המערכה ברצועה: שעת המבחן של אשכנזי
במבצע המתקרב בעזה ייאלץ הרמטכ"ל להוכיח את יכולתו להוביל את צה"ל להכרעת חמאס על רקע חשש ציבורי מאבידות כבדות. שטח צבאי
כשמסתכלים על התמונה הכוללת, ברור לכולם שפעולה צבאית משמעותית ברצועת עזה היא רק עניין של זמן. עכשיו כל מה שנותר להחליט עליו הוא בחירת העיתוי. האם זה יהיה בעקבות פעולה שיבצע חמאס ויגרור אותנו פנימה או ביוזמה ישראלית? כל מטח רקטות יכול לשנות את המשוואה בין ישראל לחמאס כך שלא ניתן לומר באופן מוחלט שגם בתוך הסכם רגיעה, ישראל לא תעז להגיב בחריפות להתקפות טרור.
איזה מנהיג יכול לעמוד בפני אירוע במהלכו תיפול רקטה בחצר מגורים ותהרוג משפחה אחת? באותה נשימה אפשר לומר שהחטאה של מסוק קרב או טנק והריגה של בני משפחה פלסטינית אחת עלולה לגרור את כל האזור להסלמה. לכן במערכת הביטחון מתייחסים לימים הקרובים כימים מאוד שבריריים ומכריעים.
בינתיים, חמאס מנסה לשרוד, הוא לא צריך יותר מזה. כארגון גרילה חמאס לא זקוק לניצחון כי אין מונח כזה במאה הזו, כשהצבא הנחשב לחזק במזרח התיכון מתמודד עם מול לוחמי גרילה מתוך האוכלוסיה.
חמאס רק צריך להעביר עוד תקופה קשה, להראות שהוא לא נכחד ושיש לו שרידות לאורך זמן וכי הוא לא תופעה חולפת. זאת, כדי שהצד הישראלי יבין כי יש לו פה התמודדות עם גורם משפיע מאוד וכדי לכפות תהליכים מדיניים על ישראל. כל מה שחמאס זקוק בלחימה מול ישראל הם מקומות מסתור ואספקה. כל עוד יש להם את התמיכה של התושבים הם
הצד הדתי, הלאומי והאידיאולוגי הוא המנצח לאורך זמן. עקשנותו, נחישותו והרצון שלו לשרוד חזק יותר מכל דבר אחר. מול כל אלה, מה שיביא להכרעה מהותית בפעולה רחבה ברצועת עזה יהיו העמידות והנחישות של הדרג המדיני, העורף בישראל וצה"ל.
והאחריות להכרעה שכזו נופלת על כתפיו של הרמטכ"ל. אליו העיניים נישאות, ממנו מצפים להביא לנו את הביטחון. עד כה נתפסת תחושת הביטחון כאחריות של הדרג המדיני כי לא הנחו את הצבא לממש את כוחו האמיתי אך מרגע שתתקבל הנחיה שכזו האחריות תהיה מאוד כבדה.
אשכנזי יודע שעצם העובדה שישראל היא מדינה טכנולוגית לא אומר שההכרעה תהיה קלה. המלחמה מול אויב שמשתמש בטכניקות מיושנות ו"טיפשות" מול צבא טכנולוגי מעניקה לחמאס לא מעט יתרונות. בטח כשמדובר בלחימה בשטחים אורבניים.
לא ניתן להשוות בין ההיקפים של מלחמת הצבא הסובייטי באפגניסטן נגד המוג'האדין אבל רק לשם הבהרת הפרופורציות: הצבא המודרני של ברית המועצות נלחם במוג'אהדין במשך תשע שנות לחימה במהלכן איבד למעלה מ-20 אלףחיילים. בספר "המלחמה הסובייטית באפגניסטן" של לסטר גראו ומיכאל גראס, נטען שהמספרים הנכונים כוללים אלפי הרוגים רק מהארמיה ה-40.
למוג'האדין היו כמה שלבים במלחמה מול הצבא הסובייטי, שכללו ההכרזה על ג'יאהד בה משולבת התקוממות עממית, הקמת מגנונים מהזרוע הצבאית, אספקה, רכש, ארגון וריכוז חשיבה והתמודדות מול הטכנולוגיות של הסובייטים.
שנת 1985 הוכרזה על ידי הסובייטים כשנת ההכרעה. המזכיר הכללי מיכאל גורבצ'וב הודיע למפקדי הצבא כי עליהם להגיע להכרעה בשנה זו תוך שימוש במאמץ עילאי להכריע בהישגים רבים. לוחמי המוג'אהדין תוגברו באמצעי לחימה על ידי האמריקנים והמשיכו לגרום לאבידות לצבא הסובייטי באמצעות טילי נ"מ מסוג "סטינגר" שקיבלו מארה"ב. באותה השנה נהרגו 3,500 חיילים סובייטים.
עם פרופורציה נכונה למימדים ולהיקף של החמאס לעומת הרצון והתקציב של האיראנים צריך לדמיין מה ממתין לחיילי צה"ל ברחובות עזה. איזה אמצעי לחימה הועברו לידי ארגוני הטרור בעזה מאז ההתנתקות.
חשוב להדגיש כי למרות המאמץ, העליונות האווירית המכרעת של הסובייטים ובזבוז משאבים לאומיים וחייהם של צעירים רבים, נסוגה רוסיה לבסוף מאפגניסטן. למרות העדיפות של הצבא הסובייטי, למדו לוחמי המוג'אהדין לחמוק מההתקפות ולעקוף יתרונות טכנולוגיים. הנחישות של האפגאנים עשתה את ההבדל.
לכן, מהרגע שהאחריות תועבר לכתפיו של הרמטכ"ל יצטרך העם להכין את עצמו למצבים קשים ואבידות כבדות שלא יהיו דומות למבצע חומת מגן בו נהרגו 23 חיילים ונפצעו 75. באותם ימים הייתה ביקורת גדולה על האבידות. עזה היא סיפור אחר לגמרי.
החיכוך יהיה הרבה יותר קשה ומורכב כשהגבול המצרי לא בשליטתנו. שאלת השאלות שצריך כל אדם שאחראי להוציא את צה"ל לפעולה רחבת היקף היא: האם מדינת ישראל יכולה לספוג שוב טלטלה של כמות הרוגים שאולי תעלה על מאה כפי שמדמים בתרגילים. האם העמידות שלנו מול ארגוני הטרור נותרה חזקה?
מדי שבוע מתפרסם כאן הטור "שטח צבאי" של אמיר בוחבוט, כתב nrg מעריב לענייני צבא וביטחון. "שטח צבאי" מתייחס לסוגיות הביטחון של ישראל מזוויות אחרות מאלה שאנו קוראים עליהן במשך השבוע, כדי לנסות ולהבין מה עומד מאחורי ההחלטות והמהלכים שמשפיעים על ביטחונה של מדינת ישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
