"אל תשליכני לעת זיקנה ככלות כוחי"
עו"ד יעל גיל קוראת לתקן המצב בחוק שבו נשים נשואות כדת מופלות לרעה לעומת ידועות בציבור ומי שנישאו בנישואים אזרחיים
נשים מבוגרות שלא למדו מקצוע, או שלמדו אך נשארו בבית וגידלו את הילדים בעוד שהבעל פיתח קריירה והיה עסוק בפרנסת המשפחה, אינן מסוגלות כלל לפרנס את עצמן. במידה שהן מבקשות להתגרש בגיל מבוגר, הן עלולות למצוא את עצמן מול שוקת שבורה ובמצב כלכלי בלתי אפשרי.
הסיבה לכך היא שבמדינת ישראל, אשה שנישאה לבעלה כדת משה וישראל לא תקבל מזונות אשה לאחר הגירושין. נשים אלה עלולות להעדיף להישאר נשואות עד יום מותן גם אם הן סובלות מאלימות, מבגידות או מהתנכלות כלשהי מצד הבעל, פן לא יוכלו להתקיים לבדן.
לעומת נשים אשר נישאו כדת משה וישראל, שפר עליהן גורלן של נשים שהנן ידועות בציבור או שנישאו בנישואין אזרחיים.
בשנת 2001 דן בהרחבה בנושא המזונות נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרון ברק, בפסיקה ב"פרשת פלונית" שנגעה לבני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים. בשונה מנשים אשר נישאו כדת משה וישראל, נקבע כי הן הידועה בציבור והן אשה שנישאה בנישואין אזרחיים יוכלו לקבל מה שקרוי "מזונות שיקומיים". כפי שקבע השופט ברק: "תשלום המזונות 'האזרחיים' יבטיח את רמת חייו של בן הזוג 'החלש' ויאפשרו את שיקומו לאחר הגירושין".
השופט ברק קבע עוד כי "בני הזוג אינם עוברי אורח שתאונת דרכים הפגישה ביניהם. בני הזוג ביקשו לחיות חיים משותפים. דרישות היושר, שיקולי ההגינות ותחושת הצדק של החברה בישראל מובילים למסקנה כי תחול חובה לתשלום מזונות".
ואולם, יחד עם זאת קבע ברק בפסק דינו כי למרות
מכאן עולה כי קיים חוסר סבירות קיצוני ביחס שבין מעמדה של האשה הנשואה כדת משה וישראל מול מעמדה של האשה אשר נישאה בנישואין אזרחיים או האשה הידועה בציבור. לגבי מזונותיהם של שתי האחרונות, מכתיבות הקידמה והנאורות את פירוש החוק בישראל, ואילו האשה הנשואה כדת עלולה למצוא עצמה כבולה לבעל בלי יכולת להתגרש, משל הייתה שבויה בכלא כל חייה.
אמנם ניתן לומר, כי במידה שבית הדין הרבני מאלץ את האשה להתגרש בהתאם לרצון בעלה, תוכל בעייתה לבוא על פתרונה אם לבני הזוג יש רכוש רב - ואז ניתן לחלק אותו בין הצדדים ולסייע לה לאשה להתקיים גם לאחר הגירושין.
לעיתים ניתן גם לתבוע מוניטין אישי ונכסי קריירה. השופטת שטופמן קבעה בשעתה כי האשה הינה הבעלים של מחצית מהרכוש השייך לבעל. היא אף קבעה כי האשה תקבל פיצוי לכל ימי חייה בסך 4,500 שקל בגין "המוניטין האישי" של הבעל, כלומר בגין נכסי הקריירה שלו.
אך לא רבים משתייכים לעשירונים העליונים באוכלוסיה, או עוסקים באופן רווחי במקצועות החופשיים. נשים רבות במדינת ישראל עומדות בפני הדילמות שהועלו כאן, ונאלצות לחיות את חייהן מתוך חוסר יכולת לעשות מעשה ולשקמם. נשאלת השאלה, לאור החוק הברור במדינת ישראל, האם לבעיה זו יש פתרון?
ניתן לטעמי, להשליך לענייננו מן האמור בפסק דינה של כבוד השופטת בן עמי, בחלק העוסק במזונות ילדים. בפסק הדין קבעה השופטת כי יש להחיל עקרונות של שוויון ויושר על דיני מזונות הילדים, כדי להגיע לפסק דין ראוי בהתאם לדרך שהתוותה: "דרך ראויה (...) הינה החלת דיני היושר במשפט העברי, המצויים ברמה נורמטיבית גבוהה יותר מדיני המזונות ויש בהם כדי להוות מכשיר לתיקון עיוותים במקרים החריגים, שבהם דיני המזונות המסורתיים אינם נותנים מענה ראוי", כתבה השופטת. "מקורם של דיני היושר במשפט העברי, בהוראת 'ועשית הישר והטוב'".
פתרון נוסף וראוי לטעמי עולה מפסק הדין של השופט ברק. כאשר השופט קובע כי לא מדובר במזונות אשה אלא ב"מזונות משקמים", אשר יש להחילם על שני בני הזוג בהתאם לעקרונות השוויון, הצדק ותום הלב, אין כל סיבה שלא להחילם צד בצד, עם מזונות האשה החלים על פי הדין העברי, אשר אותם אין לבטל.
מדינת ישראל, המבססת את פסקי דינה על עקרונות נעלים אלו, חייבת לתת את הדעת על בעיה זו ולשקוד על פתרונה באמצעות פסיקה המושתתת על עקרונות דומים, גם בהתייחס לנשים הנשואות כדת משה וישראל.
מן הראוי לקבוע כי במקרים מסוימים, גם אשה נשואה כדת תקבל מזונות משקמים לאחר הגירושין. שהרי, לא סביר כי כוונת חכמי התורה היתה כה מנוגדת לכוונת הפסוק המפורסם אשר נכתב בתהילים ע"א, לאמור: "אל תשליכני לעת זקנה ככלות כוחי אל תעזבני".
הכותבת היא עורכת דין המתמחה בדיני משפחה ומעמד אישי, ועוסקת בקידום החקיקה בתחום זה
נא להמתין לטעינת התגובות
