דוידל'ה מתעקש: יחסי השכנות בעיר דוד מעולים
דוידל'ה בארי, האחראי להתיישבות בעיר דוד, מסביר בראיון נדיר למה הערבים סביבו שמחים כ"כ לוותר על בתיהם
האהבה העזה שלו לעיר דוד התפתחה בהדרגה, והוא מתאר אותה בצורה רומנטית ונקייה, בלי להזכיר כמובן את הגרסאות הטעונות יותר שיודעים לתאר מתנגדיו. בשנות ה-30 המוקדמות לחייו, כששירת בקבע בדובדבן, נדרש להסתערב לא אחת לכפר סילואן שבמזרח ירושלים, שעל אחת מגבעותיו שוכנת עיר דוד. אלה היו ימי האינתיפאדה הראשונה, והכפר נחשב אז לאחד הכפרים העוינים והמסוכנים ביותר בגזרה.
באחת הפעמים, הוא מספר, בשובו מפעילות סמויה בכפר בשעת לילה מאוחרת, מצא את עצמו שואל מדוע בעצם הוא צריך להתחפש כדי להיכנס למקום שהיה עירו היהודית הקדומה של דוד המלך. באותו לילה גמלה החלטה בלבו לנטוש את המסגרת הצבאית לטובת העניין.
מאותו רגע בילה בארי את רוב שעות יומו בסיבובים ובשוטטויות בכפר, כדי לברר אם נותר רכוש יהודי מ-100 השנים האחרונות. כך גם שמע מחלק מערביי המקום על רכוש ועל בתים שבעבר היו בבעלות פיק"ה - האגודה הגדולה שהקים הברון רוטשילד למען יהודי ארץ ישראל. בארי נבר בארכיוני קק"ל, ומצא קבלות המעידות כי ערביי סילואן קיבלו כסף תמורת שמירה על בתי היהודים. בעקבות זאת פנה לראשי קק"ל והציע את עצמו כמתנדב לטיפול בהשבת הרכוש.
בקק"ל אמנם הסכימו, אבל הדרך משם לא הייתה קלה יותר. כבר בשלבים מוקדמים התברר שאי אפשר לדעת בבירור על פי הרישומים והקבלות לאילו חלקות בדיוק הכוונה, שכן באותם ימים לא היו מפות מסודרות, והכל תואר בשפה ציורית פשוטה. "ממערב עץ, ומשמאל טראסה", ממחיש בארי.
אחת המשפחות שהופיעה ברישומים הייתה משפחה ערבית ושמה גוזלן. בארי עם עורך הדין
כך או כך, על עובדה אחת אין כמעט ויכוח: כדי לסלול את הדרך לנכס הראשון נאלץ בארי להוציא מכיסו כסף רב. באותה עת חיו הוא ואשתו מיכל בשכירות בשכונת רחביה בירושלים, וחסכו אגורה לאגורה כדי לעבור לבית קבע משלהם. בארי ביקש מאשתו לקחת את הכסף שחסכו, ולהשתמש בו לרכישת בית הגוזלנים שבסילואן. רק אחרי ויכוחים קשים נכנעה מיכל, וכך קנה בארי את מפתח הברזל הגדול והעתיק לביתם של הגוזלנים.
כשאני תוהה מה מביא אדם מן השורה לסכן את כל רכושו ולעזוב עמדה בטוחה ומפרנסת בצבא, לטובת קניית בית במיקום שנוי במחלוקת ומאוד לא אוהד, הוא עונה לי בסיפור. "אני בן להורים ניצולי שואה", אמר. "כל המשפחה של שני הוריי נמחקה כליל. כשאבי, שהיה מסגר במקצועו, הגיע למחנה ההשמדה, הוא נלקח לביצוע עבודות לקצין גרמני בכיר".
"יום אחד החליטו קציני המחנה לירות בכל היהודים שנותרו", הוא סיפר. "אבי נפל פצוע, אך לא נהרג. גופות נפלו עליו כמו גשם, והוא ניסה בשארית כוחותיו להעלות את עצמו מעליהן. לפתע נתקלו עיניו בזוג מגפיים גבוהים ומבריקים. היה זה אותו קצין שאבי עבד למענו בכל התקופה, והוא הושיט לו יד ומשך אותו משם. כך ניצל אבי. הסיפור הזה אינו מרפה ממני עד היום. אני מרגיש במידה חזקה שיש סיבה שהוא נותר בחיים. כנראה היו מטלות שדור ההמשך שלו היה צריך למלא".
