בשביל כסף
כמה אלפי שקלים, מכה אחת, זה מה שהיה חסר ל-ת' כדי לקנות קטנוע. אז הוא הלך ודפק על הדלת של עו"ד פלינר
הסיפור עם האופנוע אוכל אותו. זה כבר לא אופנוע, הוא ירד לווספה 50 סמ"ק, אבל גם על וספה 50 סמ"ק ההורים שלו לא מוכנים לשמוע.
הוא חולה אופנועים, הוא רואה את עצמו מחליק עם עם הדו גלגלי שלו כמו גדול לחנייה בבית הספר.
אין דבר שהוא רוצה והבית לא נותן לו, חוץ מהדו גלגלי. הם פוחדים. ת' זה לא ילד שאתה שם על אופנוע או וספה ומצפה שדברים טובים יקרו.
הוא בן 15 וחצי, אמרנו. במגירה בשולחן כתיבה שלו יש 6,000 שקל . אלו החסכונות שלו. אין לו עוד חשבון בנק, והאבא שלו רוצה שהוא ירגיש את הכסף בידיים. הוא עובד בשביל הכסף הזה אצל אביו במסגרייה. האבא שלו הבין שמהילד לא ייצא מתמטיקאי, ליקויי למידה לא אפשרו לו להתפתח בתחום הזה, אבל ידיים טובות היו לו. ומוסר עבודה.
הילד היה גומר לימודים, עולה על אוטובוס לרעננה ובא לתת עבודה במסגרייה. קצת צבע, קצת ליטוש, הרכבות, כל מה שצריך. כל קפיצה כזאת למסגרייה, האבא נותן לו 200 שקל. והילד לא פזרן. הוא מוציא את הכסף בשיקול דעת. פה מכנסיים, שם נעליים, הכל מדויק ועם סיבה.
אז יש לו 6,000 שקל במגירה, הוא צריך עוד כמה אלפים, ושאף אחד לא יעשה לו טובות. עוד חצי שנה הוא על הכביש. אז הוא הולך להביא עכשיו מכה. הוא קם, שם זוג כפפות בכיס המכנסיים וניגש לארון הבגדים של הוריו. היתה שם סכין גדולה, להב חד ומעוגל. אביו מצא את הסכין הזו במהלך שירותו הצבאי בחברון. הוא לקח את הסכין ויצא מהבית. לא לכיכר אלא לסמטאות הצרות המובילות מביתו לכיוון מערב רמת השרון.
בתשע בערב הרחובות של שכונת מורשה שקטים, חלקם מואר באור כתום קלוש. הדיירים מסתגרים בבתיהם, מתכוננים לקראת ערב ליל הסדר שחל יומיים אחר כך. ת' מתקדם במהירות, הסכין על גופו. להביא מכה, הוא חושב, להביא מכה. אט אט מתחלפים בתי מורשה הקטנים והישנים בווילות המפוארות של שכונת נווה מגן. הנער נמוך הקומה והצנום נכנס לרחוב גורדון הצר ונעמד מול בית מספר 11.
היא מסתכלת על ת' בתימהון, בוהה לרגע בסכין המאיימת, שומעת לשנייה את דרישתו התוקפנית לכסף, ופורצת בזעקות שפילחו את שלוות השכונה.
ת' נבהל ונועץ את הסכין בבטנה. ענת מתקפלת מכאב, אולם הנער נועץ את הסכין פעם נוספת ומביט בה בזמן שהיא נאנקת על הרצפה.
ת' פותח בריצה לאורך רחוב הס הקטן. הוא חוצה את רחוב המלכים הראשי ונכנס לוואדי החשוך
ההורים מביטים בבנם שעומד מתנשף בפתח הדלת. אביו מציע לו כוס מים. "כמה נרקומנים שעישנו מבקבוק רדפו אחריי", הוא אומר ופורש לחדרו. הוא לא קשוב לזעזוע של הוריו וחבריהם, ששומעים בחדשות על הרצח שהתרחש כה קרוב לביתם.
בשנתיים האחרונות, עד לפני כשבוע, עקב אחר הכותרות שסיקרו את פרשת הרצח ולא אמר דבר. כמה מחבריו שמו לב שהשתנה מעט. הסתגר לפעמים, שתק המון, אולם אף אחד לא ידע מה קורה איתו באמת. נפשו של ת' היתה מורכבת מדי בעיניהם.
