הוריו של דניאל גומז ז"ל זכו לגופה שלמה
משפחת גומז ערכה השבוע לבנה דניאל ז"ל קבורה שנייה. חלקי גופתו הוחזרו בארון שחיזבאללה שלח. אפשר להגיד שיש עכשיו גופה
אבל בשמים המוארים חג אותו הכלי שדני גומז היסס לקבל לידיו ושמר את גופתו. "החברים חילצו את ההרוגים במבצע מסובך ומורכב שנקרא "ושבו בנים", נזכר האב פטריק ומנגב את עיניו. "ועם עלות השחר, מיד כשחצה היסעור את הגבול בחזרה לישראל, שלחו לנו פתק קטן שדני חזר הביתה".
קברו אותו בצער שאין לאמדו, מצאו נחמה גדולה בבנו הקטן שנולד ללא אב, והשבוע נאלצו לערוך לו הלוויה שנייה. בתחילת השבוע העביר חיזבאללה חלקי גופות חיילים במהלך שהוצג כמחווה הומניטרית, לאחר העברתו של המרגל נסים נאסר ללבנון. ביום שני הודיעו למשפחה שגם גומז בתמונה, והוחלט שהאיברים ייקברו עם הבן ולא בחלקת שרידי החללים.
למחרת התאספו בשנית בבית העלמין שבמושב נחלים. "זו היתה סיטואציה בלתי נתפסת, מעמד כל כך לא פשוט", אומרת האלמנה שרית. "אבל אני מצאתי לנכון לנצל את הקרבה שנוצרה מחדש ולהגיד לדני כמה דברים נוספים".
לא חששתם להטריד את מנוחתו?
"לא פתחו את הארון ולא פירקו את הקבר לגמרי", אומרת מרים גומז. "חפרו בור למעלה, הכניסו עוד ארון אחד, קטן, וסגרו. ואני הרגשתי שהכי התקרבנו אל דני. פיזית. זו היתה הרגשה מנחמת ועצובה בערבוביה".
ובערב ישבו לשיחה. זכרו וסיפרו ובכו. על שאיבדו ילד, ועל שקיבלו אותו בהמשכים. "ההחלטה של נסראללה והצורה שבה העביר את האיברים הזכירה לי משחק שהיינו משחקים בילדותנו", אומר האב. "מכינים הפתעה קטנה ועוטפים אותה בהמון ניירות צבעוניים עד שהיא נראית תפוחה וגדולה ומרשימה. ככה היה אצלנו. נתנו מעט ממצאים בהרבה מאוד רעש.
"העבירו ארון גדול ובתוכו כמות שיכלה להיכנס לתוך קערת מטבח קטנה ועוד להשאיר מקום. כדי להרשים, דחפו לקערה מתכות שקופות, פלסטיק שרוף. קצת אדמה. כל מיני דברים שאין להם קשר לילדים שלנו. ואיתנו דיברו על רקמות בגודל שניים?שלושה סנטימטרים. משהו ממש מזערי".
"כשקברנו את דניאל, בחרנו לא להתעסק עם מה שיש בארון", אומרת מרים. "ידענו שיש גופה, וזה סיפק אותנו. שאלנו אם
"כל הממצאים היו בדוח הפתולוגי. אנשי המקצוע אמרו: 'זכותכם לקרוא אותו, אבל אנחנו במקומכם היינו מוותרים'. אז ויתרנו. לא רצינו לדעת. רצינו להיפרד מדניאל היפה, הגבוה, החתיך, רצינו לזכור אותו עם החיוך הטוב. לא עם מה שנשאר".
חודש לאחר האסון חיטט חיזבאללה באזור נפילת המסוק. סינן את האדמה והחליק כל קמט. לכן, אומרת מרים גומז, ידענו שאולי יהיה המשך. "בדיוק בשבוע שבו הכנסנו ספר תורה לבית הכנסת לעילוי נשמת דניאל, יצא נסראללה עם ההודעה על חלקי הגופות. היום קברנו אותם, ובדיוק בשבוע הבא אנחנו פותחים בית תרבות לזכרו של דני במושב נחלים. הסמיכות הזו אולי לא מקרית.