כיצד מתנהלים החיים בחבית הנפץ הקרויה סילואן, מאז שאנשי אלע"ד נכנסו לשם? תלוי את מי שואלים. פעילי זכויות אדם וחלק גדול מתושבי המקום מדברים על הריסת מבנים של תושבים ערביים תוך כדי מתן היתר לבנייה יהודית נרחבת (לא תמיד על פי חוק), על פלישות אלימות לבתי ערבים ועל עימותים תכופים בין הצדדים.
בארי, לעומת זאת, מתאר מציאות שונה לחלוטין של דו קיום כמעט סוריאליסטי: ילדים יהודים משחקים ליד ילדים ערבים וחברויות שחוצות דתות. "רק השבוע", הוא מספר בניסיון להוכיח את דבריו, "ירדתי לכיוון מעיין השילוח עם פרוז'קטורים גדולים, בדרכי לארגן תאורה לקבוצת חרדים שרצתה להתפלל בקבר הברטנורה. בדרך נתקלתי בכמה מערביי הכפר, שסיפרו לי שיש להם חתונה הערב ורוב הציוד שלהם אינו תקין, והם תהו אם אפשר יהיה לשאול את התאורה שלנו. הסכמתי בתנאי שיחזירו אותו בזמן, וכך היה. מחזה כזה אני חושב לא ראו בתקשורת מזמן. ערבים מקומיים מאירים בפרוז'קטורים לקבוצת חרדית של מתפללים".
"את צריכה להבין", הוא מסביר, "יש אמון גדול בינינו, אנחנו לא חיים ביחסים קורקטיים, אלא ביחסי שכנות מצוינים ממש. בקניית הבית האחרונה שהייתה עמדנו ממש בסיום העסקה, והערבי שממנו קנינו את הבית עמד וספר את הכסף שוב ושוב, ובכל פעם מחדש הוא התבלבל בספירה. לבסוף הוא נתן לי את הערימה ואמר לי:'דוידל'ה, אני סומך עליך, תספור אתה, ותפקיד בשבילי את הכסף בבנק, בסדר?'".
"בזמן קנייה של בית אחר, פנה אליי פתאום המוכר הערבי ואמר לי: 'שמע, לא נעים לי, הייתם הגונים איתי כל כך, אני חייב לומר לכם שבבית שאני מוכר לכם יש דפקט באחד הקירות'. כשבדקנו את הדפקט, התגלתה לנו מנהרה ארוכה מדהימה, שהיא נכס של ממש לחפירות. שלא לדבר על זה שהרופאים היהודים שחיים פה בשכונה הצילו את חייהם של לא מעט תושבים ערבים, משום שאמבולנסים חוששים להיכנס לכאן".
גילויי שכנות טובה ורגעים של התעלות מעל למחלוקות הפוליטיות תמיד יהיו. זה לא אומר שאותם אנשים רוצים אתכם כשכנים.
"תראי, לרשות הפלסטינית יש אינטרס להבעיר את האיזור, לגרום תסיסה. ערביי המקום מוכרחים 'לנקות את עצמם' בפני הרשות כדי שלא ייפגעו. לאחרונה גילינו שהרשות מפזרת כרוזים כתובים, המאיימים על חיי אלה שיהיו ביחסי שכנות טובה או ביחסי תעסוקה עם יהודים. גם בוצעו מעשים של ממש מצדם, כמו הבערת צמיגים בכלי רכב של אלה שעובדים אצלנו. עד כדי כך שכמה מהערבים שעבדו איתנו במשך שנים, נאלצו ללהפסיק את עבודתם לזמן מה".
בראיון סיפר דוידל'ה כי "לפני שבוע הגיע כתב זר לסקר אוהל מחאה של מפגיני שמאל ושל ערבים נגד החפירות בעיר דוד. הכתב פנה אליי וביקש את תגובתי. הצעתי לו שבמקום לראיין אותי, ישאל את ערביי הכפר ישירות, כדי שלא נחשד בפרופגנדה. הכתב לא הצליח למצוא אפילו אחד מתושבי המקום באוהל המחאה, ולכן נסע אל הכפר, ועצר את מכוניתו ליד הצעיר הראשון שנתקל בו. הוא שאל אותו על היחסים בין היהודים לערבים בכפר, וזה השיב לו שחבל שאין יותר יהודים בכפר".
השכנות הטובה הזו נשמרת גם כשאתם מציעים לתושבים לעזוב את ביתם?
"קודם כל, תדעי לך שאיש מהם לא מכחיש את העובדות שהבתים האלה היו אצלם במשמרת, ושהם שייכים ליהודים. הבעיה היא לא זאת. הרבה ערבים מעדיפים את כספי הפיצויים, ומעדיפים לעזוב למקום אחר, אלא שהם חוששים מאיומי הרשות הפלסטינית. לכן יש לנו כל מיני שיטות, שאני לא ממש יכול לחשוף, ואנו לפעמים יוצרים סיפורי כיסוי שונים ומשונים, כדי להגן על הערבים שחפצים למכור לנו את ביתם מפני איומי הרשות. כשרואים בתקשורת ערבי בוכה כביכול מול הבית שמכר, זה פוגע בתדמית שלנו. אבל אין דרך אחרת. אם יראו את האמת כבר למחרת גזר דינו ייחרץ".
