום ברכבת. הוצב בעתלית. כשקרה האירוע היה במשמרת. בנו הבכור התקשר ואמר לו, "אבא, היתה תקרית בצפון". רגב ניסה לתפוס את אלדד בטלפון, לשווא. החליט לחכות עד תום המשמרת שלו, בשעה שתיים בצהריים.
"לא דאגתי", סיפר השבוע. השקט שהיה בו אז מדהים אותו גם עכשיו. "לפעמים אני נוסע ברכבת ועובר ליד מחסום עתלית", אמר . הוא מציץ מהחלון ואומר לעצמו, "הנה, פה זה נגמר. שם נפסקה העבודה והתחילו חיים אחרים". לעבודה לא חזר יותר.
הלך הביתה בתום המשמרת ומשם, ברגל, בעצת כלתו, אשת בנו, לקצין העיר. מכאן ואילך רגב דבק בפרטים. מי ישב ומי עמד ומה בדיוק נאמר. לא הריח ריח אסון מתקרב, הוא אומר. בשום אופן לא. בחלומו הגרוע ביותר לא חשב שבנו ייחטף. בן אדם מבוגר בין חיילים צעירים.
"מה אתה רוצה?", שאלו אותו. "הבן שלי במילואים, בצפון, ואני בסך הכל רוצה לדעת מה קורה איתו", אמר לחיילים הסדירים שפגש בקצין העיר. עד היום, הוא אומר, בקשתו הפשוטה מאז לא נענתה. הציעו לו לשתות. כוס מים. אמר להם "טוב". בבית לא שתה. נכנסו אל חדרו של קצין העיר ודיברו ביניהם. אחר כך ניגש אליו אחד החיילים ואמר לו "קצין העיר רוצה לדבר איתך".
נכנס לחדרו. קצין העיר עמד, תיאר השבוע. רק אחרי שבעצמו התיישב, התיישב גם הקצין. עשה לו כבוד. "הוא שאל אותי מה שמי", סיפר השבוע. אמרתי לו, "שמי צבי רגב". " אתה אבא של אלדד", שאל הקצין. "כן", ענה . "אני צבי רגב, אבא של אלדד". ביקש מספר תעודת זהות של הבן. רגב התקשה למצוא.
אחר כך חיטט הקצין בטפסים שלו ולבסוף אמר: "אנחנו מחפשים אותך מהבוקר. אנחנו לא יודעים מה בדיוק קרה. היתה תקרית בצפון. מה שאנחנו יודעים כרגע שאלדד בחזקת נעדר". ככה . יבש. רגב שתק. בצבא קורות טעויות. אולי טעו, אמר. אולי זה לא הוא בכלל. לא בנו.
חלפו עוד כמה ימים עד שהבין. אז גם בכה. "זה היה בלילה", סיפר . הרגע הכי קשה שהיה לו מאז החטיפה. הוא התעורר מהשינה והעיר את עטרה. "קלטתי שמשהו לא טוב קרה לאלדד", אמר לה. פתאום דאג. "כי מה זה נעדר", הוא אומר. "נעדר זה כלום. נעדר זה לא חי, לא מת. זה לא ידוע".
מאז, כבר כמעט שנתיים, הוא הולך בעקבות בנו. מחפש סימנים. לכל מקום שמזמינים אותו, הוא מגיע. מספר על התקרית, על אלדד. למען הבן, הוא אומר, אסור לו להרים ידיים. קודם, לפני המקרה, היה איש סגור. לא התבלט. איש פשוט שלא בקיא בהרבה תחומים, העיד השבוע. מאז החטיפה השתנה. היום הוא מדבר חופשי ואפילו נואם. כשאלדד יחזור, אמר השבוע, "ימצא אבא שבעיקר דאג לבן שלו במשך שנתיים".
בהתחלה חשב שיעברו כמה ימים והכל ייגמר. אבל הזמן התארך ונמתח. כל יום שעובר, הוא אומר, מציק. מקשה על אותה מכניקה של הישרדות שפרש בפניי כשנפגשנו. ההדחקה הולכת ונעשית קשה. בבני משפחת גולדווסר, הוריו של אודי שנחטף יחד עם בנו, הוא רואה משפחה.
"אני כל הזמן חושב על אלדד", הוא אומר. "אין רגע שאני לא חושב עליו. אין יום. איך הוא עובר את היום, אם מטפלים בו, כי אמרו שהוא נפצע, אם קר לו, אם חם לו, אם הוא אכל". אפילו בחלום נפגשו ודיברו. אבא ובן. איפה נפגשו, הוא לא יודע. "מקום מעורפל", אמר . אלדד נראה נהדר. בסדר גמור, לא פצוע. "ישבנו", סיפר , "והשיחה זרמה. אחר כך היא הסתיימה בפתאומית, בלי שלום". שלח לו מכתב. דרך הצלב האדום. ידע שלא יגיע אליו. "אלדד" כתב, "אני מתגעגע אליך, אני רוצה לשמוע ממך. תענה לי, אלדד, בבקשה. אבא".
הוא הלוא איש דתי, מאמין. אמונתו, הוא אומר, לא נחלשה ולא התחזקה. החברים בבית הכנסת מדברים איתו בשבתות על הבן. סיפר לי שהוא מתפלל בכל פעם "לחזרה של גלעד (שליט - חק"ב), אודי ואלדד". לפני זמן קצר אמר לאשתו שהוא שוקל לנסוע ללבנון. היישר לנסראללה. להגיד לו "תן לנו אות חיים". תכנן להשתמש במילים בוטות. "מה אני מוכן לתת כדי שאלדד יחזור", אמר השבוע. "הכל. כל מה שיידרש. יד, רגל, אין שאלה. לבן שלי אין מחיר".
כשנסראללה נאם את הנאום שלו ביום שני השבוע, היה צבי בפגישה עם אנשי הצלב האדום. יחד עם בני משפחת גולדווסר. פגישה שגרתית שנקבעה מראש. אנשי הצלב האדום לא אמרו דבר על עסקה קרובה. גם בהמשך, הוא אומר, כל מה שידוע לו, זה מהתקשורת. שום גורם רשמי לא יצר איתו קשר מאז. "מתסכל", אמר . אבל הוא מרגיש שהסיפור עומד להסתיים טוב, אמר. בנו ישוב הביתה בחיים. "אחרת זה לא הוגן", הסביר.
הוא יודע שיש רק שתי אפשרויות. חיים או מוות. מצב טוב ומצב לא טוב, כך, בשפתו. אם אלדד לא יהיה בין החיים, חוסר הוודאות יגיע אל קצו. אבל אז יצטרך צבי רגב להיפרד מן התקווה. זאת תהיה נפילה קשה, אמר השבוע. "אני מקווה שזה לא יקרה", אמר . "עדיין, אם חס וחלילה זה כן יגיע, אני אבין. כתוב אצלנו, באמונה, איך שאנחנו רוצים לקבל את הטוב, ככה אנחנו חייבים לקבל גם את הרע".
נא להמתין לטעינת התגובות