"יש בנו איזה חשש שחיזבאללה מחזיק עוד כמה חלקים, ושבעוד חודשיים-שלושה יעשה לנו עוד תרגיל כדי לשגע אותנו או את המדינה", אומר האב. "אז אני רוצה להגיד לו שאנחנו חזקים. חללי אסון היסעור - רס"מ קרן טנדלר, רס"מ רון משיח, רס"ן ניסן שלו, רס"ן סמי בן נעים - כולם שוכנים פה, בישראל. הבן שלי שוכן פה, בנחלים. הרוח שלו, הנשמה, לא נמצאת יותר בלבנון, במקום הטמא הזה. כל הרשעות והציניות וחוסר האנושיות של הארגון לא יוציאו את משפחת גומז מהאיזון שלה".
חמישה ילדים למרים, בת 50, לשעבר אשת שיווק, ולפטריק, בן 56, רופא ילדים. איילת הבכורה ואחריה דניאל, בן 25 במותו, אורלי, והתאומים יאיר וליאורה. בשנה האחרונה נולדו לבני הזוג שלושה נכדים. שרית, בת 28, אלמנתו של דניאל ואם בנו, עוסקת בעריכת דין. "דניאל היה האיש הכי טוב שהכרתי מעודי", היא אומרת בפשטות.
בשבוע הראשון למלחמה נהרג קרוב משפחה, רב סרן בנג'י הילמן, שלושה שבועות בלבד אחרי שהתחתן. "וזה היה נורא ואיום", מספרת מרים. "חזרתי הביתה שבורה לגמרי ודני תחקר אותי על כל הפרטים הקטנים. תמיד אמר לי, אמא, יש יותר מדי תנועה בשמים. זה רק עניין של זמן עד שמסוקים יתנגשו או ייפלו".
חודשיים לפני שנפל חלם האב שדני מת במלחמה והוא אומר עליו קדיש. "העוצמה של החלום הזה היתה כל כך חזקה, שהלב שלי דפק כמו פעמון", מספר . "התעוררתי מבועת ופרצתי בבכי. כמו כל גבר הלכתי לחדר של אמא שלי ובכיתי אצלה. והיא אמרה, אל תדאג, נתפלל בשביל דני. ניתן צדקה.
"הרבה פעמים אחרי שדני נפל הייתי אומר לעצמי אולי לא לקחתי מספיק ברצינות את האות הזו. אולי", הוא שב ושולף את המטפחת הגדולה, הקמוטה, מכיסו, ומתייפח לתוכה, "הייתי צריך להתפלל יותר ולהרבות במעשים טובים". ואולי החלום היה סוג של חסד. אומרת מרים והצער נכרך בקולה. אולי אמרו בשמים, עכשיו זה צריך לקרות, ובכל זאת נתנו לילד עוד כמה חודשים.
בכל יום שישי הגיע דני לנחלים לחיכוך החם, המהודק, עם המשפחה. "ותמיד הרגיע אותנו שהכל בסדר, כי בסופו של דבר מי שעושה את המלחמה זה הירוקים", מספרת אמו. "הייתה שבת לא מוצלחת. שבת שחורה. חמותי בדיוק נפלה וחלתה, והיינו עסוקים עם הבת והמשפחה של בעלה שברחו אלינו מהצפון. לכן לא פתחנו טלוויזיה.
"פתאום אורלי התקשרה ושאלה אם שמענו שמסוק נפל. אמרנו, נתקשר לדני, ולא ענה. נתקשר לשרית, ולא ענתה. בדיעבד התברר שידעה ולא רצתה לספר לנו בטלפון. כבר היה חצות. אמרנו, המסוק נפל בעשר. אם דני היה מעורב, בטח כבר היינו שומעים".
הלכו לישון, ובשתיים וחצי דפקו על דלתם. "הרגשתי ריקנות אדירה", אומר פטריק. "גל אדיר הרים והפיל אותי. אני חושב שהפסקתי לחשוב. ואחר כך עבדתי כמו רובוט וניסיתי להתנהג יפה". " חצי מושב נהר אלינו הביתה", נזכרת מרים. "כבר ידעו והמתינו בקצה הרחוב, בכיכר, שיבואו ויודיעו לנו. ידעתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי להתמוטט. זה לא הזמן. צריך להודיע למשפחה. אז לקחתי את הטלפון ודיברתי עם אמא שלי והאחים והחברים הטובים. אמרתי להם, דני נפל, תבואו מהר".
