מחוץ לחומות
אין רגעים עצובים ונוראיים ומלאים ברחמים עצמיים יותר מאלה שבהם ההורים שלך יוצאים עם החברים שלהם, האחים שלך עם החבר'ה של השבט, ואת בחדר: חם, מזגן, קר, לח, מקרר. הערב עולה "סרוגים" והפולניה עומדת דקה דומיה לכבוד הרווקים שחיים אצל ההורים
פרופיל
רויטל
אנחנו בנות שמעולם לא חלמו על דירה עם שותפה, שותף או בעל-בית. החיים שלנו היו אמורים להיות די מסודרים: שירות ואז איזה תואר בכיף. בין תעודת ההוראה / סטאז' / עבודה מעשית, אתה היית אמור לבוא. בחור לא מזיק, יפה פלוס מינוס והיינו מוכנות לקבל הכל: עו"ס או עו"ד, ר"מ או רו"ח, כל דבר עם גרשיים וכיפה הולך.
אבל אז משהו משתבש. עוד חברה מתחתנת ועוד אחת ואנחנו עדיין לבד. החבר הרציני נעלם, והיה עוד אחד שאחרי כמה חודשים חתך. השנה השנייה בבר אילן עומדת להסתיים ואנחנו מרגישות כאילו כל הכיתה לבשה בנדנה ורודה כשאנחנו בדיוק אחרי סינון של יומיים מצדו.
למרות הכל, עדיין גרים אצל אמא. משהו בעובדה שלא הסכמנו להתפנות מחדר הנעורים, רק מעצים את התלות בחלום. מחכות לסיפור חיים מסוים ולא מרפות.
ויש אותם. להם יש סיפורים על ארוחות שבת מלאות כל טוב הרווקים, ואנחנו עדיין עוזרות לאמא לערוך שולחן שבת ולחתוך סלטים.
נטושה ב"קפה בחורשה"
בבית של ההורים אין חברה טובה לגנוב ולהרחיב לה איזו חולצה מחמיאה, ולא מישהי שתזכיר לך שלא שמת בושם. ההורים שואלים (למרות שאת בת מאתיים) לאיפה את הולכת ומתי את חוזרת, ואת משליכה עליהם מלמול בסגנון 'אני יוצאת' ובורחת.
בשכונה של ההורים יש שלושה בתי קפה כשרים וקבועים. את תמיד הולכת לשם, ואת יודעת שגם החננה שיושב מולך, לא מצא סתם ככה בכזאת מהירות את חניון החינם הקרוב.
לפי האגדות, 'שם' תמיד יש מה לעשות. את, מגיעה למוצאי-שבת ואין לך עם מי לצאת. אחת בדייט, אחת בדיכאון קליני ואפילו לידיד – זה שתמיד חשבת שהוא קצת מאוהב בך, ושסגרת איתו על נישואים בגיל 25, ואז בגיל 27, ואז בגיל 32 אם לשניכם עדיין לא יהיה מישהו - יש מישהי קבועה.
אין רגעים עצובים ונוראיים ומלאים ברחמים עצמיים יותר מאלה שבהם ההורים שלך יוצאים עם החברים שלהם, האחים
שלך עם החבר'ה של השבט, ואת בחדר: חם, מזגן, קר, לח, מקרר.
ועליהם עושים סדרה. ועוד דרמה. הדרמה האמיתית היא שאני רואה שידורים חוזרים של חוק וסדר כי הדייט החזיר אותי הביתה אחרי עשר דקות.
אבל זאת הייתה הבחירה שלי. לא הייתי מוכנה לוותר על החלום. לא היה לי האומץ לצאת החוצה, להסתכן, להיפתח.
אני רואה את הסדרה, מאוהבת עד טירוף בטלי שרון ויודעת בכל ליבי. אל תספרו לי על בדידות. מי שלא ננטשה בפינה הירוקה או בקפה ג'ו בויצמן ונכנסה לאוטו של אבא, נסעה רבע שעה עד הבית ושוב הגיעה שעות לפני האחים שלה - לא יכולה לספר לי על בדידות.
אני מקנאה בכוח שלכן לעבוד, לחתום על חוזים, להמשיך. אני פה זאת שנתקעה עם האוכל מהסירים של אמא. ולא להרפות.
בחיים האלה אין זוהר. אי אפשר לעשות מהם סדרה. מקסימום שיר הלל שלא מחליט אם להצחיק או ליילל.
נא להמתין לטעינת התגובות