פעם נער חייכן המיטיב לחקות את כוכבי הזמר המזרחי, ופעם עצבני ומנותק שמסתכן בסחיבת אופנועים."'חלסן', מין מסובב בראש. יום ככה, יום ככה", מתארים חבריו בחיוך. לא תמיד אפשר לצפות את תגובותיו.
ת' הוא לא ילד סטנדרטי. כל שנותיו בילה בכיתות טיפוליות. מין שילוב של קשיים לעכל חומר לימודי, לשבת חמש דקות באותו מקום פלוס התקפי זעם ונטייה לעשות שטויות, אבל יש עוד הרבה ילדים כאלה. אין טיפול שלא התנסה בו, אין עזרה שלא קיבל, כסף לא היה בעיה, גם לא תשומת לב. מדובר במשפחה קרובה ומודעת.
מפעם לפעם זומנו הורים לבית הספר לשיחת אזהרה. אחת כזאת התנהלה לפני כשלושה חודשים בתיכון אלון. נאמר אז להורים שההתנהגות של הילד הופכת לבלתי אפשרית ושקיימת מחשבה להפסיק את לימודיו באלון.
אלון חשבו שהם עשו את שלהם, שאין להם יותר מה להציע, שאולי היחידה לקידום נוער ברמת השרון תדע להתמודד עם מצבו טוב יותר.
אז היה תהליך של הידרדרות בתקופה שקדמה למעצר. היה אפשר לחשוב שמשהו קורה כאן, גם למשפחה שמורגלת בחדשות רעות מבנה השני. אבל מי היה יכול לחשוב על רצח. עד היום - שבוע וקצת אחרי שרכב לא מזוהה אותת לה לעצור בצד וכמה גברים שהיא לא מכירה הודיעו לה שבנה חשוד ברצח ושהיא מתבקשת לסור ולהיחקר בעניין - עד לרגע הזה משוכנעת האם שזה לא יכול להיות, שזה לא הוא.
הילד הרי מקסים. והוא גם אמר לה שהוא רצח אותה פיזית, אבל זה לא היה הוא. מין כוח שהשתלט עליו. הוא סיפר שראה עצמו בתוך מנהרה ומישהו אמר לו קח את הכסף. אז אולי היא חושבת שזה מה שקרה, ואולי גם יוחלט שלא ניתן להעמידו לדין במצבו.
ת' נולד לפני כמעט 18 שנה ל-ש', תושב כפר סבא לשעבר המחזיק מסגרייה מצליחה, ול-א', העוזרת לבעלה בעסק המשפחתי ומתעסקת בעיקר בעיצוב המעקות והסורגים. למשפחה נולדו ארבעה ילדים, ת' הוא השני.
יש לו אחות גדולה, המשרתת בצה"ל, ושני אחים קטנים, אחד מהם כבן שנתיים. שני ההורים הם אנשי עבודה שבאו ממשפחות גדולות, עוטפות, עם טקסים משפחתיים מרובי משתתפים. אין במשפחה הזאת עניין של בדידות, של הזנחה רגשית.
בכל שישי נפתח שולחן שבת אצל מי מהמשפחה, הרבה טיולים משותפים, הרבה טבע, הרבה על האש, יש סירה במשפחה, סירה מקצועית, יוצאים לדיג עם הדוד. כך ת' גדל. מצד שני היה עניין הלימודים. ת' אכל חצץ בתחום הזה. הוא הוגדר כמי שסובל מהפרעות קשב קשות. זה אובחן עוד בגן.
לכיתה א' בבית הספר היסודי בהרצליה נכנס באיחור של שנה, כדי לנסות להקל עליו עם הקשיים הלימודיים, והשתלב בכיתה טיפולית. לאחר שסיים את לימודיו שם החליטו הוריו לעבור לרמת השרון.
ת' נהג להסתובב עם חבריו ברחובות רמת השרון ולהפחיד את התושבים בהצתה של זיקוקים ונפצים. בחבר'ה כינו אותו "השועל" או "המאסטר של מורשה", על שום הערמומיות והמנהיגות שהפגין. הוא היה בעיניהם מלך השכונה, מלך הכיתה.