היה יום נורא. אף על פי שהודיעו שהחמישה נעדרים, ידעו שאין סיכוי. השאלה הגדולה שריחפה היתה רק אם יצליחו לחלץ את הגופות. "הדבר הראשון ששאלתי את קצין העיר הוא אם יש סיכון שיחטפו אותם", אומרת מרים. "יום וחצי היינו על קוצים. לכן היום, למרות פיסות הרקמה, הפרופורציות שלנו שונות".
מפקד הטייסת אמר למשפחה יכול להיות שלא נצליח להוציא את הבנים. נעשה הכל, אבל זה מסוכן מאוד. "אם הדבר מסובך, אני מצדי מוכן לוותר על החיפושים", נזכר פטריק. "לא יכולתי לעמוד בזה שבגללנו ייהרגו נוספים. 4,000 איש הציפו את המושב בהלוויה. ובאותו הלילה שנקבר, התחתן חברו הטוב של דניאל גומז מהקיבוץ השכן בארות יצחק.
"בבוקר בא אליי", דומע האב. "דני עוד לא נקבר. אמרתי לו: 'תשמע, אביעד, היום החתונה שלך, ואני מבקש ממך להגיד לכל החברים שלך ושל דני שאני אוסר עליהם להגיע להלוויה. שאני מצווה עליהם ללכת לחתונה שלך'. החברים שמעו בקולו. ובזמן שהורידו את הארון אל הקבר, שמעו את התזמורת והלמות הריקודים מהאולם שמעבר לכביש. "וכשהסתיימה החתונה, באו החתן וחבריו לקברו של דני, ובכו עליו וגם שרו ורקדו".
החגים היו קרובים, ומרים לא היתה מסוגלת להגיע לבית הכנסת. "מישהי אמרה לי, לא ראינו אותך השנה בבית הכנסת", היא מחייכת במרירות. "בתקופה הראשונה זה היה ממש ללכת לישון בבכי ולהתעורר בבוקר בבכי. בשלושים למותו של דניאל עשינו טקס גדול. הבת שלנו עלתה לדבר ואמרה, איבדנו אח, אנחנו לא רוצים לאבד גם הורים. ואז הבנתי שיש לי תפקיד. שאני לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק".
החיוך העמוק ביותר, הפנימי, היה הילד שנולד לדניאל לאחר מותו. אביה, בן שנה וחצי. בהיר עין ובלורית, חכם ומלא שמחה. "ההריון לא היה פשוט וכך גם הלידה", אומרת אמו. "אצל נשים אחרות זה המאורע הכי שמח ומאושר, ואצלי הוא היה מעורב בעצב. כשאביה נולד כתבתי לדניאל על פתק, אני אוהבת אותך. וההורים שלו הוסיפו, מזל טוב, הפכת לאבא, והניחו על קברו מתחת האבנים. אבל הילד לא צריך להפוך לנר זיכרון. הילד לא צריך לסבול מהנסיבות".
כשנולד אביה, הגיעו אלפי אנשים לברית. אפילו כאלה שלא הוזמנו. "היה צורך גדול להשתתף בשמחה שנולדה מתוך העצב", אומרת האם. "לפני שנפל, דני היה אומר לי, שרית צריכה ללמוד לתואר שני ואני מצפה ממך לטפל בילד פעמיים בשבוע, בימי שלישי ושישי. אז בהתחלה כל הזמן חשבתי על זה. אמרתי, אני עם הילד גם ביום שלישי ושישי וגם ביום ראשון ורביעי. כאילו דני הודיע לי מראש, את תטפלי לי בילד".
יש מחשבה שדרך אביה קיבלת, קצת, את דני בחזרה?
"בחודשים הראשונים בכל פעם שהייתי לוקחת את אביה על הידיים הייתי בוכה, ממש בוכה. לא בגלל אביה, כי אביה יגדל ויתפתח, אלא בגלל דני, שכל כך חיכה, שלא הספיק".
נא להמתין לטעינת התגובות
