שינויים בהרגלי הצריכה?
לשנות הרגלים זה הכי סביבתי. ד''ר עדי וולפסון מאמין שאפשר לקנות פחות ולחיות יותר, רק צריך לעלות על הדרך
מפני שהמהות של הרגלים היא שאנחנו לא שואלים למה ומדוע, ולא מתי ואיך ובכלל לא חושבים או שואלים, אלא עושים.
בבואנו לדבר על שינוי בהרגלים אנחנו חייבים להתחיל בעצמנו, ולא יעזור לנו אם נבקש לברוח ולחפש את התשובה אצל אחרים.
אם להתבונן אל האישי אז השינוי המהותי ביותר, ואולי הקשה ביותר, הוא שינוי בהרגלי הצריכה. ולמה דווקא? מפני שהמשבר הסביבתי מסתכם בעיקרו בפגיעה במשאבי הטבע בעקבות שימוש בלתי מושכל במשאבים.
אני בטוח שכולכם מסכימים על העובדה שאנחנו קונים יותר. גם אם זה לא מפריע לכם וגם אם צריכה לא נראית לכם עניין בעייתי. העובדה שרירה וקיימת. והשאלה הגדולה ביותר היא איך אפשר להוציא את עצמנו מהנוחות הבלתי נסבלת של ההרגל ולהפחית במקור.
התשובה המיידית היא, שכך היה וכך יהיה ושום דבר לא ישתנה ושגם אם נשנה או נשתנה זה לא באמת יעזור ולמה שאני לא אקנה אבל השכן שלי כן ובעצם שיעזבו אותנו ודי. כך שלמרות שבאופן מאוד הגיוני ופשוט כל אחד מאיתנו יכול לקצץ ולהתייעל ולהפחית במקור מ"השומנים", ובטח שאנחנו יכולים למחזר, הפער הקטן הזה שבין הרציונאל והלב הוא לב ליבו של ה"משבר הסביבתי".
בכדי לשבור את ההרגל צריך להתחיל לעלות שאלות ולחפש להן תשובות, מפני שלשים את האצבע על היעד: שינוי בהרגלי הצריכה, מבלי לשרטט את הדרך אליו, לא תקדם אותנו לשום מקום.
השאלה הראשונה היא שאלת הלמה? אני לא בטוח שיש לי את התשובה הנכונה, אבל ראשית יש צורך לעשות סדר בכל המידע שמציף אותנו בנושא הסביבתי.
אחת הדרכים העיקריות להתמודד עם שאלת הלמה היא הסברה שקולה, לא מתלהמת ומאוזנת של העובדות והפרשנויות השונות באופן שנגיש לכל ויכול לחבר כל אדם ברמה האישית לחשיבות הנושא. בהקשר זה דווקא שוחרי הסביבה, שנתפסים לא פעם כלוחמניים שכל עיניינם להילחם נגד פיתוח וקידמה או כנביאי זעם ורואי שחורות, לא משכילים תמיד לקרב את הציבור.
כדרכם של פעילי שטח מכווני מטרה, שמאמינים בצדקת הדרך, הם מבקשים לא פעם לכפות את "דעתם הצודקת", וכפיה, כמו תמיד, גורמת
את הלמה אנחנו מבינים לא פעם בדרך הכואבת, כשיש מחסור במזון, שמחירי הדלק עולים או כשאנחנו צריכים לשלם קנס, ולאו דווקא כשמסבירים לנו באופן הגיוני שהעולם על סף קריסה.
כן, אנחנו שמתלוננים תמיד שהכל עניין של כסף, שהמפעלים מזהמים כי זה זול להם יותר מלפתח טכנולוגיות ירוקות או לטפל בשפכים ובפליטות, שאת נבחרי הציבור מעניין רק הכסא, הכוח והכסף, גם אנחנו מתעניינים לרוב במה שנוגע לכיס הקטן שלנו.
ואם לתרגם את שאלת הלמה? לשאלה אחרת, ישראלית יותר, אז אותנו מעניין לרוב מה יוצא לנו מזה. ובדרך מאוד אלגנטית אנחנו עוקפים כך את כל המטיפים בשער שצופים לנו עתיד שחור, שמתריעים על מחלות ותמותה, שמסבירים שוב ושוב איך אנחנו לא בסדר. ולכן ההתמודדות עם שאלת הלמה חייבת לקחת בחשבון גם את הרווח האישי של כל אחד.
עכשיו, בהנחה שהשתכנענו שהמשבר הסביבתי משפיע גם עלינו ולא רק על דוב הקוטב הצפוני, אז מיד מתעוררת שאלת האיך. מפני שעל הנייר זה נראה פשוט ונסבל, אבל בפועל זה קשה מנשוא ובלתי אפשרי.
נכון שכיום אפשר למצוא אין סוף טיפים, כללים, דיברות והלכות ודרכים רבות לירק את עצמנו, אולם המפתח המרכזי בכדי לענות על שאלת האיך הוא לפתוח בפני הציבור את מגוון אפשרויות. שיתוף הציבור בעיני הוא גם לתת לכל אחד מרחב כמה שיותר גדול לבחור את הגוון הירוק שמתאים לו ביותר.
בהקשר זה יש חשיבות גדולה לפעולה של הרשויות בישראל על נבחריהן. הרשויות צריכות לאפשר לאזרח, אם הוא חפץ בזאת, לבצע צעדים ידידותיים לסביבה, אבל הן גם חייבות לקבוע מדיניות ולפעמים לחייב את האזרחים לשנות את ההרגלים.
הכנסת אומנם קידמה וחוקקה השנה ובימים האחרונים חוקים סביבתיים רבים, בנושא אנרגיה, אוויר נקי, טיפול בקרקעות מזוהמות ועוד, אבל אחת הבעיות העיקריות היא העדר האכיפה וההרתעה.
הרשות המחוקקת חייבת למצוא מנגנון שיניע את התהליך גם ברשות המבצעת וגם ברשות השופטת, והלוואי שהצעת החוק של חה"כ חנין בנושא העברת הסמכויות והדיבדנדים של אכיפה סביבתית לרשויות המקומיות תוכיח את עצמה. מפני שהדרך הארוכה לשבירת הרגלים חייבת לשלב את שיטת המקל והגזר.
ולסיכום, נכון שתמיד קיימת סכנה שאנחנו ירוקים רק בעטיפה ובכותרת, אבל בכדי להיות ידידותי לסביבה לא חייבים להיות "אידיאולוג ירוק". הדרך הנכונה לשבירת הרגלי הצריכה היא בכך שכל אחת ואחד מאיתנו יצא גם נשכר בדרכו.
נא להמתין לטעינת התגובות