במקביל להתפרעויות הקטנות עבד בשטיפת כלים ובניקיון של דוכן הפלאפל ג'וקר ברחוב טרומפלדור, וקיים קשר יציב עם ש', חברתו עד היום. גם את ציוניו הצליח לשפר ואת כיתה ט' סיים - כחודשיים לאחר הרצח - עם הערכות "טוב מאוד" רבות, כולל בהתנהגות.
לאחר חטיבת הביניים בחר ת' ללמוד בתיכון אלון המבוקש. בית הספר נהנה מהילה יוקרתית בזכות רמת הלימודים הגבוהה ומשום שהיה בין התיכונים הראשונים בשרון שפתחו מגמות אמנות וקולנוע. ת' נאלץ להסתפק בכיתת החינוך המיוחד ולמד עם 11 תלמידים בעלי צרכים מיוחדים.
לעומת הציונים בקלמן, נראה כי באלון היה ל-ת' קשה. ההתפרעויות הלכו והחמירו. אולי זו היתה הרמה הלימודית הגבוהה, ואולי היה זה הרצון להתבלט בין תלמידי השכונה המערבית, המליאנים, אלה שטחונים בכסף, עם הבגדים והקטנועים. בעיניהם תמיד יהיה המופרע ההוא ממורשה.
ת' מיקם את עצמו בחיים באופן כזה: בשכונה הוא היה מלך. בבית הספר יצר לעצמו תדמית של אחד שלא מתעסקים איתו. "ערס", אמרו עליו באלון, והסגנון שלו הצדיק את הכינוי. ת' נרשם לחוג באגרוף תאילנדי, פיתח את שריריו, ניקב עגיל באוזנו והתרברב בגניבות הקטנות שביצע מפעם לפעם.
בבית הספר התקשו לטפל בתלמיד שלא הצליח לשבת על הכיסא יותר מחמש דקות רצופות, שיצא לא פעם מהכיתה באמצע השיעור ללא סיבה, שאיים על המורה לחינוך גופני ושבהפסקות אהב לזרוק שקיות מים על התלמידים.
במקביל החריפה גם התנהגותו מחוץ ללימודים. בפברואר 2007 נתפס במהלך ניסיון לגנוב קסדה של אופנוע בתל אביב, אולם נחקר ושוחרר. מספר חודשים אחר כך נעצר לאחר שיידה אבנים על שופט כדורגל ברמת השרון. בחודש מרס השנה, ימים ספורים לאחר שיחה עם אמו בתיכון, נעצר שוב על ידי שוטרי תחנת גלילות לאחר שנתפס רוכב על קטנוע שנגנב מרחוב הזוהר בתל אביב.
הפעם נלקחה ממנו דגימת דנ"א, שהובילה מאוחר יותר לחשיפת הפרשה. במשך שבועיים נחשפו שוטרי יחידת העיקוב (הסמויה) של היחידה המרכזית בתל אביב (ימ"ר), ראש מפלג התשאול, סגן ניצב אמיר משה וראש צוות החקירה, רב פקד גל אידל, למעלליו של ת'.
הם עקבו אחריו כשהלך לבית הספר, כשנפגש עם חבריו, כשפנה לשיעורי התורה בשכונה, שבהם השתתף מדי שבוע. הם גם שמעו אותו מדבר בנייד ומתפאר בסחיבות ארנקים. ביום חמישי שעבר התייצבו בתיכון אלון, קצת לאחר שהכיתה סיימה את יום הכיף שארגן לה ועד ההורים, ועצרו אותו וכמה מחבריו בחשד לסחיטה באיומים.
רק בחדר החקירות עימתו השוטרים את ת' עם המידע שבידיהם. לרב פקד אידל אמר ת' בתחילה כי אינו שייך לשום רצח. "תאמינו לי", התחנן , "לא עשיתי כלום". לאחר כשעתיים החל להישבר. הוא הסתכל על תמונתה של ענת פלינר ושאל: "מה תעשו לי אם אודה?".
כמה דקות לאחר מכן, כשעיניו דומעות, סיפר כי משהו פנימי דחף אותו אליה, שלח אותו לקחת את הכסף. "הייתי שם, אבל לא הייתי שם", אמר. החוקרים שיערו כי היה תחת השפעת סמים. ת' מכחיש. אותה גרסה סיפק גם לעורכי דינו יוגב נרקיס ואורון שורץ. "זה לא אני, כאילו מישהו אחר הוליך אותי שם", אמר.