דווקא העובדה שאתם מציגים הכל כדו קיום וכהרמוניה, ובצד הנגדי מדברים על גזל ועל השתלטות, מעלה את החשד שמשהו פה לא בסדר.
"אנחנו מיישבים את ירושלים. ההתיישבות היהודית בעיר דוד, כמוה כהתיישבות וכמגורים בכל חלקיה של ירושלים המאוחדת. מדוע אסור לנו ליישב, כמובן על פי חוק, את החלק הזה של ירושלים? זו עסקה חופשית בין קונה למוכר, הנעשית בתמורה מלאה ועל פי כל דין".
ולמרות זאת, מתנהלים נגדכם לא מעט משפטים בנוגע לרכישת הבתים.
"לאורך עשרות שנות התיישבות בעיר דוד, בהר הזיתים, בהר ציון ובכל מקום אחר בירושלים יש ניסיון להכפיש את העשייה הציונית שלנו. עד היום נבחנו הרכישות שלנו בעשרות מבחנים משפטיים, ומעולם לא הוטל דופי בהתנהלותנו, ולו פעם אחת".
לא מדויק. מה עם הבניין שבית משפט קבע שצריך לאטום אותו פעם אחר פעם? שמונה משפחות עדיין מתגוררות בבניין. זה נקרא לכבד את החוק?
"כל נושא הבית המדובר לא קשור לעמותת אלע"ד אלא לעמותה אחרת, לכן איני יודע דבר עליו".
ומה על האבטחה הפרטית בסכום עתק שאתם זוכים לה על חשבון המדינה, ומקוממת רבים?
"ממשלת ישראל החליטה לפני זמן מה לאבטח את תושביה היהודים בכל מזרח ירושלים באמצעות חברת אבטחה, הפועלת בכפוף למשרד השיכון. החלטה זו נבעה מאיומים ביטחוניים של ארגוני טרור הפועלים גם במזרח ירושלים, כמו שהיא עושה בעוטף עזה וביישובי הצפון. אנחנו לא יוצאי דופן".
אם כבר עוסקים באבטחה: לפני מספר חודשים פורסם על פלסטיני שיצא מעזה כדי להתנקש באולמרט, אבל בגלל קשיי ההגעה אליו החליט להחליף יעד ולהתנקש בך, ואף עקב אחריך עד שנעצר. זה לא בדיוק מחזק את תחושת האידיליה. אתה לא מפחד?
דוידל'ה בורר את מילותיו בקפידה ואז משיב: "לאחרונה מיעוט קטן של אנשים בעלי השקפת עולם שמאלנית קיצונית המבקשים למנוע נוכחות יהודית בירושלים הקדומה, עסוקים בללבות יצרים במתכוון או שלא במתכוון, והם אלה שגורמים עליית מתח רבה באיזור. יכול להיות שעקב פעולות אלו חשבו ארגוני הטרור שפגיעה אישית בי תוביל לפיצוץ מרקם החיים העדין והטוב באיזור".
מה בעצם היעד הסופי שלכם? עד לאן אתם שואפים להתרחב?
"כיום 70 אחוז מהגבעה בעיר דוד בבעלות יהודית, והרעיון הוא לרכוש בתים גם בגבעת הר ציון הסמוכה, כדי ליצור רצף עם הרובע היהודי".
שיחה עם חוסיין סיאם, מוכתר בכפר, עושה קצת סדר בדברים. הוא, בניגוד לבארי, לא מדבר במונחים של אהבה יוקדת ושכנות חמה, אבל גם רחוק מלתאר את השכנות כעכורה ורווית אלימות: "אני אהיה כן איתך. שוררת שנאה בין הצדדים, כל הרעיון הוא להשתלט עליה. נוסף על כך, באמת התפתחו יחסים אישיים קרובים בין הרבה יהודים לערבים בכפר. אליי הביתה הגיעו לא פעם חברים יהודים שלי, והמשפחה שלי מקבלת אותם כאורחים לכל דבר".
ומה על איומים של הרשות הפלסטינית? יש כאלה?
"התגובה שלי ללחץ של הרשות הפלסטינית היא שאסור להרים ידיים. אין לנו ברירה אלא לחיות כאן בדו קיום. להתסיס את האיזור עושה רק נזק, חייבים להילחם בזה בין היתר בעבודה משותפת. כבר מהתחלה הצעתי לדוידל'ה להעסיק את ערביי המקום לכל צורך בעיר דוד, וככה הוא נוהג. לכן גם כשבאחרונה הרשות הפיצה כרוזים חריפים עם איומים של ממש על מי שימשיכו לעבוד עם היהודים, לא עזב איש את מקום עבודתו, ההפך, כל הזמן מתווספים אנשים".
אבל לא רק הדו קיום בעיר דוד שנוי במחלוקת, אלא גם החפירות הארכיאולוגיות המרתקות המתקיימות בה. עיר דוד כבר נחפרת זה 150 שנה, ובמהלך תקופה זו הגיעו אליה 17 משלחות מכל רחבי העולם, שכללו בעיקר נוצרים אדוקים שהתעניינו בירושלים הקדושה, אך גם בעלי יצר הרפתקנות מפותח כמו התסריטאי של הסרט "אינדיאנה ג'ונס" שקיווה למצוא בה אוצרות.
אלא שלא כולם רואים את החפירות כעניין פסטורלי ומרהיב. לד"ר רפי גרינברג, ארכיאולוג ותיק מאוניברסיטת תל אביב שחפר בעיר דוד בעבר, ביקורת חריפה על האופן שבו מתנהלות החפירות. "החפירות בעיר דוד מתנהלות כבר 100 שנה, אבל מה ששונה עכשיו הוא המניע שלהן. המניע לחפירות כיום אינו ארכיאולוגי, אלא קשור בפעילות המתנחלים. מי שאחראים לחפירות בפועל הם אנשי אלע"ד, אותם אנשים שאחראים למסע פינוי הבתים הערביים והכנסת יהודים במקומם".
מה עם כל הארכיאולוגים שעובדים שם שהם חילונים, ולאו דווקא משתייכים לציבור המתנחלים? כמו פרופסור רייך מאוניברסיטת חיפה או ד"ר אילת מזר?
"הם אינם אלה שמנהלים באמת את העניינים. מי שמנהלים את החפירות הם אנשים בעלי אוריינטציה פוליטית מובהקת, ובכך יש בעיה קשה. ראוי היה שחפירות כאלה יתנהלו ויתבצעו על ידי גופים ממלכתיים כמו אוניברסיטאות, ולא על ידי גוף פוליטי. אני יכול להעיד שבשנות ה-70 וה-80 עבדתי רבות בעיר דוד, והתחושה הייתה שונה לגמרי מהיום. היום יש שם המון מצלמות אבטחה, שומרים חמושים, זה כמו להיכנס לאיזור קרב. אז נכון שמאז גם השתנתה האווירה הפוליטית הכללית, אבל מה שחורה לי הוא שאיש לא פונה אל הפלסטינים, ומתייעץ איתם איך לבצע את השינויים".
בארי מכחיש בתוקף את הדברים, ומתמלא זעם כשהוא נשאל עליהם. "שתקנו שנים ארוכות ולא הגבנו ציבורית לאנשי השמאל הקיצוניים, היוצאים נגדנו בריש גלי כמו ד"ר גרינברג שמשתמש בתוארו כארכיאולוג לפעילותו הפוליטית, ולכן החלטנו להגיש נגדו תביעת דיבה", אמר.
כדי לנסות להפריך את הטענות של גרינברג הוא שב ומשתמש בסיפור: "לפני כמה חודשים פנו אלינו גורמים ערביים באיזור החפירות, וביקשו שנעצור אותן מכיוון שגן ילדים השוכן לא רחוק משם נפגע מההדף. הזמנו מהנדס שהיה מקובל על שני הצדדים, והוא מצא שאין קשר בין הסדקים שנוצרו בגן לבין החפירות. למרות זאת, החלטנו לשפץ להם את כל הגן בכספנו, ונוסף על כך שיפצנו גם את המסגד הסמוך".
ולמה אתם גובים כסף על הסיורים שלכם בעיר דוד, שהיא מקום ציבורי לכל דבר? למי הולך הכסף?
"עיר דוד היא גן לאומי ופועלת על פי חוק רשות הטבע והגנים כמו כל גן אחר".
גם ד"ר מזר, ארכיאולוגית ותיקה מהאוניברסיטה העברית וממרכז שלום, מתפלאת על הדברים: "אינני אדם דתי ואין לי כל אינטרסים חבויים. אני חברה בוועד הציבורי למניעת הרס העתיקות בהר הבית שבו חברים גם אנשים ידועי שם, שוודאי אינם חשודים בימניות או בדתיות כמו א"ב יהושע, מאיר שמגר ומרים בן פורת. כולנו היינו עדים להריסה מזעזעת של עתיקות שהווקף עשה בהר הבית. מעולם לא שמעתי ולו פעם אחת את ד"ר גרינברג יוצא נגד הדבר הזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