לאחר הפגישה עם עורכי הדין נפגש ת' גם עם הוריו. הסצנה קרעה גם את לבם של בכירי החוקרים, שעשו לילות כימים כדי לתפוס את הרוצח המתועב וגילו בסופו של דבר שמדובר בסך הכל בילד.
ההורים חיבקו את ת' ובכו ארוכות. בשלב מסוים, כשהסכין הוצגה בפניהם, נראה היה כי א' עומדת להתמוטט והיא חשה ברע. י', האב, נראה כשוקל להודות בעבירה רק כדי שבנו לא יישב בכלא. בשחזור הרצח שנערך עוד באותו לילה נראה ת' כמי שהוקל לו, כמי שהמטען הכבד הוסר מכתפו. אלא שלפנות בוקר הבין את גודל האסון וניסה להתאבד בתא בעזרת שרוכי נעליו.
חבריו של ת' מתעקשים שמדובר בנער טוב שהסתבך. לא הם ולא הוריו צפו כי המשובות הילדותיות יתפתחו לרצח אכזרי. למרות העושר והכסף שהורעף עליו, הוא רצה עוד. המשיך לחלום על אופנוע, אבל הסתובב בעיקר על אופניים בשכונה הקטנה שאחד מדייריה הגדיר אותה כקיבוץ נפרד מהעיר עצמה. "פה זה מורשה, לא רמת השרון", אומר אחד מחבריו של ת'. "כששואלים אותי איפה אני גר, אני עונה: 'מורשה'".
ת' אהב את השכונה ואת חבריו. שם הרגיש שייך. ת' גם אהב לאכול מדי פעם במקום שבו עבד בעבר, בפלאפל הג'וקר השייך לאלי פיטוסי, אסיר משוחרר שקיבל את המקום כחלק משיקום. את הדוכן הקטן מנהל היום הבן מאיר, שקיבל את ת' לעבודה.
"הוא היה ילד חמוד שחילק פלאיירים ליד הדוכן", נזכר פיטוסי השבוע. "הוא נראה חיוור, אז הצעתי לו לשתות ולאכול. התרשמתי שהוא ילד למופת ושילמתי לו 15 שקל לשעה עבור הניקיון. אחרי כמה חודשים הוא החל לעבוד עם אבא שלו ודאג להביא לי מחליף. אגב, גם היום אני חושב שהוא ילד למופת. קשה לי להאמין שהילד הזה רצח מישהו. אני לא יכול להסביר מה עבר עליו, אולי נכנסה בו רוח שטות. בגיל הזה המוח מטומטם".
אחת הסועדות בדוכן מקשיבה לשיחה. בין הכנסת סלט לפיתה לבין הוצאת משקה מהמקרר היא מנתחת את מצבו של ת' ושל ילדים אחרים כמוהו. "האוכלוסייה פה במורשה שונה", היא אומרת. "גם ילדי הוותיקים שהלכו ללמוד מקצוע וחזרו מבוססים נחשבים לאאוטסיידרים. המתעשרים החדשים לא מצליחים להתחבר עם העילית הוותיקה. אין שיתוף פעולה. בני העילית מהמערבית נשארים סנובים ולא משתפים פעולה ומתסכלים את אנשי מורשה".
אנשי חינוך ובכירים בעיריית רמת השרון מתנגדים לתיאוריה הזו, אולם במורשה אפשר לשמוע קולות אחרים. לטענתם, העירייה אינה מבינה שלשכונה הזו צריך להתנהג אחרת מאשר לשאר חלקי העיר. "פעם יכולת לצאת למועדון וליהנות מחוגים חינם, היום הכל עולה כסף", מתמרמר עופר, מדריך חברתי לשעבר. "לילדים פה משעמם, אין פעילות שתתאים להם, אז הם מחפשים ריגושים".
להורים של ת' דווקא היה כסף, אבל הוא פעל משעמום. זו עיר לעשירים בלבד. גם אינטגרציה אין כאן. סגרו את בתי הספר היסודיים ושלחו את הילדים להתערבב עם השכונות האחרות. למה לא מביאים את המערבית לכאן? ככה הילדים מוצאים את עצמם מיעוט בכיתה והם לא מתבטאים מהבושה. הכל יוצא פה. מבחינת החבר'ה כאן, מי שמעיז הוא גבר. תסתובבי בלילה ותראי איך הילדים משועממים".
לדבריו מצטרפת תושבת השכונה. "אלה ילדים שרואים את העשירים של נווה מגן ורוצים גם. אז ת' רצה יותר כסף אפילו שהוריו מבוססים. אי אפשר להבין מה עבר לו בראש. אבל מי שמכיר טוב את הילדים שלנו מרגיש את התסכול שלהם מול השכונות העשירות".
אז מיהו באמת ת' ומה עבר במוחו בלילה שבו נטל את חייה של אם לשני ילדים? האם אפשר להפנות אצבע מאשימה כלפי הוריו? כלפי מערכת החינוך המקומית? המשטרה? ואולי ת' היה פשוט נער מבולבל שלא שקל את מעשיו לעומק, שנשאב לתוך עולם דיכוטומי ומסובך מדי לנפשו הסוערת, שלא השכיל להבחין בין מותר לאסור.
ד"ר עצמון בכר, מנהל השירות הפסיכולוגי ברמת השרון, מסרב להיכנס לספקולציות או לדון במבנה הנפשי של ת'. "זה לא מקצועי, לא אתי ולא מוסרי. לא אפר את החיסיון כדי לבנות למישהו תיאוריה", הוא אומר בתקיפות.
ד"ר בכר מוסיף: "ישנה השקעה גבוהה בחינוך ברמת השרון ומאוד מצער לדעת שלמרות זאת קורים דברים כאלה. המקרה הספציפי הזה הוא לא תוצר של חינוך. אלו מסתרי הנפש של האדם. בכל תמהיל כזה מוצאים קוקטייל שונה של אישיות, מצב משפחתי, תנאים סביבתיים. אין פרופיל של רוצח".
ד "ר בכר מגיב בחדות לשאלה אם השירות הפסיכולוגי כשל בטיפול ב-ת'. "בשום פנים ואופן לא. לא עם כל מטופל מצליחים. אנחנו מבטיחים לנסות כמיטב יכולתנו המקצועית ונעזרים בידע שלנו. יש מקרים שבהם השקענו והתאכזבנו, אבל במקרה הספציפי הזה נתנו הכל".
גם ראש עיריית רמת השרון, איציק רוכברגר, מתעקש כי לא היתה כל דרך לחזות את מעשיו של ת'.
"המקרה הזה הוא קשה וקיצוני ויכול לקרות בכל מקום במדינת ישראל. לצערי, הוא קרה ברמת השרון. אני כואב את המקרה ובהלם, בין היתר כי ענת היתה חברה אישית שלי, אבל העליהום שנעשה על העיר הוא לא הוגן ולא מוצדק.
"ת' היה בכיתה של תלמידים עם צרכים מיוחדים, ואני לא לוקח לעיר שלי רק ילדים חזקים. כראש עירייה החלטתי שאני לא מוותר על אף ילד ולא מנשיר אותם מהלימודים, גם אם יש להם בעיות כאלו או אחרות. גם עכשיו אמשיך לחזק את הילדים האלה ולהיות גאה במה שאני עושה.
"אנו נמשיך גם את התוכנית החדשה שלנו, תוכנית המאה, שנועדה למנוע נשירה מבתי הספר על ידי שיטת לימוד שהגינו בעצמנו. צריך לציין גם שבית הספר לא התעלם מ-ת' וטיפל בו בצורה מקצועית. בחלומות שלנו לא חשבנו שהוא יכול לרצוח".
רוכברגר מתרעם על ההתייחסות לתיכון אלון כאל בית ספר שהצמיח רוצחים ואנסים. "אלון מחזיק בשיא הזכאות לבגרות, אבל כולם זוכרים את רעי חורב שלמד פה שלושה חודשים בלבד ואת האנסים שרק שניים מהם למדו כאן.
"למה לא מדברים על האמנים ועל הרמה הלימודית הגבוהה? מכתימים עיר ותיכון בגלל מקרה אחד. לי חשוב שהתלמידים בעיר יהיו בעיקר בני אדם, ולתיכונים ולחטיבות הביניים יש שעה של חינוך לערכים. הם לומדים על אהבת הארץ, אהבת האדם וערכי ההתנדבות".
נא להמתין לטעינת התגובות
